את הרב אבישי יחזקאל הי”ד – אוי, כמה זה קשה ומוזר לכתוב זאת – זכיתי להכיר כשנכנסנו כבחורים צעירים ללמוד בישיבת ‘יקירי ירושלים’.
תוך זמן קצר מאוד כבר נודע שמו בשערים. בכל הישיבה הכירו את הבחור השקדן והחריף, עם החיוך המתוק.
במשך השנים גם קבענו חברותא באחד מן הסדרים, ואף היינו חברי חדר, וכך זכיתי להכיר יותר בחור משכמו ומעלה, שיודע לשלב באישיותו את מה שנדרש מבן תורה, מעובד ה’.
אבישי היה בחור למדן, שלא ויתר מעולם על הבנה בהירה וצלולה של הסוגיה. לא היה מסתפק בהסברים למחצה או בתירוצים לא מבוססים, והיה מתעמק ועמל להבין בדיוק את פשט הדברים, את כוונת הגמרא והמפרשים.
ויחד עם זאת, תמיד הייתה דעתו מעורבת עם הבריות, תמיד היה עם מאור פנים וחיוך, יודע להגיד את המשפט שישמח, שירומם את מצב הרוח. יודע לראות אם מישהו צריך איזו עזרה, אם צריך להושיט יד. אך ברגע אחד שוקע למעמקי הסוגייה בכל הרצינות.
בהמשך, כל אחד מאיתנו המשיך לישיבות אחרות, אך הוא דאג להמשיך ולשמור על קשר.
מעת לעת היה מתקשר ומספר בשמחה על עוד יוזמה להרבות תורה, לחזק את התורה: פעם זו ישיבת בין הזמנים, פעם עשרות סיומי מסכת, פעם איזו קבוצה ב’ליל שישי’.
תמיד היה מתייעץ אולי יש עוד איזה רעיון, עוד משהו לעשות למען בני התורה. זה מה שהיה בראש מעייניו, לרומם ולייקר את בני התורה, ויחד עם זאת לקרב כל יהודי באשר הוא.
צר לי עליך אחי אבישי, נעמת לי מאוד.