1.
זה ייראה אולי מוזר, אבל כששמעתי את ההודעה הנוראה בשידור חי ברדיו, מה שעבר לי בראש היה, איזה מסכנים אלה שלא נמצאים עכשיו באמצע נסיעה ברכב כמוני, ולא קיבלו הכנה של משהו כמו עשר דקות – הדיווח הראשוני על ההתמוטטות, ואז התפילות, וההחייאה, והווידוי – אלא חוטפים עכשיו את הידיעה בבום. בארבע מילים. ר’ חיים קנייבסקי נפטר.
רבים מהם אפילו באמצע סעודת פורים של ירושלים, עם מוזיקה שמחה ברקע, ומשלוחי מנות ובשר ויין. יש כאלה שבכלל מבושמים עכשיו. הם מקבלים את הבוקס הזה בבטן הזה מתוך שכרות (ביום ראשון בהלוויה פגשתי שני חברים כאלה. “זה הפסיק בבת אחת את כל השכרות”, אמרו שניהם).
במבט לאחור, נראה לי שכל המחשבות האלה על אחרים היו רק כדי להסיח את הדעת שלי מההלם הגדול. אבל זה העניין. שלא היה כל כך לאן להסיח את הדעת. כי כעבור שעה קלה השידור הדרמטי בתחנות הדתיות נפסק. ירדה השבת על בקעת רשב”ם.
2.
תחשבו על זה: בכל עיתוי אחר, היינו מקבלים גל פתוח בלתי נגמר של תחנות הרדיו והאתרים. שלא לדבר על קבוצות הווטסאפ והנייעס. שעות על גבי שעות של דיווחים ופרשנויות. ממה בדיוק נפטר הרב? איזה פרמדיק הגיע ראשון ומה הוא ראה? מה לגבי ההלוויה? מה הערכות המשטרה? מה קורה עכשיו בבית? מה אומרים במערכת הפוליטית?
מלל אין־סופי מרגע הפטירה ועד סתימת הגולל.
אבל כנראה שמשמיים רצו שנחווה אחרת את הרגעים האלה. קיבלנו את המידע הבסיסי, שהוא בעצם כל הסיפור: ר’ חיים קנייבסקי נפטר. זהו. זה סוף החדשות. עכשיו תכניסו את השבת ותחשבו על זה לבד. אין לאן לברוח. שבו בסעודות השבת, דברו על כך עם הילדים, איש וביתו, ללא עזרת פרשנים.
זה היה מאתגר, השקט הזה. אני מודה. פחדתי להישאר לבד. דקה לפני כניסת השבת, הרבה אחרי שתחנות הרדיו הדתיות נדמו, פתחתי את רשת ב’ ועוד הספקתי לשמוע את הקריינית מקריאה את הודעת האבל המרגשת של ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו.
מעניין לדעת מי כתב עבורו, כל כך מהר וכל כך יפה, את הטקסט המדויק הזה: “עם ישראל איבד תלמיד חכם עצום שהיה חוליה מרכזית בשרשרת מסירת התורה מדור לדור.
ביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק שימש מוקד של עלייה לרגל לבני עמנו מכל שדרות הציבור. הם שתו בצמא את מוצא פיו, ביקשו את ברכתו ואת עצותיו, ושאבו תעצומות נפש מסמכותו התורנית המיוחדת במינה. תמונתו של הרב הישיש ששוקד בלא הרף על תלמודו עוררה השראה בלב סובביו. הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד, והדבר התבטא בבקיאותו העצומה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.
הרב קנייבסקי הסתלק מאיתנו בעיצומו של חג הפורים, זמן קצר לפני כניסת שבת ׳צו׳. בפרשת השבוע אנו קוראים: ‘אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה’. אש התמיד של אהבת ישראל ותורת ישראל שבערה ברב קנייבסקי זצ”ל לא תכבה לעולמי עד”.
3.
למגזר החרדי, אם אפשר להכליל, היה מאוד חשוב השבוע לתווך את דמותו של ר’ חיים קנייבסקי לחילונים. אני די ויתרתי על זה מראש. זאת משימה בלתי אפשרית. הרי בקושי אפשר לתווך את דמותו לציבור החרדי.
