עושים שiק במחנה יודה • חכמת הגרעין של בחורי ישיבות

ערב שבת, השעה עשר וחצי בבוקר. מסע הלוויה של הבחור אהרון סופר ז”ל מתחיל. ההספד הראשון מלווה בדמעות. אני מצלם, מנסה לא לבלוט ובעיקר לא להפריע. כולם שקועים באבלם. “כי ימצא חלל”, זועק המספיד מעל הבימה ליד המיטה המוטלת לפניו. וכולם נאנחים.

ואז ממשיך המספיד ואומר: עכשיו כולנו דואבים, בוכים, אבל כבר בעוד כמה שעות אנשים יחזרו למסלול החיים שלהם. תזכרו שגם אז יש לזכור את הנפטרים, ולהמשיך להציב להם יד ושם, בשמחת חיים, במצוות ובחסד לזכותם.

 כשנכנסתי אל השוק צילמתי את מוכר הפרחים לכבוד שבת. מבטו ותנועת ידיו לא הותירו ספק: הוא לא רוצה שנצלם. נגשתי אליו, עדיין תחת רושם הלוויה, ובמאור פנים אמרתי לו: אני מוכן למחוק את התמונה, רק שתחייך. החיים נועדו לחיות, לא כדי למות בהם בעצבות. הוא ביקש לראות את התמונה, שגרמה לו לצחוק. הוא סרב להצטלם שוב, ואמר: “יש לי כבר אחת”.

 יוסף מוקיר שבת הלך לשוק ומצא יהלומים. אני מצאתי את אחד האנשים שמתעסקים ביהלומים ביום-יום. כנראה שאליו היה מגיע יוסף מוקיר שבת למכור את היהלום. תתפלאו, אבל שם משפחתו תואם את המקצוע שלו כמעט להפליא: הרב גודלמן. קונה בעצמו לכבוד שבת.

 כשצמיד עם הכיתוב ‘לפחד רק מה’ ענוד על ידו הימנית, הוא התווכח ללא פחד עם חברו: איזה נקניק מאיזו חברה לקנות. לא אספר לכם את הסוף, כי למוכר נמאס שהם נגעו לו בסחורה. אבל לפחות תמונה אחת יש לנו.

 “גם השבוע תכתוב על ג’ינג’ים?” שאל עובר ושב שראה אותי מצלם את הבחור. עניתי ששבוע שעבר היה כינוס הג’ינג’ים בקיבוץ גזר. השבוע יש קיבוץ של אנשי הצבע בשוק.

 דקות אחדות לפני התמונה סגר אברימי גולדשמידט עסקה ארוכת טווח עם מלך הסופר מרקטים ‘רמי לוי’ – על שולחן צדדי בלב השוק, תוך שהשיחה העסקית שלהם נקטעת כל כמה דקות על ידי עוברי אורח, שבאו ללחוץ יד לרמי לוי או לאברימי גולדשמידט. כעת צלמתי אותו מספר על העסקה לחבריו. נקווה שכולם יצאו מרווחים מזה.

 משפחת אילוז הגיעה בהרכב חלקי, ישבו ב’ארומה’ לארוחת יום שישי בשוק מחנה יהודה. קובי, בחיוך מקסים, התרווח על כיסאו ואמר במבט רגוע: “אתה יכול לצלם. אנחנו כבר אכלנו הכל…”

 לא הרחק משם, בסמטה נסתרת, ישבה קבוצת בחורים. בקבוקי הקולה היו לקראת סיום. במצב רוח מרומם של מפגש נדיר של יום שישי, וארוחת בורקסים במילוי שוקולד וחלבה שהכינה ‘גברת גבינה’ בשוק, הם נהנו מהאווירה. וכך, דקות לפני שקמו הספקתי לצלם אותם.

 אמרת האחים בוקשפן – אמרת תאומים. אמרת תאומים – אמרת זהים., עד כדי כך שבתמונה שצלמתי כמה שניות לפי שהרים את המבט למצלמה (ותסלחו לי שאני לא יודע מי זה יוחנן ומי זה אשר), הם נראו ממש כמו אחד בהשתקפות של השני. שניהם ראשיהם בטלפון, שניהם כוס הבירה חצי מלאה, ושניהם שקועים ואין מה שיזיז אותם מההנאות הקטנות של סוף השבוע.

