ליבסקינד הלך על עובדות פשוטות. וגם היוצר ישי ריבו עשה זאת שוב

1.

יש שני טקסטים שהם קריאת חובה בסופו של השבוע הסוער הזה: הטור האחרון של קלמן ליבסקינד והשיר האחרון של ישי ריבו. שניהם היו ממש מטהרי אוויר. קצת אמת בימים של כל כך הרבה שקר וצביעות.

נתחיל בשירת ליבסקינד. הטור שלו במעריב עושה סדר מול הקמפיין שמתנהל כאן ודורש לקלוט כל פליט, מכל מדינה, ומחבר זאת לשואה כי “ישראל היא מדינת פליטים”.

לא, ישראל היא לא מדינת פליטים מאוקראינה ומאריתריאה, היא מדינת פליטים יהודים שחזרו לארצם. אם המסר הוא “לעולם לא עוד”, המסקנה אינה לאזרח פה מאות אלפי לא יהודים ולכרסם בזהותה של המדינה אלא להפך – לשמור על מדינת היהודים היחידה שיש לנו.

“אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם”, פותח ליבסקינד. “הוויכוח כאן איננו בין טובים לרעים, או בין אוהבי אדם לערלי לב. שורש הוויכוח על זהותם של האוקראינים שייכנסו בתקופה הקרובה למדינת ישראל מחלק בין מי שמאמין שהייעוד העליון של המדינה יונק מהיותה מדינה יהודית לבין מי שבמקרה הטוב סבור שזו מטרה ראויה אבל לא הכי חשובה, ובמקרה הפחות טוב חושב שגם מדינת כל אזרחיה זה רעיון בכלל לא רע. הוויכוח הזה מגלם משהו עמוק הרבה יותר מהסוגיה הנוכחית של הפליטים”.

זאת רק פסקת הפתיחה. אחריה ליבסקינד עושה דבר פשוט מאוד בכל המלל וההבל שסביבנו – הוא פונה לעובדות. נכון, התמונות של פליטים שמתקבלים לא יפה בנתב”ג לא נעימות. אבל מה הקשר בין תמונות ובין מדיניות, ערכים וחזון? האם אנחנו בכלל רוצים פה מדינה יהודית, או שהכי חשוב זה להביא הנה את כל מי שאפשר, להעלים את הרוב היהודי והאופי היהודי של ישראל, להפוך למדינת כל פליטיה וגם – וסליחה על החשדנות – לשנות את המאזן הפוליטי?

“אנחנו שומעים בימים האחרונים”, הוא כותב, “את אנשי הפאה השמאלית של המערכת הפוליטית, ואיתם את השורה הארוכה של העיתונאים שחולקים איתם את אותו מחנה אידאולוגי. את תפיסת העולם הרחבה של הקבוצה הרעשנית יותר מתוכם אנחנו מכירים כבר שנים, ונדמה לי שאפשר לתת בה סימנים. רבים מהם, לפני שהם רואים את עצמם אזרחי המדינה היהודית רואים את עצמם אזרחי העולם. משהו במילה יהודי מעורר בהם אי נוחות. לא שיש להם, חלילה, בעיה עם יהודים, שהרי הם עצמם כאלה, אבל לא נוח להם להידחף אל מקום שמייחד את עצמו ליהודים בלבד. הם רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים להרגיש כמו כולם. הם רוצים שכולם ירגישו כך ביחס אליהם”.

2.

בטור של ליבסקינד יש המון מספרים ונתונים יבשים. אבל אם אני הייתי יכול ללמוד אותם השבוע – כל אחד יכול. כשאתה מבין מה המשמעות של כל מספר לעתידה של מדינת ישראל פתאום קל לך להתרכז בשיעור המתמטיקה הזה. אנסה לסכם את טענותיו, כדאי שנוכל לשנן אותן היטב מול הנדסת התודעה והנדסת הרגש שמשתוללות בחוץ:

1. הרוב היהודי במדינת ישראל מתכווץ בהתמדה. ב-25 השנים האחרונות אחוז היהודים בישראל צנח ביותר משבעה אחוזים. באמצע שנות התשעים 81 אחוזים מאזרחי ישראל היו יהודים. היום אחוז היהודים נמוך מ-74. למרות מיליוני העולים שזרמו אלינו במהלך השנים, אחוז היהודים במדינת ישראל היום נמוך בהרבה מזה שהיה עם קום המדינה.

2. עם כל החמלה לסבל הרב של הפליטים, האנשים שמגיעים לנתב”ג אינם בסכנת חיים. הם הרי עברו את הגבול להונגריה, רומניה, פולין, מולדובה ושאר המדינות הגובלות עם אוקראינה, ומרגע זה חייהם כבר ניצלו. מכאן הם חושבים איפה הכי משתלם להשתקע – ובוחרים בישראל.

3. הם לא יחזרו לאוקראינה. זה כביש חד-סטרי. בג”ץ ושלל עמותות יספרו לנו עליהם, ובעיקר על ילדיהם, וכמו בקמפיין המסתננים בדרום תל אביב הם יישארו בישראל לנצח.

4. עוד לפני המלחמה ישראל היתה יעד מבוקש. היגרו לכאן עשרות אלפי מבקשי עבודה מאוקראינה, שלא עזבו אחר כך, כאמור. בנוסף לכך, כבר היום כ-70 אחוזים מהעולים מאוקראינה אינם יהודים. הם עולים על פי סעיף הנכד. אבל זה לא מספיק למי שרוצה להוסיף עליהם עוד ועוד ועוד פליטים, כדי שלא נהיה “כמו הנאצים”.

