אישה ירושלמית, הדורשת את מחצית הנכס על בסיס הלכות שיתוף, טענה בעתירה שהובאה בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים ובפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים: “אבא של בעלי נתן לו במתנה וילה מפוארת כדי לא לשלם מס רכישה ומס שבח”.
מה החליטו הדיינים?
סיפור המעשה: קבלן ואיש עסקים עתיר נכסים היה בעליו של מגרש רחב ידיים בצפון העיר. על המגרש הוא בנה שתי וילות ואחת מהן ניתנה במתנה לבנו.
לקראת הגירושין טוענת האישה, כי ה”מתנה” לא הייתה אלא תרגיל משיקולי מס כדי לפתור את הבן ממס רכישה ולפתור את האב מתשלום מס שבח.
לטענתה, על פי הלכות השיתוף היא זכאית לפחות ממחצית הוילה. כדי לבסס את עניין השיתוף מציינת האישה כי היא ובעלה היו חתומים על הלוואה שלקחו לצורך בניית הבית.
בית הדין הרבני האזורי בירושלים בחן את הנושא ודחה את התביעה.
האישה ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול. בדיון התברר כי בין האב והבן נחתם הסכם מתנה ובו נאמר בין השאר: “המקבל מתחייב שלא להעביר את הזכויות כולן או חלקן לצד שלישי… וכן הנותן רשאי לבטל את המתנה בנסיבות של מחלוקת בין הבעל ואשתו”.
עוד הסתבר, כי ההלוואה שהייתה בסכום קטן לצורך הבניה הייתה חתומה על ידי הבעל והאישה על פי דרישת הבנק, כאשר אבי הבעל פרע את ההלוואה במלואה כעבור שנה.
חברי בית הדין הרבני הגדול הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן-יעקב והרב דניאל אדרי כתבו בפסק הדין: “לא מצאנו כל ראיה לכוונת שיתוף או לשיתוף כלשהו של האישה בבית, ואדרבה הדברים מלמדים כי אבי הבעל נתן את הבית לבנו בלבד והתנה עמו את אי שיתוף אחרים בבעלות או בזכויות הבית. דין העתירה להידחות”.
עוד הוסיפו הדיינים וכתבו: “אמנם בדרך כלל במקרים מעין אלו בית הדין דן במידת הרחמים ואינו פוסק הוצאות, אולם קשה להשתחרר מהתחושה שהמערערת גוררת הפסדים כספיים לבעל ולמשפחתו בהליכים לא הוגנים ומתוך מטרה להיאחז בבית שלא כדין. לאור האמור בית הדין מחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 שקלים”.