השבוע הנורא הזה הוא ההזדמנות של אורבך להציל את עצמו. ואותנו

1.

ממתן כהנא אין לי ציפיות. הוא בתעופה עצמית. הוא בתחושה שהוא בכלל מציל את עם ישראל (ואת מי שלא מעם ישראל – הוא יגייר ואז יציל). איילת שקד יודעת את האמת. מהרגע הראשון. אבל מפחדת. תמיד מפחדת. תראו איך היא הלכה אחרי בנט להרפתקת הימין החדש למרות שלא רצתה. תראו באיזו מהירות היא התקפלה מעמדתה הנחרצת בסוגיית פתיחת שערי הארץ לאוקראינים.

הלאה: עידית סילמן – בשביל מקום בכנסת היא מסוגלת לרוץ בבחירות הבאות גם ביש עתיד. שירלי פינטו לא איתנו ואף פעם לא הייתה (“ניסיון ההתססה הנצלני והמקאברי של האופוזיציה מסכן את המשך קיומה של המדינה”, זה מה שהיה לה לכתוב אחרי הפיגוע הנורא בבני ברק). ואת מבנה האישיות של יום טוב כלפון אני עדיין מנסה להבין. עד כה, ללא הצלחה.

נשארנו עם ניר אורבך. הוא החוליה החזקה. לא החלשה. כל אלה שהוזכרו בפתיחה הם החלשים. יש לי תחושה, או תקווה, שבו נשארה עוד איזו שהיא נאמנות.

תראו, את בנט ושקד אני מכיר אישית, את אורבך פחות, כך שקשה לי להעריך מה בדיוק עובר עליו מאז הקמת הממשלה. אבל ממעקב אחריו בתקשורת נדמה לי שהוא ממש לא נהנה. בעוד ששאר חבריו משקרים בלי בושה – קודם כול משקרים בעצם הווייתם, הם קמים בכל בוקר אל השקר הגדול, אבל גם משקרים בראיונות, בנאומים – אורבך בעיקר משפיל מבט.

וזאת גם דרגה: יש מומר להכעיס, יש מומר לתיאבון, ויש מומר שמתבייש.

בעבר כתבתי פה על ההיי שבו נמצאת עידית סילמן מאז הקמת הממשלה. היא התקבלה לספסל של המקובלים באוטובוס בטיול השנתי, ולא מפסיקה להחליף איתם כיפים בהתרגשות.

ניר אורבך לא שם. גם הרקע שלו שונה. אדם שהיה צמוד ככה, כל כך הרבה שנים, לרב אלישע וישליצקי זצ”ל ולפעילות שלו, נמצא במקום אחר. כך שאני בטוח שגם אם הוא לא אומר זאת בפירוש, הבטן שלו כואבת.

מה זה כואבת? זה כבר מתחיל להפריע לנשימה.

2.

ובכן, ניר אורבך, השבוע הקשה הזה בחיי מדינת ישראל יכול להיות ההצלה האישית שלך, ועל הדרך גם של מדינת ישראל כולה. המחבלים האכזריים מבאר שבע, חדרה ובני ברק (אני כותב את השורות האלה ביום רביעי בשעה 16:42, ועוצר כדי לשאת תפילה חרישית: אנא ה’, שאלה יישארו שלוש הערים שנפגעו מטרור עד שתקראו את העיתון בשבת!)  –  נותנים לך יציאת חירום.

נכון, עד עכשיו היה לך קשה להודות ברבים בטעות שעשית. גם חשבת כל הזמן שהעניינים איכשהו יירגעו. שאתה תביא תקציבים למוסדות הציונות הדתית, תעזור להתיישבות, תנסה לעשות כמיטב יכולתך, תחוקק את חוק הרב קוק – ויהיה בסדר. אבל זה לא עובד. המצב ממש לא נהיה בסדר. ועכשיו יש לך קייס. יש לך תחנת יציאה. כי עכשיו זה כבר לא פוליטיקה. זה הפך לפיקוח נפש ממש.

וכדי לעזור לך לעשות את הצעד הנכון, המוסרי והמתבקש הזה, הצעד שאתה כל כך רוצה לעשות, הנה הצעה לנוסח המכתב לראש הממשלה. אתה מוזמן להוסיף עוד פסקאות. אתה יכול גם למחוק. אבל אלה בגדול עיקרי הדברים. אתה יודע שכל מילה פה נכונה.

