1.
אז מה עומד להתרחש כעת ב’דגל התורה’? מי ינהיג אותה? זו השאלה שאני נשאלת, שוב ושוב, בימים האחרונים. בעצם, מי לא שואל את עצמו.
לכאורה, התשובה פשוטה. מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין הנהיג עד היום את ‘דגל’, יחד עם מרן הגר”ח קניבסקי זצ”ל – ומהיום ינהיג לבדו, כשההכרעה בכל נושא תהיה ברורה, הח”כים לא ימצאו עצמם עולים לשני בתים להתייעצויות, פשוט הרבה יותר.
האמנם?
מבול טלפונים שקיבלתי ביממה האחרונה, בעקבות ראיונות שלי בתקשורת בדיוק על כל זה, הבהיר לי שהדברים אינם פשוטים. לכל רב ליטאי יש תלמידים רבים, שהיו רוצים לראותו עומד בראש ההנהגה. יש ‘חצר’, יש ‘בני בית’. בקיצור, לא אלמן ישראל. ויש גם, כמובן, יח”צנים שישמחו ליחצ”ן. כל זה מתכון בדוק לברדק באופק.
תקוו שלא, תתפללו שלא. אבל אני כבר פחות בטוחה בכך.
2.
היה זה חג הפסח הראשון שלאחר הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל. הדיבורים היו ברורים: פיצול הש”ס לחלקים. ‘חלק דרעי’ ו’חלק אלי ישי’. בש”ס עמלו קשה כדי להכחיש כל אופציה שכזו. רק זה היה חסר להם.
באותו חג ערכה ש”ס אירוע ‘הקבלת פני רבו’ ענק ומושקע, במהלכו הוכתר ראש הישיבה חכם שלום כהן כנשיא מועצת חכמי התורה. לכאורה, אחדות מרשימה.
אז זהו, שלא. במרחק לא גדול ממקום האירוע, אי שם בגבעת המבתר, בבית כנסת לא גדול, ערך הראשל”צ הרב שלמה עמאר אירוע חג מקביל. אנשיו טענו, שהרב קיבל על עצמו שלא לעסוק בפוליטיקה בתוך שנת האבל לפטירת הרב זצ”ל, אבל היו שדיברו על תוכנית ארוכת טווח שמבשילה והולכת.
ואז הגיע אלי ישי – באותה עת, נזכיר, עדיין חבר כנסת בש”ס – לאירוע בגבעת המבתר. יותר מזה: הגאון רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת ‘כסא רחמים’, הגיע אף הוא. זה היה מפתיע, משום ששנתיים קודם עבר ניתוח בשתי הברכיים ומאז בקושי יצא מביתו, מלבד למקומות קרובים בלבד או לשיעור בישיבה. גם לשם, רכב מיוחד הסיע אותו, ומעלית הובילה היישר מהרכב אל חדר השיעורים. אפילו לשמחות משפחתיות הגיע לזמן קצר בלבד. על שמחות של תלמידים קרובים לא פעם דילג, בטח על אלו שהתקיימו מחוץ לעירו בני ברק.
לראות אותו מגיע עד גבעת המבתר, היה מפתיע מאוד. תלמידיו טענו באוזניי אז נחרצות: “לרב מאזוז אין כל עניין לפרק את ש”ס, הגעתו לאירוע של הרב עמאר הייתה רק חלק מהידידות השוררת ביניהם”.
ועדיין לא השתכנעתי.
ימים חלפו, הבחירות הגיעו, הרב מאזוז הקים את מפלגת ‘יחד’, וכל השאר היסטוריה. אלי ישי מעולם לא חזר לש”ס.
3.
מדוע נזכרתי בזה? כי לעיתים, דברים מתרחשים מתחת לפני השטח, והם חסרי שליטה.
