חבר פרלמנט שלמד בחב”ד חשף: כך חולץ חסיד שהמאפיה חטפה בקייב

על החוזה הראשון בחייו חתם עו”ד גארי לוגבינסקי בכפר חב”ד. זה היה בשנות הנו”ן המוקדמות. הוא היה אז נער בן 13, מקבוצות ילדי צ’רנוביל שעלו ארצה על ידי צעירי חב”ד. “במהלך השבוע למדתי בישיבת אור שמחה” (הבוכרים), הוא משחזר השבוע, “ובשבתות נהגתי ללכת לסעוד סעודות שבת עם חברים בבתי משפחות בכפר חב”ד. אחת המשפחות שנהגתי להתארח אצלן הייתה משפחת ניימרק – משפחה חמה, שאביה היה עובד כמלמד בחיידר בכפר.

“באחד הימים פגש אותי הרב ניימרק ואמר לי: ‘שמעתי שלא מזמן חגגת בר מצווה אבל לא קיבלת תפילין, אני רוצה לעשות איתך עסקה’.

“העסקה של הרב ניימרק הייתה שהוא נותן לי תפילין במתנה, ובתמורה אני חותם על חוזה שבו אני מתחייב להניח תפילין כל יום במשך כל החיים, וכשיהיה לי כסף לכך – לקנות תפילין עבור יהודי אחר שיסכים להניח. הסכמתי לעסקה. הרב ניימרק שלף כמה ניירות וחתמתי עליהם.

“אני זוכר ששאלתי את עצמי אז, איך ייתכן שחסיד שעובד בחיידר ובעוד כמה עבודות כפריות מזדמנות, מסוגל לאפשר לעצמו לרכוש תפילין, שעולות לא מעט, עבור נער שכלל לא נמצא בתחום אחריותו. הבנתי אז שעשיר הוא לא אחד שיש לו הרבה כסף, אלא אחד ששמח בחלקו, שעשיר במצוות. מהרב ניימרק קיבלתי את התפילין שלי”.

את חלקו בחוזה קיים לוגבינסקי בהידור. “שנים אחר כך, כשכבר שימשתי חבר בפרלמנט האוקראיני, פגשתי יהודי ושמו כהן. שאלתי אותו אם הוא מניח תפילין, והוא השיב לי שלא. אמרתי לו שאני רוצה לעשות איתו עסקה. נתתי לו את התפילין שקיבלתי מהרב ניימרק, אותן תפילין שבהן השתמשתי במשך שנים, וקיבלתי ממנו התחייבות שיניח תפילין כל חייו. כהן לא היה היחיד. אני ממשיך בעסקאות האלה”.

החילוץ הקשה ביותר

העברית שבפיו, זכר לימים שבהם גדל ולמד בכפר חב”ד, מהוקצעת. במרוצת השנים קטף את התפקיד הפרלמנטרי הבכיר ביותר בזירה הבין-לאומית בהיסטוריית אוקראינה: סגן נשיא האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה – ארגון בין-לאומי, שבו חברות 47 מדינות (ישראל כמשקיפה), הפועל למען שיתוף פעולה בין מדינות אירופה במגוון תחומים.

כיום הוא חבר בפרלמנט של אוקראינה, תושב קייב, וחבר כשגריר אוקראינה באספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה. נוסף לכך הוא עורך דין בכיר, שזכה בפרס כבוד מאת נשיא אוקראינה, איש עסקים ופעיל בתחומי זכויות אדם.

דמותו מוכרת באוקראינה. “אני בקשר עם שלוחים בכל העולם”, הוא מספר כבר בפתח השיחה עם ‘כפר חב”ד’ בתחילת השבוע. במהלך השיחה ישלוף במהירות לא אחת שמות רבים של שלוחים הפועלים ברחבי העולם. ניכר שהוא בקי בפרטים ושומר על קשר קרוב עם רבים מהם. מאז פרצה המלחמה הוא עוסק בחילוץ יהודים מערים מופגזות לעבר מקומות בטוחים. בהיותו דובר עברית גם הפך למרואיין מבוקש בכלי תקשורת ישראליים בולטים. בכמה מהם התראיין חפוזות בשבועות האחרונים.