5. התקשורת מנהלת פה מלחמת תודעה. נחום ברנע וסימה קדמון כתבו השבוע על “ביקורת בינלאומית” שנמתחת עלינו כי לא קלטנו מספיק פליטים. תחקירנים לא הצליחו למצוא בדל ביקורת כזו בתקשורת העולמית.

אלה העובדות. שרת הפנים איילת שקד נכנעה ללחץ התקשורתי. אחרי שהחליטה על מכסה של 5,000 פליטים, חזרה בה ופתחה את המתווה. שורה של טורים חריפים נגדה בעיתונים ומערכון נבזי אחד בארץ נהדרת גרמו לה לוותר על עקרונותיה תוך ימים ספורים. וזה יקרה עוד כמה ימים שוב, אתם תראו, כשגם המכסה החדשה לא תספיק לאותם כותבים והם ידרשו להעלות לכאן עוד עשרות אלפים. אפילו מאות אלפים.

אה, וגם לגייר את כולם בהמוניהם. חייבים. הממשלה תעניק לכל דורש סל קליטה מפנק עם הנחות בדיור והנחות בגיור. מאילת שקד כבר מזמן אין לי ציפיות, אבל חשוב שאנחנו נדע את האמת ואת המספרים ולא נתבלבל.

3.

ולטקסט השני של השבוע: אני זוכר את הרגע הזה, בדיוק לפני שנה, שבו ‘סיבת הסיבות’ יצא, ומאז אני כבר לא זוכר שום שיר אחר, דוקטור.

אז בשעה טובה ומוצלחת, אחרי כשנה, גם לריבו התחשק כנראה לשמוע ולהשמיע שיר חדש. ‘לא נפסיק לחלום’ נקרא השיר החדש שנכתב מזמן, אבל יצא לאור כעת בתזמון מושלם, בעיצומה של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. הוא לא בסגנון להיטי ומקפיץ, כך שאני לא בטוח שהוא ‘סיבת הסיבות’ הבא (וטוב שכך), אבל הוא אמיץ מאוד. בעצם, מאז שפרץ לחיינו, ריבו שובר בכל שיר לא רק את שיאי הכישרון וההצלחה שלו אלא גם את שיאי האומץ.

ואני אסביר. הכי קל להוציא בימים טרופים שכאלה שיר על שלום ואחדות, משהו לא מחייב, חמוד כזה, שאפשר להשמיע ברקע של כתבה שבה מתעדים עוד אוקראינים מסכנים (באמת מסכנים!) שחייבים להתאזרח בישראל. אימג’ן עם כיפה. כולנו רקמה אנושית אחת.

אבל ריבו לא מתבלבל, הוא נותן בראש.

בבית הראשון הוא פונה לשלושה חומרים – למתכת, לנחושת ולאש, ומאיץ בהם להפוך כבר מכלי מלחמה והרס לכלי שלום. הנה דוגמה: “מה לך נחושת, בין כלי מלחמה ותחמושת? / הואילי ותהיי לנברשת, לגרש בך את החושך”.

אחר כך הוא מצטט את ישעיהו הנביא: “לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. את הפסוקים האלה שרו והלחינו רבים לפניו, אבל ריבו מסביר, וזה שיא השיר, שהוא מתכוון שזה יקרה ממש כאן ועכשיו: “ושלא יספרו לי שמדובר בעתיד הרחוק / שעדיף לי לשתוק / לא להעיר את הדוב / או את גוג ומגוג / ואל תאיצו לנחמני / שיום אחד הוא יבוא / קצתי מלדחות את הקץ בתירוצי היגיון / אני רוצה, חולם, דורש: משיח היום!”

וכאן מגיעה הבקשה, הדרישה, התביעה, שריבו חוזר עליה שוב ושוב בקול פעמוניו: “רק לא להסיח את השיח ממלך המשיח, רק לא להסיח את השיח ממלך המשיח”.

4.

איזה צירוף מילים נפלא. זה לא רק משחק מילים פשוט כזה, רק לא להסיח את השיח. זאת מציאות, זה מאבק יומיומי. הרי זה מה שעושים לנו כל הזמן. דואגים להסיח את השיח ממלך המשיח – או מכל ערך שאמור להוביל אותנו אליו: תורה, ארץ, עם, זהות, מסורת, משפחה.

לו הייתי אני היחצ”ן של ריבו הייתי אומר לו ללכת על קצת פחות הדתה, קצת פחות בפרצוף. למה לכתוב ככה ישירות על תורה, על אמונה, על הקב”ה, על המשיח? מזל שהוא לא מתייעץ איתי.

אני עוד זוכר איך שיר האהבה שלו לתורה, ‘אור החיים’, שחשבתי שמתאים רק למאזיני רדיו קול חי, הפך ללהיט גם למי שלא פתח גמרא מימיו (ומי יודע לכמה הוא גרם לפתוח גמרא). ואיך הופתעתי מהאלפים בקיסריה ששואגים “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהשם אלוקיו” מתוך ‘סדר העבודה’. פעם אחר פעם ריבו לא סופר את הפלייליסט של גלגלצ – ואז כובש אותו בקור רוח. הוא בעצם הפוטין של המוזיקה הישראלית. לא, סתם. אני צוחק. אם כבר, אז בדיוק להיפך: הוא זה שמשחרר, במתיקות, את התרבות הישראלית הכבושה.

הלוואי שאומנים רבים (וגם עיתונאים, למשל אני) יקבלו ממנו השראה ואומץ להסיח את השיח שמסיח ממלך המשיח.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’