מי בעצם הוא היה? מה סוד השפעתו? מה אפשר לקחת לחיינו מדמותו?
אין לי תשובות ברורות לכל השאלות האלה. דבר אחד ברור: כל הפאנלים המלומדים שדנו באולפנים בשאלת מי היורש, ולאן תלך הפוליטיקה החרדית בעידן שאחרי הרב קנייבסקי, היו מגוחכים. לא כי לא נאמרו בהם דברים נכונים. לאו דווקא. אלא כי עצם הדיון חוטא למציאות.
קודם כול, כי לר’ חיים קנייבסקי, למה שהוא היה, אין באמת יורש.
איך אמר הרב גרשון אדלשטיין בהספדו? “בגמרא מסופר שהיה אדם גדול שנפטר, וכשהספידו אותו אמרו ‘ויי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה’. ויי על ארץ ישראל שחסרה אדם גדול. לא כתוב שהוא היה הגברא רבה היחיד בארץ ישראל. ובכל זאת כתוב שאם חסר אחד – חסרה השפעה לארץ ישראל כולה. אבל פה אצלנו, זה לא גברא רבה שיש עוד גברא רבה כמוהו, זה היה הגברא רבה היחיד של ארץ ישראל. כעת אין גברא רבה בכל ארץ ישראל ובכל העולם כולו”.
ובעניין השני שדנו בו לאורך השידורים, הפוליטיקה החרדית אחרי הפטירה: ר’ חיים קנייבסקי לא היה מנהיג פוליטי. למעשה, הוא לא היה מנהיג בכלל. אז מה הוא היה? כאמור, קשה להגדיר.
החזון איש, דודו־רבו, כינה אותו במכתב “מרא דכולא תלמודא” (אדון התלמוד כולו). וזה היה בשנת 1951, בתחילת שנות העשרים לחייו לפני שהתחתן. מאז חלפו שבעים שנה נוספות של לימוד והתמדה אין־סופיים. יום ועוד יום, שמונה דפים ועוד שמונה דפים. איך היה מגדיר אותו היום החזון איש? “שר התורה”? נשמע לי מינימליסטי.
4.
מה שאני מנסה לומר פה זה שאין לנו בכלל כלים להבין מה בדיוק איבדנו. ר’ חיים לא היה באמת שייך לדור שלנו או לעולם המושגים שלנו. זה מאוד בלט בקטעי הווידאו שיצאו בשנים האחרונות מביתו.
מישהו דיבר איתו – בדרך כלל הפריע לו – ניסה להוציא ממנו תשובה או הצהרה, או להציג לו מבקר חשוב. ור’ חיים אומנם ענה במילה, או בפחות ממילה (בו”ה), אבל קל היה להבחין שהוא בכלל נמצא עכשיו בעולמות אחרים. באטמוספירה אחרת. לא היה כאן איזה שקלא וטריא, איזה דו־שיח של רב ותלמיד.
הרבה אנשים פרסמו השבוע תמונות שלהם עם ר’ חיים בחדרו הצנוע. לי אין תמונה איתו. ולא שלא הייתה לי הזדמנות להיכנס אל הקודש פנימה. אבל פחדתי.
ממה? בדיוק מזה. מהדבר הזה שצמד המילים “הקודש פנימה” מבטא. הרי זה לא סתם קלישאה פה. זה תיאור מקום ותיאור מצב. היום, כמובן, אני מצטער שלא התגברתי על היראה הזאת, אבל זה מה שהרגשתי כל השנים.
ואם כבר מדברים על יראה: מעבר להלם הראשוני, ומעבר לצער על האבדה הגדולה, התחושה שלי היא גם של פחד. עד ליום שישי שעבר חי בדור שלנו ר’ חיים קנייבסקי. לעובדה הזאת יש השפעה סגולית על כל מה שקורה כאן. כיפת ברזל רוחנית לדור כולו. וההשפעה הזאת נפסקה. איבדנו אותה. חסרה ארץ ישראל גברא רבה.