הוא פוליטיקאי ומדינאי משופשף, יודע להתחמק משאלות צורמות מבחינתו.

“כבר כאשר החלה המלחמה”, הוא מספר, “הקמתי תוכנית לחילוץ יהודים בשיתוף נציגי משרד החוץ הישראלי באוקראינה ובתיאום מול משטרת אוקראינה ומשטרת הגבולות. את רוב הקהילות היהודיות חילצנו. הקהילה שלדעתי הכי סבלה היא הקהילה של הרב פנחס וישצקי מקייב. הרי הם כבר חולצו פעם אחת, ב-2014, מהעיר דונייצק, ועד שהצליחו להתגבש ולפתוח קהילה מחדש בקייב נאלצו להתפנות שוב. היה קשה לראות את זה”.

איך לדעתך תיראה אוקראינה, ובעיקר הקהילות היהודיות שבה, אחרי המלחמה?

“קשה מאוד לקבוע בעיצומה של מלחמה. קשה גם להגיד שנצליח להתרפא מכל הבעיות שכבר קרו כאן. מה שכן אפשר להגיד בוודאות הוא, שהרוסים לא חשבו שהמלחמה תגיע לשלב הזה. מה שקורה כעת באוקראינה הוא שהתושבים מאוחדים ומביעים תמיכה משמעותית ונטולת סייגים במדינה. אם בעבר חלפה מחשבה במוחו של שליט כזה או אחר כי יצליח לכבוש את אוקראינה, היום כבר ברור לכולם שזה לא אפשרי. התושבים מוכנים להילחם ומתנגדים בכל כוחם לפולשים.

“מה שכן יעצור לדעתי את המלחמה הוא ההתנגדות של העם הרוסי בעקבות הסנקציות הקשות שהוטלו עליו. אני חושב שיגיע יום שבו האזרחים הפשוטים ברוסיה ירגישו שטבעת החנק מתהדקת סביבם והדבר יחלחל אל הממשל שיבין שכך אי אפשר עוד”.

כשהנשמה היהודית הוצתה

מפיו קולחות אנקדוטות ממרוצת שנות פעילותו הציבורית. חלק מהסיפורים מסמרי שיער. בכובעו כעורך דין פלילי מוכר, היה מעורב בשחרורי אסירים נגד כל הסיכויים ובהצלת יהודים מעמקי המאפיות האוקראיניות.

הוא נולד בתמוז תשל”ט בקייב בירת אוקראינה.

“גדלתי בבית אוקראיני טיפוסי”, משרטט לוגבינסקי את שנות ילדותו המוקדמות. “אבא מורה, אימא מהנדסת, בית של אנשים אינטליגנטים. שמי היהודי הוא הירש צבי. היינו שני אחים במשפחה – ובברית המועצות של אותם ימים זה היה לא מעט. אני האח הקטן”. היהדות לא הייתה נוכחת בבית במיוחד. “לא שמרו על שום מצווה מכורח הנסיבות, אבל את יהדותנו לא יכולנו לשכוח. תמיד היו מי שהזכירו לנו את זה”.

האנטישמיות הורגשה בכל פינה. בבית הספר, בחנויות, בקריירה. “אני זוכר שבבית הספר היה גיליון שבו נרשמו הציונים של כל התלמידים. ברשימת התלמידים צוינה לצד כל שם גם הדת של התלמיד. לצד השם שלי היה כתוב ‘יהודי’, וכך כל החברים שלי ידעו שאני יהודי. סבלתי מזה. ידעתי שלאוניברסיטה אתקשה להתקבל בגלל זה”.

