לב אבות, לב בנים • וגרילק מכה על חטא

 אז אבו־מאזן לא רוצה להכיר במדינה יהודית, ולפיד ולבני נשארים בממשלה בלי בעיה גם בלי תהליך מדיני, ומוטי רייף וקרן מור ויהודה לוי מעשנים גראס. שיו, איזה שבוע של הפתעות.

  בשבת קוראים את פרשת “אחרי מות”, אבל בכל שנה מחדש ההפטרה היא הסיפור המרכזי בשבת הזו, שהיא האחרונה לפני חג הפסח. השבוע קוראים בהפטרה על יום הגאולה, “יום השם הגדול והנורא”, ולכן השבת הנוכחית מכונה “שבת הגדול”. בכל בתי הכנסת נערך גם מעמד מיוחד, “דרשת שבת הגדול” – כלומר, נאום מרכזי לקראת ליל הסדר. ההפטרה כוללת כמה פסוקים של הנביא מלאכי על הגאולה העתידית. איך מתוארת אחרית הימים בפיו של הנביא, בטקסט כל כך מרכזי שקוראים בכל שנה לפני פסח? האם הוא מבטיח

נקמה באויבי ישראל? מלחמת גוג ומגוג? שינוי סדרי עולם? לא. הנביא מתאר איך לקראת ימות המשיח יגיע אלינו אליהו הנביא ויעשה דבר אחר לגמרי: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

פרשנים רבים מתייחסים לנבואה המפתיעה הזו, ששמה במרכז דווקא את יחסי ההורים והילדים כשורש התיקון של הכל. כאילו הקץ לריבים המשפחתיים ולמתח בין הדורות הוא העיקר. האם כל מה שאנחנו צריכים כדי לקדם את האנושות זה “סופר נני”? האם תקשורת בריאה בין הדורות וקשר אמיתי בין המבוגרים לצעירים הם דברים כל כך חשובים? כנראה שכן. הרב קוק ראה בכך נבואה שמתייחסת לתקופה שלנו בדיוק: דור האבות מייצג את היישוב הישן, שדבק בקדושת התורה. הוא נושא את המורשת העשירה והעתיקה של העם. דור הבנים שואף לציונות ולבניית הארץ ומבקש לעצמו ערכים חדשים ולאומיים. המטרה – כך הוא כתב – היא להפסיק את הנתק ביניהם, ולגרום ללבבות שלהם לפעום יחד.

 מאיפה מגיעים המנדטים של משה כחלון? על פי הסקרים, ההכרזה שלו על שובו לפוליטיקה מסעירה כמה מאות אלפי ישראלים שממהרים להעביר אליו את קולם. אותם אנשים שאומרים כעת לסוקרים “כחלון, כחלון”, אמרו להם לפני שנה “לפיד, לפיד”, ולפני ארבע שנים “קדימה, קדימה”. הם – או אולי הוריהם – גם אמרו בעבר “מפלגת הגמלאים”, “צומת”, “מפלגת המרכז”, “שינוי”, “הדרך השלישית” ואפילו “ד”ש”.

המנדטים האלה, ונדמה שהם בלבד, הם מה שזז פה כל הזמן מצד לצד ויוצר תסיסה ועניין בפוליטיקה הישראלית. עליהם מדברים באולפנים. אותם מפרשנים בלי סוף כ”לשון המאזניים החדשה”, “שובר השוויון המפתיע”, ומוסיפים גם “המפץ הגדול”.

הכוכבים הפוליטיים מהסוג הזה תמיד לוקחים בערך מנדט משמאל, מנדט מימין, ובעיקר גוזלים מנדטים בדיוק ממי שהיה בתפקיד הזה שלהם בבחירות הקודמות. יש להם רק יתרון אחד על הלהיט הפוליטי הקודם: הוא כבר ישן, הם עדיין חדשים.

מצביעי מרצ ויהדות התורה הרי לא התרגשו השבוע מההכרזה של כחלון ולא חלמו לשנות את דפוס הצבעתם, ובעצם גם לא מצביעי ליכוד ועבודה מובהקים. אותם מצביעי מרכז, או אולי מצביעי טרנד, הם שגורמים לכל כך הרבה יועצי תקשורת ואסטרטגים להתאמץ ולהזיע בניסיון לפצח את הדרך לליבם: לפני שנה היה צריך לומר להם “פוליטיקה חדשה”; השבוע כחלון אמר להם את מילת הקסם “חברתי”, הוסיף גם “מנחם בגין” וצירף את צמד המילים “ימין קיצוני”, על הליכוד. למחרת, לא ייאמן, נתנו לו הסקרים כעשרה מנדטים ויותר. אולי אפשר לחסוך מאמץ ותקציב ולערוך תמיד בחירות רק בקרב אותם מתלבטים.