 הרב אבשלום סטרוגו, חבר המינהל הקהילתי של רמת אשכול, הגיע היישר מהשכונה לקניות שוק שישי במחנה יהודה. אשתו, שראתה את הצלם, חמקה מהר מהמצלמה, אך הודיעה לו: יש צלם. המבט שלו עודנו תר אחר הצלם, והוא כבר צולם שוב ושוב. אולי בפעם הבאה היא תתריע יותר מוקדם…

 משפחת גולבנציץ, שהגיעה בהרכב מלא לשוק, לא הספיקה להבין שאני כבר מצלם. אבל ראיתי את היד מתרוממת ומסתירה את אם המשפחה. לשאלתי, מה נשתנה? ענתה: תצלם אותם, שאני אהנה מהתמונה.

 חכמת הגרעין בקניית הפיצוחים זו תורה של בחורי ישיבות. בכל באסטה מגיעים בחורי ישיבות לקנות דווקא ממנו, כי הטעם שלו הכי טוב. וכך, באחד מרחובות השוק המרכזי, הם ניצבו ליד באסטה שמעולם לא ראיתי שקונים בה בחורי ישיבה. כששאלתי אחר כך: למה דווקא אצלו? התשובה הייתה: “זה הכי טוב וטעים מכל השוק. תנסה…”

 זמן איכות של סבא ונכד. “מה אתה רואה?” שואל הסב, והנכד עונה בחצאי מילים ושברי משפטים: “אבטיח, אבטיח… אדום טעים…הנה רימון…” וכך עושים את כל השוק, לאט לאט, סבא שנהנה מחכמת הנכד, ונכד שנהנה מהסעה ותשומת לב המגיעה לו בצדק.

 בלב כל ההמולה בשוק הם נפגשו, המתינו לשולחן במסעדה צדדית, כדי לשבת לאכול. בינתיים הם ישבו ושוחחו. הייתי רחוק מאד מהם. אבל אז כנראה החל דיון על אופנועים, ומדיבורים הם עברו להדגמה.

 מה? עם האבטיח? זו לא תמונה מיוחדת, מה העניין לצלם עם אבטיח? כך הוא שאל תוך כדי שאני מצלם. בסוף התרצה, אחרי שביקש לראות את התמונה במצלמה. “תעלה את זאת אם בא לך”. העלתי.

 גיבורים הם אנשים רגילים, שמתחבאים בתוכנו. לעולם לא נדע כמה הם גיבורים, עד שנראה אותם בפעולה. ומה אם זה גיבור ילד? איש לא ידע לעולם ולפעמים אפילו לא יאמין. כאן בתמונה הגיע הילד הגבור הזה עם אביו לשוק. הוא מתמודד פעם שניה בחייו עם המחלה. הוא עובר את כל הטיפולים, והוא כילד גיבור גם ינצח אותה. התרגשתי לראות אותו חי במרחק מטר ממני, ולא רק באמצעות התמונות שאביו מעלה לפייסבוק.

 במרכז התמונה ניצב שמעון יעקובזון, מפעיל חברה לאמצעי אבטחה מוכרת מאד. לידו אדם נשוא פנים. שניהם ממתינים לתורם – קניית כמה קילו גרעינים לשבת. התור התארך, ובינתיים הוא ניגש לדבר איתי, כשהמבוגר הקריא את רשימת הקניות מתוך הטלפון. הדורות מתקדמים בכל מצב, אמר לי שמעון.

 השיחה שלי עם שמעון נקטעה כשהרב דרי הגיע. חיבוקים, נשיקות, הרב ממהר לדרכו, הוא באמצע קניות, ותלמיד הבצ’פר שנותר מולי, נאלץ להשיב לשאלתי: מי זה הרב דרי? “מה, אתה לא מכיר?” ענה לי בשאלה. “זה רב שיש לו מעון לנוער ברמות. יהודי צדיק, משכמו ומעלה”. עכשיו גם אתם יודעים.

 הם נראו מתלבטים: איזה סוכריות גומי לקנות ומה הצבעים. נו, באמת, חשבתי שהדבר הזה של טעמים וצבעים עובר עם הגיל. אבל אחרי שהתקרבתי שמעתי אותם מתווכחים איזה מהאחייניות אוהבת איזה צבע מסוים שלא היה, והם דאגו פשוט לבחור ולהתאים ולפנק. איזה דודים חמודים…

  ושוב השאלה, מיד אחרי שהמצלמה ירדה: “גם השבוע תכתוב על הג’ינג’ים?” צחקתי. אמרתי שלא. “אז לפחות תכתוב משהו על הילדה, נכון שהיא מתוקה?” אז אם היא מתוקה, תחליט אימא שלה כשתראה את התמונה. אבל אכתוב שיש לה אבא ביביסיטר מפנק מאוד.