והאמת? לא צריך להכביר יותר מדי במילים. בשביל להסביר למה אתה יושב בממשלה הזאת, יש צורך באין־ספור הסברים מפותלים. אבל להסביר למה אתה פורש? זה יהיה ברור לכולם.

אז קדימה. עשה את הצעד המתבקש, לפני שיהיה מאוחד מדי. מאוחר לך אישית, ומאוחר לעם ישראל כולו.

3.

“נפתלי שלום, עכשיו יום שלישי בלילה. לפני כמה שעות ניצן הורוביץ כתב לכל מנהלי בתי החולים בישראל מכתב שממש מפציר בהם להכניס חמץ למחלקות בפסח. הקורונה משתוללת, אבל זה מה שחשוב לשר הבריאות, בזמן שכל עם ישראל מנקה לפסח ומתאבל על הפיגועים בבאר שבע ובחדרה. לא ייאמן.

רציתי להוציא תגובה, ראיתי שמתן ועידית כבר הוציאו משהו, איזו קריאה לניצן לשבת ולהגיע להבנות, אבל אז חשבתי: תכל’ס, מה אני יכול להגיב? הוא שר הבריאות בגללי, רק בגלל האצבע שלי. בבחירות לפני שנה הוא קיבל רק שישה מנדטים, בסקרים היום הוא בקושי עובר, אבל אני זה שהפכתי אותו למאן דאמר, לדמות כזאת בכירה וחשובה.

שנים הם היו באופוזיציה, מרצ והעבודה והמפלגות הערביות. שנים. הדעות האלה שלו, שהן באמת דעות שוליים קיצוניות, הפכו ללגיטימיות בגללי. אז כתבתי לדובר שלי שצריך לחשוב על איזה נוסח של הודעת גינוי להורוביץ למחר. ואז הגיעו הידיעות הראשונות על הירי בבני ברק.

4.

“נפתלי, זה לא יכול להמשיך ככה. אני ואתה יודעים מה צריך לעשות. ואני ואתה יודעים שאתה לא יכול לעשות את זה. אין לך מנדט. אנחנו מגרדים את אחוז החסימה בסקרים, פעם מלמטה ופעם מלמעלה. ושום דבר לא עוזר. הבייס הישן זנח אותנו לנצח, ואין שום בייס חדש באופק.

אי אפשר לצאת ל’חומת מגן’, מה שכל כך מתבקש כעת, עם מנסור, מרב מיכאלי ובר־לב. אי אפשר אפילו לנטוע עץ של קק”ל בנגב. לא משנה כמה מיליארדים הזרמנו למנסור, לא משנה כמה גינויים יפים הוא יכתוב – ממשלה עם שלוחה של האחים המוסלמים בתוכה היא ממשלה כבולה. אנחנו יודעים שמועצת א-שורא היא הסמכות העליונה כאן בשנה האחרונה בהכול: מחוק הקנאביס ועד חוק הגיוס.

אבל זה לא רק מנסור. יש פה שילוב קטלני של אסלאם פנאטי עם פרוגרסיביות ליברלית. הרי גם מיכל רוזין ותמר זנדברג לא ייתנו לנו לעשות כלום. אנחנו חלשים, והאויבים שלנו מריחים חולשה ומרימים את ראשם כפי שמעולם לא העזו. ואל תגיד ‘אבל גם אצל ביבי’. אתה ואני יודעים איך אנחנו במתח, כל פעם מחדש, לראות שהשותפים שלנו בכלל מגנים את הפיגוע.

אני רוצה ללכת מחר להלוויות של הנרצחים הי”ד ויודע שאני פשוט לא יכול. תראה מה קורה בפייסבוק שלי. לא משנה כמה אני מוחק וחוסם, האנשים זועמים. ואני מבין אותם. את מה שהם רוצים לצעוק עליי שם, בהלוויות, הלב שלי צועק מבפנים.

5.

