בג”ץ הוציא צו שדורש מהצבא לנמק מדוע לא ניתן לקיים מתחמים סגורים ומוגדרים לצריכת חמץ בפסח בתוך הבסיסים ונציג המדינה אמר “שהאוטונומיה והחירות של חיילים הרוצים לצרוך חמץ – נפגעת”.
כסף מתחת לבלטות או להשקיע בתיק? הרובוט יענה מה כדאי לך
תשמעו טוב: “החרות של החיילים הרוצים לצרוך חמץ”, החרות של החיילים… אוי אוי אוי כמה נורא אצלנו בקסרקטינים וב”גולאגים” של הצבא. איך לא ידענו זאת עד עתה, שמונעים מן החיילים את זכותם הבסיסית לחרות!
ואני שואל מה עובר עלינו? יש למשל איזה פוסטים בפייסבוק שמדי שבוע ובעקביות, מציינים כמה התפילין הם המצאה הזויה, כמה סיפורי התנ”ך הם סיפורי סבתא, הציצית הבל, והטלית קשקוש ובא לי לשאול תמיד את הכותבים האובססיביים האלה מה יש לכם? מי רודף אחריכם? מה אתם רוצים, בעצם?
הרי מי שלא רוצה לא חייב, למה הנהייה האובססיבית הזאת להוכיח שהכול כזב, הרי המאמינים לא קוראים אתכם בכלל, מכאן שלעצמכם אתם כותבים, לשכנע את המשוכנעים, והבעיה כנראה היא לא אצל המאמין אלא אצלכם שאולי הייתם פעם מאמינים ואתם לא מצליחים להשתחרר מן העול, מן הזכרונות המעיקים של הסבא והסבא רבה שלכם, שאכלו מצה בפסח וידעו למה.
אני גדלתי בְבית שראה במצוות הדת סמלים של תרבות יהודית, מעולם לא ראינו במצוות נטל אלא אוצר בלום.
היה לי אב שראה בפסח סמל כלל עולמי לחרות האדם, שראה בשבת נכס סוציאלי חברתי בן אלפי שנים, שראה בכיפור יום של חשבון נפש לאדם, ובמנהגים השונים והרבים אושיות תרבות ומסד רוחני לָנפש.
לכל חג הגענו בהכנעה לא מן המקום של המצווה והלחץ והיראה והפחד ו”ההדתה”, אלא ממקום של קודש אפוף נועם ויופי, כשסמליו מבטאים כל אחד במועדו נכס אנושי מוסרי ו”עושר” תרבותי של העם בארצו.
לדאבון לב, יש בחלק מעימנו רצון לברוח מעצמנו כל העת, לברוח מזהותנו עתיקת היומין, רצון להפריט את התשתית הרוחנית שמחברת אותנו לעם אחד, לעשות ממנה פולקלור אוניברסלי בלתי מחייב. כי הם רואים בה, שוני ומצווה וכפיה דתית.
אבל אם מבינים אותה נכון, מבינים שהיא אור גדול ולא חשיכה. וכל היופי הזה נראֶה מכוער כשהוא מאולץ כחוק מדינה שעולה לבג”ץ ונכפֶה בצו מדינה ולא בצו הלב.
וכשנדחה הדיון בזמנו בעניין החמץ בבתי החולים בידי בית המשפט, ‘הפורום החילוני’ הכריז שזה “יום חג לָציבור החילוני במדינת ישראל”. חג? לא מוגזם קצת? פסח זה חג!
לכל מדינה סמלים והחמץ הוא אחד מסמליה של מדינת היהודים, סמלים שבאמצעותם מרגישים את המשותף לנו ולא את המפריד.
איסור החמץ הוא בעיקר פרהסיה ציבורית הזוכרת אלפי שנים חג שעיקרו והליבה שלו סיפור של יציאה מעבדות לחרות, אם יתפוגגו לנו סמלינו כולם (שזה משהו שחלק מאיתנו מאיץ ללכת לשם) לא תהיה לנו ליבה משותפת, ונהיה אוסף של יחידים, ותהיה כאן מדינה של יהודים אבל לא מדינה יהודית.
סמלים משותפים מעניקים לפרט משמעות שהוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול מסיפורו הפרטי והיום יומי.
אני בהחלט הייתי מאושר אם השבת הייתה שבת והפסח היה כולו מצה, וכיפור לא היה החג של האופניים ואם אני רוצה פרהסיה יהודית על מנהגיה אני משוכנע שהיא תבוא רק מן המקום של הוויתור ההדדי, שנחדל בו לירוא אחד מן השני וממנהגיו, ונכבד את אלה שלא חושבים כמונו.
וכמה נפלאה תהיה אז הפרהסיה היהודית, אם כל כולה תהפוך לנועם רצוף בוויתורי הבנה והכי חשוב ובעיקר ללא צו של הבג”ץ.
• מתוך תוכניתו השבועית של יהורם גאון בגלי צה”ל