כשהיה בן 11 השתנו חייו. זה היה בחורף תנש”א. “ראיתי בעיתון מודעת פרסומת על אירוע יהודי חגיגי של הקהילה היהודית, כנראה לקראת פורים. במודעה צוין כי יתקיים קרקס במקום מסוים בקייב. מיד החלטתי שאגיע לשם. חיכיתי ליום האירוע. כשהגיע התאריך המיוחל הגעתי למקום המצוין במודעה, אך לא התקיים בו שום דבר. הייתי ילד קטן אבל החלטתי שלא לוותר. התחלתי לשאול אנשים אם ראו אירוע יהודי. הסתכלו עליי במבט מעורר רחמים. אבל אחד האנשים אמר לי, ‘ראיתי קודם אירוע של יהודים’, וכיוון אותי לאוהל שעמד במרחק כמה רחובות. נכנסתי בשעריו ומיד הרגשתי בבית”.

זה היה אוהל שהקימו חסידי חב”ד. הרב דובער קרסיק, לימים הגבאי הראשי של בית הכנסת המרכזי בקייב ומשלוחי חב”ד בעיר, ניהל את האירוע. עימו ניצחו על הקרקס היהודי שלושה בחורים – שלום גוטליב (כיום השליח בניקולייב), אפרים רוזנשטיין ומשה הבר. לראשונה חש גארי בבית.

“היו שם באוהל הרבה יהודים, ובפעם הראשונה הרגשתי את עצמי שווה בין שווים”, הוא נזכר. “עד אז כמעט בכל יום הייתי מעורב במריבות על רקע היהדות שלי, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברו על יהדותי בגאווה גדולה, ובלי שיתלוו לזה עקיצה או ניסיון להעליב. לתומי חשבתי אז שבארץ כולם כאלה ואמרתי לעצמי, אני רוצה להגיע לארץ, זה המקום המתאים לי”.

לוגבינסקי התקרב במהירות לשליחי חב”ד שפגש בקייב, והוא החל לקיים מצוות בסיסיות. “באותה תקופה גם עברתי ברית מילה. צריך לזכור שמדובר על שלהי תקופת ברית המועצות, שבה קיום מצוות נחשב לעבירה ולפעולה בלתי חוקית. אני זוכר שביום הברית מסרו לי קוד כניסה לבית בקייב. הגעתי אליו וליד השולחן המתין המוהל.

“הייתי אז ילד, וכל התהליך הזה לא היה פשוט בשבילי, ובכל זאת הרגשתי צורך להיות מקורב לקהילה היהודית. מבחינתי באותם ימים זה היה הדבר החשוב ביותר. אפילו לא ידעתי מה המשמעות של קיום מצוות ומה המשמעות של כל הפעולות שאני עושה, אבל עשיתי אותן כי רציתי להיות חלק מזה. ההורים שלי מצידם לא התנגדו לדרך שמצאתי לעצמי, אבל גם לא תמכו במיוחד. הם זרמו איתי”.

באותה שנה גם עלה לוגבינסקי ארצה במסגרת מסעות הצלת ‘ילדי צ’רנוביל’ שהובילו צעירי חב”ד ביוזמתו ובברכתו של הרבי. לוגבינסקי נמנה עם הקבוצה הרביעית שעלתה לארץ. “בהתחלה אספו את כולנו מאוקראינה ולקחו אותנו למוסקבה, עיר הבירה. שם טיפל בנו הרב יצחק קוגן. הקימו שם מחנה לילדים. ממוסקבה המשכנו לארץ”.

לוגבינסקי מספר שהמטוס מרוסיה לארץ שב על עקבותיו בעיצומה של הטיסה בעקבות תקלה. “באמצע הדרך אחד המנועים במטוס הפסיק לעבוד. בזמן אמת לא ידענו מה קרה כמובן, אבל שמנו לב שהטיסה מתארכת עוד ועוד. בסיומה חזרנו למוסקבה. התברר שבארץ לא אישרו לטייס לנחות במצב כזה, בשל הגשמים. כעבור זמן קצר יצאנו שוב לארץ בטיסה אחרת”.

לוגבינסקי וחברי הקבוצה הגיעו לכפר חב”ד, למעון העולים שסידרו צעירי חב”ד. “המדריך שלי במעון היה מי שהפך לימים לרב ולפעיל חב”די בולט בקייב, הרב משה אסמן. בכפר חב”ד גם חגגתי בר מצווה. אני זוכר שנתנו לי מתנה ענקית בבר מצווה – שני בקבוקי קולה. בשבילי, כילד שעלה מברית המועצות, זה היה דבר עצום”.