אגב, אולי זה יישמע קצת ילדותי, אבל אני אישית ציפיתי שבהלוויה יהיה עמוד אש מעל המיטה, כמו בסיפורים על ה”עמודא דנורא” ב’כה עשו חכמינו’. למעשה, ייתכן מאוד שאכן היה. אנחנו פשוט לא זכינו לראות, בעיניים שלנו, שום דבר מעבר לרכב שחור ארוך מוקף בעשרות שוטרי יס”מ.
5.
אז אני, כאמור, ויתרתי על הניסון להנגיש את הדמות הפלאית הזאת לקהל הרחב, ועדיין אני מנסה להסביר אותה לעצמי.
אבל לסיום, הנה מישהו שעשה את זה לא רע בכלל. קוראים לו רס”ן הרב אופיר ברינר, והוא הרב הצבאי של בסיס חיל האוויר כנף 25 שליד מצפה רמון.
כך הוא כתב ביום ראשון בבוקר באיגרת מיוחדת לחיילים בבסיס:
“כולנו שמענו בחדשות על פטירתו של גדול הדור הרב חיים קנייבסקי. מאות אלפי אנשים משתתפים בהלוויה שעדיין מתנהלת ברגעים אלו. אך מה זה נוגע אליי, החייל, הקצין או הנגד בכנף 25? לכאורה, תהום תרבותית חוצצת ביננו לבין בני ברק. אפילו הפקקים של ההלוויה הענקית לא מגיעים עד לכאן…
אלא שזה באמת נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. כי באמת ישנו ‘חוק כלים שלובים’ רוחני חזק ביותר בין הנפשות של כולנו, לטוב ולמוטב, גם אם איננו מרגישים אותו.
אם ישנו איש שלמרות שכולם הכירו בו כגדול הדור, התייחס בכבוד לכל אחד ממאות האנשים שבאו לפגוש אותו בכל יום – אז בזכות אדם כזה כולנו קצת יותר מכבדים את הזולת, ובעיקר את מי שבנורמות המדומות ‘נחשב פחות’ מאיתנו.
ואם ישנו כזה גאון שמגיל ילדות למד את כל התורה כולה וזכר כל מילה ממנה יותר טוב ממנוע חיפוש, והמשיך ולמד בכל שנה ושנה כמות טקסט שגם אנשי אקדמיה ברובם לא לומדים כל חייהם (וזו לא הגזמה) – אז בזכות אדם כזה כולנו קצת יותר חכמים וקצת יותר מחוברים למורשת האדירה של תורת ישראל שמחזיקה אותנו זה כ־3,330 שנה.
ואם ישנו שם בבני ברק רב זקן, שלמרות שהיה יכול להיות בקלות עשיר גדול, התרחק מאוד מכסף וחי חיים פשוטים בדירת שני חדרים קטנה וריהוט דל – אז בזכות אדם כזה כל אחד מאיתנו הוא קצת פחות רודף ממון.
ואם ישנו אדם שברח מן הפרסום וסלד מתארים וגינוני כבוד – אז בזכות אדם כזה כולנו קצת יותר בעלי ענווה ועושים את הדברים כי זה הדבר הנכון ולא כי זה יביא לנו כבוד”.
6.
וההספד המעורר הזה, שלא ניתן בבית מדרש בני־ברקי, אלא נשלח לאנשי בסיס כנף 25 של חיל האוויר, נחתם כך: “אז למרות התהום התרבותית, אנחנו קשורים, אם נרצה או לא נרצה, לאדם הגדול שנקבר היום. ואנחנו צריכים להיות שמחים שרבבות תלמידיו ממשיכים את מורשתו ושבעם שלנו ישנם ענקי רוח כאלו.
וגם אנחנו כאן בכנף 25, במודע ושלא במודע, ינקנו מרוחו הענקית וממשיכים וחיים ערכים משותפים רבים גם בחיינו, בתפקידנו בהגנה על מדינת ישראל. וזכות היא לנו להגן גם על אחינו אנשי בני ברק (הרב קנייבסקי זצ”ל אהב והעריך אנשי צבא וכוחות ביטחון וחיזק את ידם). כולנו מאוחדים בנשמתנו, כי באמת ‘כולנו רקמה אנושית אחת חיה’. תהי נשמתו הגדולה צרורה בצרור החיים, וממנה נקבל כולנו תוספת חיים”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’