עופר חדד: שרי בגדול, הוא לא היה דמות רבנית שנשאה נאומים מאד גדולים. בתקשורת מאד קצרה, במילים מאד פשוטות לכאן ולכאן הוא חתם.
שרי: כן, לגמרי. ופה באולפן ישבתי מול המראות האלו ונשאלתי שוב ושוב את השאלות של ‘איך יכול להיות? זה בעצם מסכן את כולנו’… והחילונים כעסו. אבל היה לו פה קדוש. כשהוא ראה תורה מול העיניים, וזה מה שייחד אותו, לא היתה בו איזושהי כריזמה או נאומים חוצבי להבות. הוא היה גוש אחד של תורה. הוורידים שלו היו מלאים תורה, כל האורח חיים שלו היה תורה, כשדיברת איתו ראית שאתה פשוט מפריע לו בעוד דף גמרא.
“וכשהוא אמר שלא לסגור את היכלי התורה, זו הייתה הכרעה של איש שכולו תורה, והציבור החרדי נשמע לו. היינו צריכים אז להסביר את זה לציבור החילוני וזה היה קצת קשה, כי קשה לך להסביר את הלהט הזה של ציבור שנלחם להיכנס להלוויה של האיש שכל כולו היה תורה ורק תורה”.