שנתיים נותר לוגבינסקי בכפר חב”ד. הוא התערה בין תושביו ושאב מאורחות חיי חסידיו. את העברית שבפיו רכש באותן שנים. אל הכפר היה עתיד לחזור עשרות שנים אחר כך, הפעם כסגן נשיא האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה.

“היום כפר חב”ד כבר נראה אחרת”, הוא מתרפק בגעגוע. “לפני שלושים שנה הכרתי את כל התושבים, ידעתי כל אחד באיזה בית הוא גר. בלילות היינו מתגנבים כמה ילדים לחנות הירקות ועובדים בה תמורת כמה פרוטות במשלוחים. כך למדתי היכן גר כל אחד.

“היום אני מגיע לכפר חב”ד ומגלה מקום אחר, כבר יש שיכונים חדשים, הכפר התרחב לבלי הכר. אבל יש דברים שנותרו צרובים בי. את בית הכנסת ‘בית מנחם’ אני זוכר, וגם את החנות של ליפסקר, ואת הרב אהרונוב. את זה גם אחרי 30 שנה אי אפשר לשכוח”.

המענה שקיבלתי מהרבי

אחרי שנתיים בארץ החליט לוגבינסקי לחזור לאוקראינה. המגורים בארץ לא היו נוחים עבורו משלל סיבות. “בשנת תשנ”ב היו לי הרבה לבטים איך לנהוג בשנים הבאות. על הפרק עמדו מספר אפשרויות ולא ידעתי במה לבחור. כתבתי אז מכתב לרבי, והתשובה, שהגיעה בפקס למזכירות הכפר, הייתה ‘הסכמה’ ו’ברכה והצלחה’ על האפשרות שהעליתי לחזור לאוקראינה. אז חזרתי למדינה שבה נולדתי, ובה נותרתי”.

כשהיה בן 18 הקים צבי הירש לוגבינסקי את ביתו בחתונה יהודית. כעבור שנים היה מעורב בהשבת אחד מבתי הכנסת בקייב לידי חב”ד. מאז נותר חלק מהקהילה היהודית בבירת אוקראינה. במרוצת השנים שלח ידו בעסקים וראה ברכה. לימים התמקצע בתחום המשפטים והפך, בין שלל עיסוקיו, לעורך דין פלילי בכיר. “רוב הזמן התעסקתי בחילוץ יהודים מבתי כלא, מקרים מורכבים ביותר”. על תפקידו זה קיבל לפני שנים מספר אות כבוד מנשיא אוקראינה.

“מזדמן לי הרבה להסתובב בעולם ולעבוד עם קהילות יהודיות”, אומר לוגבינסקי, “ואני חושב שהדבר הגדול והבולט ביותר אצל חב”ד הוא, שכל יהודי – לא משנה כלל מאיפה הוא מגיע, מאיזו מדינה ומאיזו תרבות – הם מקבלים כיהודי. מבחינת חסידי חב”ד, כולנו, כל היהודים, באותה מסגרת, אותה משפחה. אני יכול להצהיר שבלי חב”ד ושלוחי הרבי, היהדות בתפוצות הייתה נראית אחרת לחלוטין. אי אפשר בכלל לשער.

“בשטרסבורג, העיר שבה נמצא הפרלמנט של מועצת אירופה, מתגוררים בני משפחה שלי. יש בעיר לא מעט בתי כנסת, אולם בשבת כשאני נמצא בעיר אני טורח ללכת ברגל ארבעים דקות דווקא לבית כנסת חב”ד, של הרב סממה. כששואלים אותי מדוע, אני משיב שבכל בית כנסת אני מרגיש שייך לעולם היהודי, אבל בחב”ד אני מרגיש בבית”.