“אתה יודע שניסיתי. בלעתי המון צפרדעים. קשה לי בכל יום בכנסת, כשאני רואה אנשים טובים כמו יואב קיש, אופיר סופר, מיכל וולדיגר, אורי מקלב, משה ארבל, אופיר אקוניס ואורית סטרוק יושבים במזנון. הרי הם משלנו. היינו בשמחות שלהם, היינו יחד בהפגנות, איך הפכתי אותם ללא לגיטימיים? איך החרמתי אותם? רק בגלל ‘רק לא ביבי’? איך יכול להיות שאני במחנה של אבתיסאם מראענה ולא איתם? מה השתבש בדרך?

אתה יודע ששלשום יריב לוין הלך במסדרון מולי, אז פניתי מהר שמאלה לאחד החדרים בכנסת, אפילו שלא הייתי צריך לעשות שם כלום? המבוכה הזו קשה לי. על עמיחי שיקלי אני כבר לא מדבר. דיברנו שנים גבוהה־גבוהה במגזר שלנו על כמה אנחנו ערכיים ומוסריים, עם פסקאות יפות של הרב קוק, אבל הוא לוקח אותנו בסיבוב באומץ וביושרה שלו.

ועוד יותר קשה לי עם המסורתיים. הרב אלישע וישליצקי לימד אותנו – שנים לפני שאבישי בן חיים דיבר על ישראל השנייה – שהלב של העם נמצא בעיירות הפיתוח. הוא קרא להן ‘העיירות הטבעיות’. הוא הסביר שהציונות הדתית האליטיסטית צריכה לחבור לעם שבשדות, המאמין, המסורתי, השמרן, הלאומי, וללמוד ממנו.

הוא צדק. ואנחנו? אמרנו ל־30 מנדטים יקרים ואהובים כאלה של הליכוד שאנחנו, הסרוגים, מעדיפים את עידן רול ואת וליד טאהא. בעצם, את ראאד סלאח (כבר הפסקתי לספור כמה מחברי הממשלה שלנו מעלים תמונות שלהם איתו. בושה).

ומה עם הרפורמה של שאשא-ביטון במדעי הרוח? היא פשוט הרסנית לפי כל המומחים החינוכיים שדיברתי איתם. ומה עם מה שקורה בגלי צה”ל? זה הכל אנחנו. זו המשמרת שלנו. ואני שואל את עצמי כל הזמן: בשביל מה? מה בעצם יצא לנו ולמדינה מכל מה שקרה כאן בשנה שחלפה מאז הבחירות (חוץ מזה שאתה ראש ממשלה)? אי אפשר לענות לכל תהום חדשה כזו שאנחנו נופלים אליה בשאלה: ‘מה עדיף, בחירות חמישיות?’.

אתה הרי יודע שהכול תקוע. אנחנו לא מצליחים להעביר בכנסת חוקים בסיסיים על צה”ל, על מסתננים, אפילו את הפיצויים שהבטחנו לעצמאים. המליאה לא מתפקדת, האופוזיציה מנצחת אותנו פעם אחר פעם, ואת רוב מה שאנחנו רוצים לקדם אנחנו פשוט לא מעלים להצבעה, מחשש שנובס שוב.

ואפרופו הצבעות: את הח”כית המורדת במרצ, לפיד שלח להיות שגרירה בסין. כששמעתי על זה חשבתי שאולי זה פתרון גם עבורי. מה עדיף? להיזכר בהיסטוריה של ישראל כאלכס גולדפרב מימי אוסלו?

6.

“המכתב הזה מתבשל אצלי כבר המון זמן. אני שומע את איווט וקשה לי. לא בשביל זה הגעתי לפוליטיקה. כמה אטימות יש בו, כמה זלזול. ושוב, הוא שר האוצר רק בגלל האצבע שלי. אני שומע את מרב מיכאלי וקשה לי. היא רומסת את כל מה שיקר לנו בכזאת כוחנות, שייקח שנים לתקן. על יאיר גולן אני כבר לא מדבר.

אז אני מנסה לקדם גם את הערכים שלי, מנסה שגם קולי יישמע, אבל נדרס שוב ושוב. ומה שהכי הכי קשה לי, זה עם מצביעי ימינה. אתה יודע כמוני שבכל הסקרים רוב מצביעי ימינה התנגדו להחלטה שלך. שרובם לא היו מצביעים לנו אם היו יודעים שהאיש שהבטיח בצורה הנחרצת ביותר בערוץ 20 לא לשבת עם לפיד ועם מנסור עבאס, יעשה בדיוק את ההיפך. אני יודע, אתה כבר מכוון למקום אחר בעתיד, אתה כבר לא שם, אבל מה לעשות שאני כן שם. אני חלק אינטגרלי מהמגזר. ממנו אני בא ואליו אני חוזר.