 אבי ועקנין, איש תחנות הרדיו הפיראטיות לשעבר והיום בעל חנות מרהיבה בגאולה, עבר לידי תוך כדי שיחת טלפון. עסוק האיש. בעצם, תמיד היה ככה. ואז במפתיע הוא חוזר לאחור. הטלפון עוד צמוד לאוזנו, חיוך רחב על פניו. “שתהיה לך שבת שלום”, אמר לי. נו, איך אפשר שלא לצלם את זה?

 בעל הבאסטה רוצה כבר לסגור, והוא בעדינות וסבלנות בוחר דג אחרי דג, מריח את הזימים לראות את טריותם, וקונה לעצמו שלושה דגים גדולים לשבת. זה לא מאוחר מכדי להתחיל לבשל? אני שואל אותו בזמן שהמתין לעודף. והוא עונה עם חיוך: “דג טרי לוקח חמש דקות לטגן, ושמונה דקות לאפות. יש לי מספיק זמן עד שבת”. גם טרי, גם טעים.

 רעייתו ממתינה למוכר שיתפנה אליה, רוצה לקנות עוגיות עבאדי לשבת, והוא נשאר לשמור על הילדים בעגלה, ובודק תוך כדי מה קרה בעולם. הילדים מטפסים, קופצים, רוקדים, והוא נשאר רגוע, כי זה אך זה טבעי בשוק מחנה יהודה.

 “תצלם אותי עם האבטיח, אני אדגמן לך אבטיח אדום, מתוק ועסיסי”. כך צעק לעברי כשעברתי בסמוך לבאסטה שלו, בעת שהרים אבטיח לשקילה עבור קליינטית שרצתה ל’שבת חתן’. ומה המיוחד באבטיח? שאלתי – והוא עונה בקול רועם: “האבטיח לא מיוחד. אני הוא המיוחד, בשביל מיוחד כזה שווה תמונה”.

 המקום שלי הוא ארץ ישראל, אמר וכתב רבי נחמן מברסלב בספריו. לקראת ראש השנה, בעוד אלפים יוצאים לקברו באומן שבאוקראינה, מגיעים מאות מחסידי ברסלב לכותל להתפלל ולא יוצאים מהארץ, כדברי רבי נחמן שמקומו בארץ ישראל. כעת הם החלו גם לכתוב זאת על הכיפות. תתאמצו תקראו.

 אח אחד בשם אלי, ואח שני בשם אבי. אבי הוא נשוי טרי, זוג צעיר. רעייתו מעמנואל באה לראות את חווית השוק הירושלמי, הם בכלל גרים בבית וגן. “אלי הוא תמיד מפנק”, יאמר לי אבי. “אפילו כעת כשצלמת, הוא הביא לי כסף כי לא ידעתי בכלל איפה הכספומט”.

 אבי נותר לשוחח איתי, כשאלי כבר עשה את דרכו הביתה. הוא חסיד אמשינוב, השבת יש ברית בחסידות, והוא מרוגש, מחייך כולו ושמח וטוב לב. “השוק זו חוויה מדהימה”, הוא אומר לי. אני מצלם אותו שוב כולו מחייך, ורעייתו מנסה להתנגד: “לא עם הזקן הארוך הזה…” ואני עונה: הוא נראה כמו אדמו”ר, זה יפה. “זו בדיוק הסיבה”, היא עונה…

 מבט חודר, כמעט קפוא כמו הפרוזן ששתה ממנו. הפרחים בידיו משרים קצת שמחה על הסובב אותו, תמונה מהירה, בחשש מה. כששאלתי אם הפרחים הם בשביל הרעייה, הוא הפשיר קמעה, חייך, והמשיך לדרכו.

 שוב ההורים עם נסיך קטן. אפילו הרצועה של המוצץ של ‘טומי’, כיאה לנסיך. נו, אפשר לעבור ולא לצלם? “וככה תצלם אותנו כל הזמן?” שואל האב. כן, אני עונה, ככה לפחות נעקוב מקרוב אחרי התינוק וקצב הגדילה שלו, יחד עם קוראי המדור.