מאז פרצה המלחמה, לוגבינסקי שרוי בלב פעולות החילוץ. הוא אחראי על רכבות חילוץ של יהודים מערים מופגזות, בעיקר בדרום מזרח אוקראינה, למחנה פליטים בקישינב ומשם בהמשך לארץ. את הפליטים הוא משנע לרוב מהערים המופגזות לעבר קייב, וכעבור מספר ימים אל מחוץ למדינה, למולדובה.

הוא עצמו נמצא בימים אלה על ציר קייב–קישינב. “השבוע, אחרי שלושים שנה”, הוא מספר, “פגשתי שוב ברב אפרים רוזנשטיין – הבחור שקיבל אותי כילד בן 11 בקייב, בפורים. זה היה במחנה הפליטים בקישינב. כשראיתי אותו הפנים היו מוכרות לי, ובתוך זמן קצר הבנתי שזה הוא”.

פרשת החטיפה נחשפת

לפני כשנה היה לוגבינסקי מעורב בחילוץ חסיד חב”ד מקייב שנחטף בידי אנשי מאפיה במקום. זה לא סיפור חריג מבחינתו.

“זה היה בקיץ האחרון”, הוא חושף השבוע את הפרטים המלאים. “התקשרה אליי אחת מנשות הקהילה שלנו בקייב ואמרה לי שבעלה נעדר, שהיא כבר זמן מה לא מוצאת אותו וחוששת לשלומו, וביקשה את סיועי.

“לפי החוק באוקראינה, כל עוד לא חולפים שלושה ימים מאז ההיעדרות אי אפשר בכלל לפנות למשטרה ולהגיש דיווח. גם אחרי שחולפים שלושה ימים התהליך די איטי, כי עד שפותחים תיק ופונים לבית משפט ומתחילים באמת לפעול, חולף בערך חודש. אותה אישה הייתה שבורה, היא בכתה וביקשה ממני לעזור. אמרתי לה, ‘בסדר, אנסה לטפל בכך’.

“הצלחתי להגיע במהירות למצלמות וידאו שתיעדו את רגעי החטיפה שלו. התברר שרכב המתין לו מחוץ לבית הכנסת, הוא נכנס אליו ונחטף. חטפו אותו כי חשבו בטעות מסיבות שונות שיש לו כסף רב. כך או כך בדקתי את מספר הרכב שהופיע בצילום וגיליתי שלפי הנתונים הרשמיים אין רכב כזה. התברר שהחוטפים השתמשו בלוחית מזויפת.

“בכלל, ככל שהעמקתי בסיפור גיליתי שהחוטפים היו מקצוענים. הם ידעו מה הם עושים והצליחו לטשטש ראיות. לדוגמה, לחטוף לא היה טלפון, הם השליכו את המכשיר שלו באמצעות שליח – ככל הנראה – ברכבת התחתית. מאוחר יותר גילינו שהם עבדו עם אנשי שירות הביטחון הפנימי באוקראינה והצליחו לשבש ראיות. כדי לאתר את הרכב עירבתי את השר לביטחון פנים. זה היה ביום ראשון, שהוא יום חופשי כאן, ובכל זאת ביקשתי ממנו שיפעל ‘בין החוקים’ לאתר את הרכב.

“אחרי מספר ימים הצלחנו להגיע למבנה ביער, שבו חשדנו שנמצא היהודי החסידי שנחטף. הבעיה הייתה שחששנו לגשת לבית. עשרים קילומטרים סביבו היה שטח שומם. ידענו שאם נתקרב ויגלו אותנו – החוטפים עלולים להרוג אותו, כדי שלא יוכל להעיד נגדם. במשך השבוע שהינו סמוך לשם, ערכנו תצפיות על הבית. באחד הימים מישהו יצא משם ברכב ונסע לקנות במכולת דייסה ומים. הבנו שזה אוכל לחטוף.

