במובנים רבים הזכירה לי לוויתו של הגר”ח זצ”ל את לוויתו של הגר”ע יוסף זצ”ל. בין שני האישים קיימים היו לא מעט הבדלים, כידוע, ואף הם צריכים לימוד (מרתק בפני עצמו), אולם בשלשה היבטים דומה כי הם היו דומים:
אהבת הציבור עצומה אליהם. אהבה בלתי מסוייגת, שהתבטאה בחיבה, במתיקות ובתחושה של קירבה של היהודי הפשוט לאיש הגדול. ואהבה זו מבוססת לטעמי על היבט זהה נוסף: הכבוד לגדלות התורנית של הרב לצד הנגישות שלו לאנשים ה’רגילים’.
גם הרב עובדיה וגם רבי חיים נודעו בהתמדתם המונומנטלית, בהיקף ידיעותיהם הפנומנליות, בלמדנותם וביכולתם להקיף בכל תשובה את כל מכמני התורה.
טעות נפוצה של בורים ועמי ארצות, עיתונאים ואפילו חוקרי החברה החרדית היא, כי לרב יוסף ולרב קנייבסקי היתה אישיות כריזמטית, או אפילו ספיריטואלית שהצליחה למשוך אליה את ההמונים. מקורה של הטעות הזו נובעת הן מחוסר היכרות עם הרב והן מחוסר היכרות עם העם.
הציבור החרדי, הדתי והתורני מעריץ קודם כל גדלות בתורה. ראשית כל ואחרי הכל.
אילולי היו הרב עובדיה יוסף והרב חיים קנייבסקי כה גדולים בתלמוד תורה, הם לא היו זוכרים להערכה הזו. משזכו להכרה זו, אין ספק כי גם יכולותיהם האישיות והרוחניות תרמו. אכן הבסיס לקונצנזוס סביב הדמויות הללו היה הגדלות בתורה.
ואז צף ועולה שוב ההיבט השלישי, רק שכעת הוא מקבל משמעות בהירה יותר.
הגדלות בתורה העצומה הזו, המוכרת על ידי כל שכבות הציבור, הפכה אותם מחד למורמים מעם, אך הם, בו זמנית בהתנהגותם, ‘ירדו’ לעם והפכו את עצמם לחלק ממנו.
גם הרב עובדיה בעממיות המתוקה שלו, וגם רבי חיים בקבלה הסבלנית והאין סופית שלו את מאות האנשים מידי יום הבהירו: אתם אולי חושבים שאנחנו ענקיים, אנחנו מבחינתנו חלק מכם.
אם צעיר בגיל 13, מגיע לבד ובכוחות עצמו ‘ליזדים’ ומלווה את הרב למכונית, ואם באותו גיל הוא מרשה לעצמו לשלוח מכתב לרב קנייבסקי ולקבל ממנו תשובה אחר תשובה (לשמחתה הכבירה של אמא, שאגב, משוכנעת משום מה עד היום כי אני בן הישיבה היחידי שהתכתב אתו), הרי שהסוציאליזציה החרדית הבהירה לצעיר החרדי, גם בלי שישמע על כך מפורש – כי הוא יכול ורשאי לגעת בגדולים הללו.
ההכרה האבסולוטית לפיה תמיד ניתן יהיה להגיע לר’ חיים לעצה וברכה, וכי הרב עובדיה צמח מאתנו ופועל למענינו העניקו לא רק אהבה וחיבה לשנים, אלא, אם אבקש להשתמש במינוח הולם ומדוייק – ‘מתיקות’ – המתאר את תחושת ההמונים כלפי שני האנשים שהוכרו בשמות הפרטיים שלהם – הרב עובדיה ורבי חיים.
לא מקומי כמובן לתת ‘ציונים’ ל’גדולים’, ואין כל אמירה חלילה כלפי גדול אחר. אולם התחושה החזקה שהציפה את הרחוב החרדי החל מיום ט”ו באדר תשפ”ב, העלתה – לפחות אצלי מכל מקום – אסוציאציה מובהקת לג’ בחשוון תשע”ד.