 השוק תמיד משחרר את המתח של סופ”ש. הרבה פעמים זה ניכר בעיקר באנשים שאני לא מכיר. מעולם לא ראיתי שבאו לשוק כדי ליהנות מהאווירה, וכשהם רואים את המצלמה – התוצאה לפניכם.

 הוא אמן, צלם, וצייר. בתיק הגב שלו תמיד מבצבצים חצובות ועזרי צילום. קשה לתקשר איתו. הוא מבין בעיקר אנגלית. אבל כשפתח את הבירה והופ היא החלה לגלוש, הוא התאים את עצמו למצלמה, כמו שרק צלם יכול לעשות. חייך וצחק, כשסיימתי לצלם. “שיהיה במזל טוב”, אמר בעברית רצוצה, והמשיך ללכת.

 משמאל יחזקאל פינקל, מימין הרב אברהם שלמה אדלר, תלמיד חכם וכותב חידושי תורה רבים. כשהם נפגשו, הפך השוק למקום של תורה. כשהחידושים אותם אמר הרב אדלר לא התקבלו בהנהון מצדו של חזקי פינקל, אלא החל להישמע ויכוח ורתחא דאורייתא הנדיר בשוק., דקות ארוכות לאחר שעזבתי, עברה השיחה להתנהל באנגלית. ועדיין הם דברו על המושג תכלת דומה לרקיע.

 חלה לכבוד שבת. במחיר של חלה אחת לפני שעתיים, כעת ניתן לקנות חלות לכל השבת, ועדיין מתאמצים לבחור את החלות הכי יפות.

 השוק מתחיל להראות אותות סגירה. בעיקר באמצעות צעקות בעלי הבאסטות, הזועקים על הורדת המחירים. בתמונה: האב ובנו הגיעו לערוך קניות, ואז הצעקות מהעבר השני על הוזלה מיוחדת של הפירות לקראת סגירת הבאסטה הריצה את השניים לשם. וככה הם נלכדו בתמונה: האב ממהר ואחריו רץ בנו.

 מסביבם יהום סער, ההורים שלהם מצאו חברים, והוא הקטן החל להקריא לאחיותיו את הסיפור מתוך הספר, בלב השוק, ליד באסטה של חלות שנפתחה בלב השוק הפתוח. וכשהוא מנסה לתרגם להן את הסיפור מעברית לאנגלית וכן להיפך, הן החלו לשוחח בינן לבין עצמן. ואז בדיוק הוא פנה להוריו שהן לא מקשיבים לו ולא רוצות לשמוע את הסיפור… לא נותרתי לראות מה קרה בסוף. אבל אני משער שהוא בטח שב והקריא להן את הסיפור בבית, במהלך השבת.

 כל האוכל דג ביום דג ניצול דג. גם בשבוע שעבר צלמתי חסיד גור שהגיע לקנות טונה דקות לפני סגירת השוק, והשבוע שוב המתינו כמה חסידי גור לדג, מעושן שיביא להם המוכר. לא היה הרבה במה להתלבט כי נותר רק מקרל מעושן על הבאסטה.

 בעיון הוא שב ובדק את המרכיבים בטחינה, קופסא אחר קופסא, מכל סוגי הטעמים, עד שמצא את אשר הוא מחפש. לא, לא לעצמו הוא קונה זאת. הוא משב”ק של המקובל הגרי”מ מורגנשטרן, והוא היחיד שאחראי ודואג למאכליו. עליו סמך את ידיו המקובל כי יביא את האוכל הנכנס לפיו.

 היא נשרכה אחריו, והוא בצעדים גדולים רץ ברחבי השוק. אביה הוא ממכריזי השבת בשוק. הוא ניגש למוכרים ומפציר בהם לסגור את החנות חצי שעה לפני הדלקת נרות, כדי שכולם ילכו לבתיהם ללא חילול שבת. וכך היא לומדת בעיניה לאן אביה נעלם מידי ערב שבת, כשעה לפני כניסת השבת.

 השוק נסגר. אחרוני הבאסטות נסגרו. פועלי הניקיון של העירייה כבר מסיימים את השטיפה, והוא יורד לעבר המונית שתיקח אותו הביתה עם כל טוב שוק מחנה יהודה, לנוח בשבת ולצבור כוחות לקראת שבוע חדש ונוסף.