“בסופו של דבר, בסיוע אנשי ביטחון, הצלחנו לגבש מבצע חילוץ. אכן מצאנו את החטוף בבית, במרתף. הרגליים שלו היו שבורות. הוא חולץ. בבית נמצאו כמויות ענק של נשק וכן תעודות של השב”כ האוקראיני. באותה הזדמנות המשטרה עצרה גם כמה מאנשי שירות הביטחון. מבצע החילוץ לא ארך יותר משלוש דקות. עד שנכנסנו לא היינו בטוחים שמי שאנו מחפשים נמצא בבית. ברוך השם בסופו של דבר הוא חולץ, והיום אותו חסיד עובד ומקבל בקייב פליטים שמגיעים מהעיר צ’רניגוב במזרח.

“צ’רניגוב היא העיר שפעולות החילוץ ממנה הכי קשות. אין בעיר לא חשמל ולא מים, לא קווי טלפון פעילים ולא חימום. זו העיר השנייה באוקראינה שנכחדה כמעט לחלוטין בעקבות המלחמה. מפציצים שם בניינים השכם והערב ויש בעיר מאות הרוגים בכל יום, אנשים שיצאו מהמקלטים לקנות לחם.

“המחלצים דופקים על דלתות בית אחר בית, לפעמים פורצים את הדלת ונכנסים ומוציאים יהודים ממרתפים. אי אפשר להיכנס לעיר באוטובוס נורמלי ולכן יש לנו מיניבוס מיוחד בן שתי קומות שאליו מעלים את הפליטים ומסיעים אותם לקייב בדרכים לא דרכים. בקייב הם מקבלים אוכל ואמצעי חימום. אחת הנשים תיארה לנו שהחימום ברכב היה חדש לה, אחרי שמונה-עשר ימים במקלט בלי כלום.

“בקייב אין הרבה מתנדבים שיקבלו את הפליטים, משום שרבים עזבו. אבל עם הנשארים נמנה אותו חסיד חב”ד, שנחטף בקיץ האחרון. בפורים האחרון הוא האכיל את הפליטים שהגיעו מצ’רניגוב. המשפחה שלו מכינה את האוכל. את הפליטים הבאנו לבית הכנסת. בהם היו ההורים של אשתו”.

“את הניסיון קיבלתי מחב”ד”

באמתחתו של לוגבינסקי עשרות רגעים מרתקים ומיוחדים משנות פעילותו הפרלמנטרית. “יש תובנה שהתחדדה אצלי בימים האחרונים”, הוא חותם. “בכל פעם שאני קורא את ההיסטוריה של העם היהודי עולה אצלי השאלה ‘מדוע’. מדוע החיים היהודיים היו כל כך קשים בכל השנים. מלחמות, תלאות, קשיים וניסיונות לאורך הדורות. גם אני אישית עברתי הרבה סבל בחיים, התמודדויות בשלל תחומים. איך יש כוח?

“מאידך גיסא, היום אני מסתכל בפרספקטיבה חיצונית על המצב באוקראינה, על העובדה שכאלף יהודים יוצאים בכל יום מאזורי התופת ושבכוחי לחלץ אותם ולסייע בכל מה שצריך, ואני אומר לעצמי: זה בזכות חב”ד. התשובה היחידה שאני מסביר לעצמי היא שאת החינוך והניסיון לבצע את מה שאני מבצע קיבלתי מחב”ד, שפעם חילצו אותי ונתנו לי כוח לחלץ עוד אלפים עשרות שנים מאוחר יותר ולהציל את חייהם, וממכתב התשובה שהרבי טרח לענות לי, ילד בר מצווה שהתלבט אם לחזור לאוקראינה.

“ממש לפני כמה שעות קיבלתי הודעה בווטסאפ. מאישה יהודייה, ישראלית, דוברת רוסית. היא כתבה לי שכבר כמה ימים היא מנסה להשיג את המספר שלי כדי לשלוח לי את ההודעה הזו. ומה כתוב בהודעה? שלפני יומיים היא נפגשה עם אימא שלי והתחילה לחבק ולנשק אותה. היא אמרה לה שהיא מרגישה צורך להתפלל עליי ועל המשפחה שלי עד יומה האחרון. זה מסוג ההודעות שמחממות את הלב. שמזכירות לי איזה חינוך ואיזו הקרבה למען הזולת למדתי מהשלוחים של הרבי”.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בעיתון כפר חב”ד