קחו, רק לדוגמא, את העיר אלעד. מי לא זוכר את הקרבות המדממים שהתנהלו שם בין ש”ס ופלג רשב”ם של ‘דגל’ מול שרוליק פרוש מ’שלומי אמונים’ ואיתו פלג ראב”ד של ‘דגל.
לכאורה השבוע נפל דבר. העברת ההנהגה ישירות לידי פלג ראב”ד, הכתירה על אוטומט את פרוש לקדנציה נוספת באלעד, שלישית במספר. ההכרזה של דרעי בערב חג הפורים על מועמדו יהודה בוטבול, כמי שיתמודד על ראשות העיר וידיח את פרוש, נראית במבט לאחור מגוחכת מעט.
אבל רק, לכאורה. כי ראשי ‘פלג רשב”ם’, על כל הציבור שמזוהה איתם, לא הולכים לשום מקום, ולא בטוח שיעבירו את תמיכתם האוטומטית לרבני ‘פלג ראב”ד’. כבר כעת, בתוך ‘השבעה’, נשמעות לחישות על מועמדים כאלו וגם אחרים, ואין לדעת עם מי תרצה ש”ס לסגורערב הבחירות המקומיות דיל בכל הארץ, מי ייאות לסגור איתה, איפה והיכן.
אז במקרה מוישה ליאון, אין בעיה. הוא השכיל במהלך השנים לשמור על קשרים מעולים אפילו עם הנכד לבית משפחת שטינמן, הרב דוד שפירא, וזכה לתמיכה גם מצד ‘פלג רשב”ם’, שתמך בו בבחירות האחרונות.
קצת שונה המצב כשמביטים לעבר העיר בית שמש, ובטח כשמדובר באלעד הבעייתית, פוליטית כמובן.
ועוד לא אמרנו מילה על בני-ברק, אליה לוטשים עיניים גם בפלג האגודאי המזוהה עם חברי הכנסת פרוש-איכלר, שמורדים בהנהגת גור במפלגה – ולא בטוח שיימנעו מלהיכנס ל’בריכה’ של עיר התורה והחסידות.
מבחינתם, מה פתאום להמשיך בנוהל הקבוע של קדנציה ‘דגל’-קדנציה גור? גם להם יש מה לומר. פרוש, זה לא סוד, מקורב לפלג ראב”ד. יחד אולי יצליחו לערער את הסדר הישן והטוב (או הרע). תלוי את מי שואלים.
רק כדי לסבר את האוזן: אם כעת היה תורה של ‘דגל’ לקבל את ראשות העיר, לא היה שום סיכוי לאברהם רובינשטיין המועמד המובהק של פלג רשב”ם. שכן, מנחם שפירא, איש פלג ראב”ד מושבע, היה קוטף בקלי-קלות את כס הראשות.
4.
אחרי פטירתו של מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצ”ל עברה ‘דגל’ טלטלה לא פשוטה. לשיאם הגיעו הדברים באסיפת בחירות, במהלכה עוכבה כניסתו של מרן הרב אדלשטיין. זה היה מביש, זה יכול היה לפתוח מלחמת עולם.
אבל אז התיישבו הנכד (יענקי קניבסקי מרשב”ם) והנין (מוטי פאלי מראב”ד) והבינו שחייבים ללכת על הסכם שלום כולל.
זה החזיק, ברוך ה’, מעמד עד עצם היום הזה.
אבל אחרי מות קדושים. בריכת הכדורים נפתחת מחדש. הכוחות השונים ינסו למשוך לכל כיוון, ויתכן שנמצא עצמנו בפני תקופה, ראשונית לפחות, לא פשוטה.
יתכן שזהו רק חלום בלהות, והציבור כולו יקבל עליו, ללא שום מחלוקת, את הנהגת מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין. הלוואי. אבל אם ביממה הראשונה הייתי בטוחה בכך, כעת הרבה פחות.
תתפללו לשלום על אוקראינה, על ישראל, ועל מפלגת דגל התורה. אגב, פרק תהילים לשלום באגודת ישראל גם לא יזיק.