  “חשבתם שהם שונאים אותנו? האמת מורכבת הרבה יותר”, כך נפתח הפרויקט המיוחד שמפרסם השבוע השבועון החרדי “משפחה” יחד עם “המרכז למחקר ותקשורת יהודית”. גיליון שלם מקדיש העיתון לסקר שערכה עבורו ד”ר מינה צמח על יחסי חרדים־חילונים, ולניתוח התוצאות המפתיעות. הסקר נערך בכוונה רק בקרב אוכלוסייה שמגדירה את עצמה חילונית – כלומר, האוכלוסייה הרחוקה ביותר מקוראי העיתון.

התובנה הכללית שעולה ממנו היא שאכן שנאה אינה המילה לתאר את היחסים בין המגזרים. “חוסר הבנה מוחלט” יהיה הגדרה מתאימה יותר. כשהחרדים מדברים על “זהות יהודית”, הם מתכוונים לשבת, כשרות ונישואים ליהודי.

כשהחילונים מדברים על “זהות יהודית” (ורובם בעד חיזוקה!), הם חושבים על שירות בצה”ל, נטיעות בט”ו בשבט וטקסי ביכורים בשבועות. הסקר מעלה כי עצרת התפילה החרדית הגדולה – שנחשבה אירוע שיא במגזר החרדי – לא הובנה כלל וכלל בצד החילוני. כמעט איש מהנשאלים לא הצליח להסביר מדוע כונסה העצרת. רוב מוחלט גם לא ידע לנקוב בשמן של עמותות חסד חרדיות כמו “יד שרה” ו”עזר מציון”.

עוד ועוד שאלות ותשובות בסקר מגלות לא זעם וחרון, אלא התעלמות וחוסר עניין. לא נערך אגב סקר דומה על שאלה מעניינת לא פחות: מה יודעים וחושבים החרדים על החילוני המצוי. שורת כותבים ומרואיינים מנתחת את הנתונים, מח”כ איציק שמולי ודובר צה”ל לשעבר נחמן שי ועד הרב לאו והרב אלבז.

הרב משה גרילק, מבכירי הפובליציסטים החרדים, מכה על חטא במאמר הפרשנות שלו: “נודה על האמת – נדהמנו. אם הסקר נכון, הרי שחיינו כל הזמן בטעות. היינו בטוחים שהחילוני המצוי מתעב אותנו. ולא רק זה, אלא שאנחנו בתקשורת החרדית, בשיתוף הפוליטיקאים החרדים, גם ליבינו את התחושה הזו ודיברנו עליה עוד ועוד, כל הזמן. והנה, כל הבניין המפואר הזה מתמוטט. הנה מתברר שהאמת אחרת: רובם ככולם כלל לא שונאים. מיעוט אליטיסטי אולי שונא, אבל אין זו נחלת הרוב.

“הרוב בכלל לא מתעניין בנו. בעברית של היום: הם לא סופרים אותנו. לא שנאה, לא אהבה, אדישות. אנחנו חור שחור. הם עוברים ליד בני־ברק ולא מסתקרנים להיכנס לרחובותיה, למטבח ולסלון שלנו, לתלמודי התורה”.

גרילק לא מתבייש להטיל חלק מהאשמה גם על קוראיו: “מה זה אומר לנו ועלינו? מדוע אנחנו לא מהווים מקור השראה? מה פגום גם אצלנו, במה שאנחנו לא מצליחים להקרין החוצה כלפי החברה? חייבים לשנות גישה והסתכלות אחד כלפי השני. להפסיק להתבצר מאחורי חומות הטעות ולשנות את הדרך. לחוש שליחות כלפי כל החברה בישראל. לא כדי להתחנף ולהתנחמד, אלא כי זו דרכו של יהודי: להיות מודל ודוגמה”.

 הסטטוס היהודי

“כל יחיד כולל בתוכו את ארבעת הבנים שבהגדה של פסח. בכל אחד מאיתנו יש תם, חכם, רשע ושאינו יודע לשאול” (הרב ישראל סלנטר)

• טורה של סיוון רהב מאיר מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’