כל לילה לפני השינה אני עובר על הפיד. אני יודע שזה לא טוב לי, אבל לא מצליח להפסיק. אני רואה בפייסבוק ובטוויטר מה כותבים אנשים כמו יותם זמרי ורועי עידן, וכואב לי. הם לא חובשי כיפה, והם נתנו בי אמון. הם הצביעו לנו כי האמינו במפלגה, ברעיון, בדרך. הם זועמים, ובצדק. אנחנו רימינו אותם והם מעולם לא קיבלו הסבר.

עמר בר־לב פוגש את סגנית שר ההגנה האמריקנית ומדבר איתה קודם כול על ‘אלימות המתנחלים’ בגלל האצבע שלי, ובגלל הפתקים שלהם. אני קורא את אסף פאסי ואיתמר פליישמן. שניהם אחלה חבר’ה, שניהם היו יועצי תקשורת שלך. אתה יודע שלפני כמה ימים כמעט עשיתי לפאסי לייק על ניתוח שלו שהסביר כמה הממשלה הזו מסוכנת?

ואני קורא אנשים כמו מאיר פרייליכמן. כמה חוגי בית הוא ארגן עבורנו, כמה מצביעים הוא אישית הביא עם הפתק ‘טב’ לקלפי. אתה יודע שאיילת חסמה אותו לאחרונה? איילת, שישבה בסלון של ההורים שלו בפתח תקווה ולכן היא היום שרה בממשלה. אבל אני לא חוסם. רק קורא. ואז מתקשה להירדם.

עולם הפוך ראיתי: בשנים שבהן עמדנו על העקרונות שלנו וידענו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, חטפנו מהתקשורת יומם ולילה. ועכשיו כשאנחנו באובדן עשתונות ערכי, התקשורת מהללת ומשבחת. זה מבלבל, אני יודע, אבל על המצבה שלי לא יכתבו מה אמר עליי בן כספית, אלא מה הקב”ה חושב עליי ועל מעשיי.

7.

“אז נכון, בהופעה ההיא של אברהם פריד ואביב גפן חשבתי שאנחנו מקימים משהו אחר לגמרי, אבל שנה חלפה והתוצאה הזויה יותר מכל מה שאפשר היה לדמיין. אז שתקתי כשגנץ בחר להשקיע במלחמה במאחזים ובהתיישבות הצעירה במקום בפלשתינים, וכל זה רגע אחרי הפיגוע בחומש. שתקתי כשבלינקן אמר לך שצריך להיזהר בחודש הזה מ’אלימות המתנחלים’ ואתה לא הגבת. שתקתי כשאמרת ‘הגדה המערבית’.

שתקתי ושתקתי. אתה יודע כמה הייתי נאמן אליך לאורך כל הדרך. נכון, אני חייב לך את הקריירה הפוליטית שלי. אבל בימים האחרונים זה כבר מגיע לחיי אדם, לפיקוח נפש ממש (אפילו יותר מהנסיעה ההיא שלך בשבת לפוטין…).

11 ישראלים נרצחים, ושרים בממשלה שלי מדברים על ‘קיצונים משני הצדדים’ או ‘קורבנות השלום’ או ‘להמשיך בתהליך המדיני’. אני לא יכול להיות שותף לזה. אתה יודע כמוני שצריכה לקום פה ממשלה של 80-70 מנדטים לאומיים, מסורתיים, ציוניים, עם ראש ממשלה אחר, שיש לו מנדט ציבורי ואמון ציבורי ומחנה שהולך מאחוריו.

איך? תמצא פתרון יצירתי. תקרא לגדעון, ליועז, וכמו שהקמתם את הממשלה המנופחת והמופרכת הזו – תמצאו דרך להקים את מה שבאמת מגיע לעם הזה. סליחה, אבל אני רוצה ללכת השבוע לשבעה של הנרצחים, להשתתף בצערם באמת, ולהיות מסוגל להסתכל להם בעיניים.

בשורות טובות,

ניר”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’