“מה יגידו” או “מה צריך”?

לא הייתה זו תקופה קלה עבור עם ישראל. הקיץ האחרון היה אחד הקייצים הגרועים בהיסטוריה שלנו. המלחמה, ההסתה, האיומים וכל השאר. 

עוד טרם חלפו שבעים שנה מסיומה של הזוועה שבזוועות, ואומות העולם מפגינות שוב את צביעותן ושנאתן לעם היהודי. דברי הבלע וההסתה משמאל ומימין מזכירים לנו שוב ושוב את העובדה שעם כל “עוצמתנו” הצבאית, אנחנו עדיין כבשה בין זאבים.

המילים והמחשבות הפכו למעשים שמקפחים את חייהם, פרנסתם ושלומם של יהודים בעולם כולו. פה ושם אפשר למצוא חסידי אומות העולם, אבל בדיוק כמו בעבר הלא-רחוק, הם מעטים וקולם נבלע במקהלת המשטמה.

לא אכנס לסיבות, כי כולנו מכירים אותן, והפעם אפילו לא אחזור לחפור בעבר הלא רחוק וב”תרומתה” של הציונות לשנאת ישראל, כי כל הדברים כבר נאמרו וחזרו ונאמרו זה מכבר.

ובכל זאת לא אוכל להתעלם ממה שקורה אצלנו בתוך הבית. על ההרס שהמיטו את הרפורמים על עם ישראל אין צורך להרחיב, על ההתבוללות בארצות הברית מיותר לכתוב, אך על נישואי התערובת בקרב העם היושב בציון, צריך וחובה לכתוב, כי לצערנו הרב כבר לא מדובר במקרים נקודתיים, אלא במגיפה שפוגעת בכל החוגים, בכל שכבות האוכלוסייה.

מניעת ההתאבדות

לא בכדי בחרתי שלא להעלות את הנושא הזה בקרבת זמן לאירועים. לא בכדי לא התייחסתי בזמנו לאותו זוג מעורב שהתחתן לקול מצהלות התקשורת ו”להבת” המחאה. לא רק בשל העובדה שהזמן לא התאים לסיטואציה הזאת, בשל ימי המלחמה שהפגינו את הסולידריות היהודית, אלא בעיקר בגלל שרציתי זמן לחשוב ולהתייחס לפרשה ממרחק.

הרבי מליובאוויטש הגדיר את ההתבוללות כהתאבדות. להוריה של ילדה שרצתה להינשא לגוי, כתב הרבי: “יחסם צריך להיות – שהבת רוצה להתאבד לא רק מבחינת הדת, אלא גם בנוגע לחיי מחלוקת תמידית, פירוד הלבבות וכו’, וכידוע התוצאות מנישואי תערובת – אף שמפני הבושה משתדלים הנוגעים לכסות על זה”. המילים מדברות בעד עצמן. אך…

דבר ברור הוא שהפיתרון אינו נמצא בהפגנות ברחובות קריה, אלא בחינוך. חינוך, חינוך ושוב חינוך. הרעה החולה הזאת לא פוגעת רק בציבור שאינו שומר תורה ומצוות. מדובר בפצע פתוח ומדמם שגם משפחות טובות בציבור החרדי נתקלו בו.

רק החינוך היהודי הטהור שיעצים ויחזק את הזהות היהודית ימנע את נישואי התערובת הבאים. אחמד או מוחמד, אנטולי או בוריס. זה ממש לא משנה באיזה שם קוראים להתאבדות. כך או כך זו התאבדות.

את הטיפול בהתאבדות מתחילים מגיל צעיר, במניעה. בחינוך יהודי איתן וברור שמדגיש את הייחוד ויוצר גאוות יחידה ולא בהפגנות או במלחמות.

חינוך ליראת שמיים

איש תקשורת בכיר ומוערך שחזר לאחרונה לאביו שבשמיים סיפר כי קלט את משמעות זהותו היהודית רק כאשר נחשף מקרוב למקורות השנאה של המוסלמים במסגרת עבודתו עמם.

באחד המקרים, כאשר ראיין בכיר בארגון מוסלמי, שאל אותו המוסלמי “מי אתה?”. ענה לו העיתונאי: “אני ישראלי” – והמוסלמי צחק.

“אתה טיפש. אתה חי כישראלי, אך אני רוצה להרוג אותך בשל היותך יהודי…”, אמר והעיר את הנקודה היהודית בלבו של אותו עיתונאי בכיר, שמסתובב היום בגאווה עם כיפה ומצהיר כי לבו חזר לאביו שבשמיים.

מסביב ייהום הסער. מלחמה וטילים, הפסקות אש ואיומים. אנטישמיות גואה בכל העולם ומאיימת על גופו של העם ונגע ההתבוללות מאיים על רוחו. מבחוץ טורחים להזכיר לנו את זהותנו היהודית, והקריאות “איטבח אל יהוד” ו”יהודים החוצה”, נשמעות ברמה לאחר עשרות שנים של שקט יחסי.

מה זה אומר לנו?

הגיע הזמן שלא נטאטא את המציאות ונסתכל לה בעיניים. אי אפשר לחנך לחיצוניות, לשטחיות ולרדידות ולצעוק כאשר בנות מבתים טובים נופלות ברשתם של ערבים.

חייבים לחנך למהות, לתוכן, להכרה אמיתית בייחודו של העם היהודי. לאהבת ה’ ולא ליראת הבריות. ל”מה צריך” ולא ל”מה יגידו”. לגאווה יהודית אמיתית ולא זיוף ציוני לאומי. הדברים אמורים על כל רובדי החברה. אך אני מעדיפה לדבר אל הבית פנימה. אלינו, אל הציבור החרדי שלכאורה “לא שייך” לנגע הזה.

חינוך יהודי אמיתי ליראת שמיים ואהבת ה’, ולא ליראת השכנות ואהבת השדכניות, הוא זה שיבטיח את שלומם הרוחני של ילדינו גם בהגיעם לגיל ההתבגרות ועד מאה ועשרים לאורך ימים ושנים טובות.

איזה שכנים!

לסיום, אי אפשר בלי חיוך. בבקשה, קבלו את הסיפור הבא.

יום אחד התכנסו חברי בית דין של מעלה ופסקו כי בעולם הזה הגשמי תקום ארץ ושמה “ישראל”. בארץ זו יהיו הרים גבוהים ולעיתים מושלגים, אגם של מים מתוקים, יערות ובהם עצים וצמחים, חופי ים שטופי שמש ואדמה עשירה. האקלים יהיה ממוצע ואוצרות טבע יסתתרו במעבה האדמה בתוך הים, כדי לא לפגוע באיכות החיים של תושביה.

בקיצור, בלי להאריך יותר מדי, תהיה זו “ארץ זבת חלב ודבש”.

תושביה של אותה ארץ ייקראו ישראלים ובכל העולם ייצא שמעם. לא תהיה מדינה בעולם שלא תעשה שימוש בפיתוחים הטכנולוגיים שיגיעו ממנה ולא תהיה תרבות בעולם שלא תעשה שימוש בערכיה.

תהו המלאכים שנכחו בדיון ושאלו את חברי בית הדין: “תגידו, אינכם חושבים שאתם מגלים נדיבות רבה מדי לאנשי המדינה הזאת?”

“לא”, ענו חברי ההרכב. “חכו תראו איזה שכנים סידרנו להם…”.
• חלק מהטור מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]