תנו לי צ’אנס, אני שר מהלב

האם הייתם צוחקים על גמד? האם הייתם לועגים לאדם בעל פני חולדה? אז למה אתם, ידידי ובני משפחתי, לא מפסיקים להריץ דחקות כאשר אני פותח את פי בשירה, ונותן את הגירסא שלי ל’י-ה אכסוף’, או ל’אוחילה לא-ל’?

הימים הנוראים קרבים, ובזיכרוני עולה סצנה נוגעת ללב מתקופת לימודי בישיבה.

מאות התלמידים מצטופפים סביב הבמה, מתרגשים מהניגונים הנוגים המאפיינים את היום, ומלווים בקול שני את החזן רבי נפתלי, בעל ‘נוסח חברון’ של רבי שלום.

גם אני נסחפתי בהתלהבות, ושמחתי כי כתלמיד מבוגר קיבלתי את המקום הצמוד לבמה. כלומר, שורה אחת מאחורי רבי נפתלי החזן.

לצידי ישב בנצי, שהיה מארגן בסעודה שלישית את השירה בחדר האוכל. עם התקדש הצום חייכתי אל בנציון, ואמרתי לו: ‘הלוואי שיתקבלו התפילות’.

הוא הביט בי והיה נראה מודאג. הבנתי לליבו, אחרי הכל, יום כיפור הוא לא עוד יום.

התפילה החלה ואני הצטרפתי בחדווה לחזן. ‘ועל כולם סלח לנו מחל לנו כפר לנו’, צעקתי עם כל הקהל והרגשתי שה’ אכן סולח לנו ומקבל את בקשת המחילה. וגם כאשר ניגן החזן את ‘הנה כחומר ביד היוצר’ לא סתמתי את פי, והשתדלתי לעזור לו הן בחלק של הקהל והן בחלק המיועד לחזן עצמו.

היה זה אחד מימי הכיפורים המרגשים בחיי.

הייתי כבר מספר שנים בישיבה והכרתי היטב את כל המנגינות. לא נתתי לחזן לומר כמעט מילה לבד. הייתי מסיים אתו את סופי הקטעים, מסלסל בקולי כאשר הוא חינן ‘הנני העני ממעש’, ומוזיל אתו דמעות ב’ונתנה תוקף’.

ב’וכל מאמינים’ נצמדתי מעט לבנצי ושרתי אתו ביחד, כשמידי פעם נענעתי לו בראשי, כשהרגשתי שנתנו שנינו ‘קנייטש’ קטן במנגינה.

בשלבים מסויימים, עת הרגשתי שנחה הרוח ואנו מצויים בפסגות רוחניות, טלטלתי את ידי לצדדים בדיוק כפי שהיה נוהג רבי נפתלי החזן, משל היינו שנינו מארגנים את המקהלה של 600 בחורי הישיבה.

נטו צללי ערב, ותפילת נעילה הגיעה.

ראש הישיבה היה ניגש לפני העמוד, וקולו החלוש דירבן אותי להגביה מעט את הקול, וגם לטלטל ביתר עצמה את ידי כלפי מעלה וגם לצדדים. היו רגעים שחשתי שאני מתקן את הרב, שכפי הנראה לא תמיד דייק במנגינה, אולי עקב שמיעתו שנפגמה – כך אומרים – בשנים האחרונות.

אלא שאז ארע הדבר אותו אני מתקשה להבין עד היום: בואכה הפיוט ‘אזכרה אלוה-ים’ אותו התחלתי לפזם, בנצי הטיל את הסידור שבידו בכח על הסטנדר ואמר: תרגיע, הרסת את כל הכיפור.

מה זאת אומרת? לא הבנתי.

זה אומר, אמר בנצי בקול אצור מכעס, שאתה זייפן כל כך גרוע שחירבת את כל המנגינות. אין לי כלום נגד אנשים שלא יודעים לשיר, אבל עבדתי הרבה כדי לקבל את המקום הזה מאחורי החזן, ובחלומות הכי שחורים שלי לא האמנתי שאשב ליד רוצח המוזיקה הגדול ביותר שהכרתי.

הוא אמר גם משהו על זה שלדעתו, כל עוד הוא בחיים חיותו לא יוכל ליהנות מתפילה ביום כיפור. מבחינתו הוא יכול להתפלל מכאן ואילך אצל תימנים.

לא הזדעזעתי מדבריו של בנצי.

הכרתי את השיח המוזר הזה של אנשים שלא אוהבים לשמוע אותי שר. יחד עם זאת, התקשיתי להבין מדוע מעורר הדבר רגשות כה עזים בליבותיהם? 

אתה צריך להתפלל ביחידות במדבר, אמר לי בנצי ברשעות עם צאת הצום. זה פשע לתת לאנשים כמוך להסתובב חופשי בימים נוראים בבתי כנסיות.

לא נסחף כלל.

גם בשנים מאוחרות יותר, כשישבתי ליד ידיד טוב בבית הכנסת של אברכים בקרית ספר אמר לי האחרון, ברגע של גילוי לב: ‘יש לך קול של מת. לטובתך תעקוב אחרי החזן בלב’.

מאוחר יותר סיפרה לי אשתי, שזקנה בולגרית אחת שישבה לידה, לא הפסיקה לגדף את האברך שלא נותן ליהנות מן התפילה.

הנקודה הכואבת ביותר היתה כאשר אשתי שאלה אותי, כאילו בתמימות, אם אני יודע לאיזה אברך התכוונה הזקנה הבולגרית – וחייכה חיוך רע.

גם את הבדיחות הקלישאתיות בנוסח ‘הוא לא מזייף הוא רק מלחין מחדש’, או ‘איך יכול להיות שאבא שלו חזן והוא כזה, מה הוא כן לקח מאבא שלו’? אני מכיר.

ייתכן שאינני יורשו הישיר של פרנק סינטרה, אך בין העובדה הזו לחיוכים הסלחניים והאמירות הפסקניות כי ‘זה כואב פיסית לשמוע אותך שר’ ארוכה הדרך. לפחות לדעתי.

קראתי לא מכבר שהזמר אהוד בנאי התגלה רק בגיל 35. במשך שנים איש לא האמין בו ולא נתן סיכוי למוזיקה שלו. הוא נאלץ לעבוד כגנן, פועל במה, ואפילו פועל בניין.

אך אז, כשהוא כבר צעד לקראת העשור החמישי של חייו, החלה המוזיקה שלו לתפוס והוא היה לאחד האמנים האהובים בישראל. גם קובי אפללו, זמר ישראלי נוסף, נדחה במשך שנים על ידי חברות התקליטים עד שהוכר כ’זמר השנה’.

הסיפורים הללו מעודדים אותי בכל פעם מחדש, אם כי אני קצת מתקשה להבין מדוע כאשר אני מציג אותם, אני גורם לפרצי צחוק עזים אצל ידידי שלא מפסיקים להשתעל, לקנח את הדמעות שזולגות להם מהעיניים, ולמלמל, אהוד בנאי, קובי אפללו, אתה, ושוב אהוד, קובי, אתה, אפללו, בנאי, אתה, וחוזר חלילה.