אולי הפיתרון להקים סמינר של ערכים באלעד

סוגרים חופש: את חטאי אני מזכיר היום. בתקופת בין הזמנים יצאנו משפחתי ואני לחופשה בת כמה ימים.

נו ומה החטא בזה? בוודאי תשאלו.

אז יש עובדה אחת שגורמת לי לא להרגיש בנוח, להיות חריג בנוף הכללי, והיא שגורמת לי להתנצל. להבדיל מרוב אלו שיצאו לחופשה וחזרו מלאי טרוניות, אנחנו נהנינו בחופשה. אפילו נהנינו מאוד.

ולרגע של רצינות: זה לא שלא היו תקלות בחופשה שלנו, אם זה מזגן ששבק ולקח חצי יום לתקנו או טיול ג’יפים בו הנהג שלנו השתרך מאחור, טעה בדרך והגענו 20 דקות לאחר שאר השיירה. רק שאנו פשוט בחרנו ליהנות, ולכן בזמן תקלת המזגן, שכשכנו בבריכה ובמנגל, ואל תקלת הג’יפ התייחסנו כנסיעת בונוס חינם וכו’.

והתוצאה: משפחה שמיצתה את החופשה נהנתה מכל רגע וחזרה מרוצה.

סוגרים מלחמה: מדהים איך עובד המוח האנושי וכמה מהר הוא מסלק מתודעתנו מטרדים בלתי רצויים.

שימו לב איך יומיים של שקט הספיקו לנו כדי שנשקע לתוך השגרה ונשכח כי בתחילת השבוע עוד נהרגו כאן אנשים במלחמה עם החמאס.

אז נכון, זהו הטבע האנושי. אך דבר אחד היה רצוי שנצרוב בזיכרון וניקח אתנו הלאה.

זוכרים את האזעקות? את הדי הפיצוצים? את פחדם של הילדים? את תחושת הסגר שמפחיד לצאת מהבתים? אז כעת נצרו את הרגע וכאשר תתחיל בדרום ה-זליגה/טפטוף/או כל כינוי מכובס אחר (והיא תתחיל, האמינו לי) נתבע כולנו מהממשלה לעשות משהו בנדון. בל נשכח את תושבי הדרום ונתעורר רק כאשר הבעיה תגיע לפתחנו.

כי אחים לא מפקירים.

על ראש שמחתנו: ואם בדרום שככה המלחמה באלעד היא התלקחה במלוא עוזה, לשיא הגיעו הדברים בשמועות שהתרוצצו על חילופי דחיפות בין ראש העיר לסגנו בפתחו של בית כנסת בעיר.

ניסיתי להיות לרגע מליץ יושר בסגנון רבי לוי מברדיצ’ב – ומה אומר לכם? אין לנו אלא להעריך את המסירות ההקרבה וההתגייסות של השנים הללו למען תפקידם.

ואם כבר אלעד, אזי צדה את עיני כותרת במקומון, המבשרת על ההצלחה הכבירה בה השנה לא התווספו קרוואנים למערכת החינוך וכולם שובצו בכיתות בנויות.

רק שלמשל בבית יעקב הבנייה בעיצומה והבנות לומדות בכל מיני מקומות חילופיים או לחילופין במשמרות של כיתות הלומדות בבוקר וכיתות שילמדו אחר הצהרים, אז נו בתור פתרון זמני בסדר, אבל לקרוא לכך הצלחה?

ובקשר להצלחה, איכשהו הצליחו שם להגיע למצב בו – נכון לרגע זה – הבנות שעולות לסמינר ואמורות להתחיל ביום א’ עדיין לא יודעות היכן ילמדו (ענייני אפלייה עדתית וכו’).

מה שמפליא הוא שאיש לא חשב על פתרון דומה לבעיה: יקבלו את כולן לאותו הסמינר ורק ישבצו חלק ללימודי בוקר וחלק ללימוד אחר הצהריים.

ואולי הפתרון הוא להקים בעיר סמינר של ערכים.