מה מחפשים בארץ הקיצונית שלנו שני מעונבים שרק רוצים לחבק?

1.

שני גברים נאים ומטופחים מאוד חייכו אליי בסוף השבוע מבין דפי המוסף הפוליטי של ‘ישראל היום’. הגבוה, זה עם החולצה עם המשבצות הקטנות שמשתלבות כל כך יפה בסוודר הכחול שלו, הוא ריק ג’ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית. הנמוך שלצידו, בעל החיוך הכובש והעניבה בצבע בורדו עם הנקודות האפורות שמתאימות בול לגוני האפור שבז’קט, הוא יעקב בלומנטל, נשיא התנועה הקונסרבטיבית.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא: מעניין אם רב שלא נראה טוב יכול להיבחר לתפקיד בכיר בתנועה הרפורמית או שיהדות יפה ומתקדמת חייבת הנהגה רוחנית חתיכה.

אבל טוב, למה אני מתעסק בהתאמת צבעים. הרי לא זאת הבעיה שלי איתם. הבעיה היא לא בתמונה אלא בכותרת: “בנט היה אדריכל המתווה הנוכחי, כעת הוא צריך לעשות את הצעד הבא”, הם אומרים־תובעים.

וכותרת המשנה הולכת צעד נוסף קדימה: “קיבלנו מהממשלה הבטחה להתקדמות”. ויש עוד ציטוט אחד, עוד קביעה שבאה מפיהם של האורחים היפים מחו”ל: “ישראל הופכת ליותר קיצונית ופחות פלורליסטית”.

וזה כבר מדאיג. מי רוצה לחיות במדינה שהופכת לקיצונית?

2.

בעידן המכיל והמבולבל שבו אנחנו חיים, יש אנשים שלא מבינים למה צריך להיאבק ברפורמים או בקונסרבטיבים. בסדר, אנחנו לא מסכימים איתם. אז מה. מי אמר שצריך להסכים עם כולם? בואו נתמקד בטוב שלנו. ואפשר גם בטוב שלהם. מה, הם לא יהודים? נכון, יש להם באמריקה יהדות קצת אחרת. העיקר שהם שומרים על קשר עם היהדות שלהם והולכים בכל שבת לבית הכנסת. או נוסעים. זה עדיף מכלום. ובסך הכול הכוונות שלהם טובות.

אז למה ללכת לתפילות ההמוניות האלה בכותל בכל ראש חודש? ולמה חבר הכנסת דודי אמסלם עולב ככה מעל דוכן הכנסת בחבר הכנסת גלעד קריב?

טוב, זה נושא כבד עם היסטוריה רבת שנים ועם המון חומר רקע. אפשר לחזור כמעט מאתיים שנה אחורה, אל תקופת הרב שמשון רפאל הירש, ההוגה של האורתודוקסיה הנאורה בגרמניה, שקידש מאבק קנאי ברפורמים. אפשר לחזור רק כמה עשרות שנים אחורה, אל המלחמה התקיפה והבלתי מתפשרת של אוהב ישראל הגדול, הרבי מלובביץ’, בגיורים הרפורמיים.

אבל אני לא טיפוס מעמיק, אין לי כוח לחפור בארכיונים וגם אין לי סבלנות לטקסטים ארוכים. אז אני רק מצטט מהעיתון של שבוע שעבר. תאמינו לי שיותר מזה אנחנו לא צריכים.

3.

“בקהילה הרפורמית מאמצים הגדרות מקילות ביחס לשאלה ‘מיהו יהודי'”, מספר הכתב חנן גרינווד, “בסקר מ־2017 העידו 84 אחוזים מהרבנים הרפורמים שיסכימו לערוך נישואי תערובת. ‘מחקרים מוכיחים שהיהדות קורצת מאוד להרבה אנשים’, מסביר ג’ייקובס, ‘והם רואים במסורת שלנו דרך נהדרת לגדל משפחה ולקדם ערכים כמו צדקה ושבת. היהדות מאוד פופולרית בגלל הדרך שלנו – דרך יפה לחיות חיים של משמעות. אנחנו פותחים את הידיים לחיבוק במקום לדחוף אנשים החוצה'”.

הייתי עוצר כאן ומתעכב על השפה של ג’ייקובס. כל מילה פה צריכה לימוד. קחו למשל את המשפט “לקדם ערכים כמו צדקה ושבת”. הרי לא במקרה הוא לא משתמש במונח “מצווה”. כי “מצווה” זה אומר גם “עבירה” וזה אומר מערכת מחייבת של חוקים ואיסורים שבסופם גם האיסור המיושן והמרחיק ההוא להתחתן עם גויים. לעומת זאת מילים כמו “ערכים” ו”חיים של משמעות” הן יותר מחבקות ופחות דוחפות החוצה.

אבל שוב, למה אני נתפס לקטנות כשבלומנטל, השמרן יותר לכאורה – הוא לא רפורמי, רק קונסרבטיבי – אומר דברים ברורים בשבח קבלת המתבוללים: “קשה לאנשים בישראל להבין את זה, כי כאן יש רוב יהודי. אבל במקומות אחרים אנחנו מיעוט קטן. אנשים פוגשים בני או בנות זוג שונים, ויש לנו בחירה – לדחוף אותם החוצה או לחבק אותם. כשאנחנו פותחים את הידיים לחיבוק אנחנו רואים את דור ההמשך של היהדות”.

יש ערך עליון, שחוזר על עצמו כמעט בכל תשובה, ומביס כל ערך יהודי אחר, כולל אפילו ברית מילה: לפתוח את הידיים לחיבוק.

4.

ומה מחפשים בארץ הקיצונית שלנו ג’ייקובס ובלומנטל? הרי הם לא גרים כאן. לא הם ולא צאן מרעיתם.

ובכן, הם באו לביקור בישראל עם עוד בכירים בתנועות שלהם כדי לקדם את מתווה הכותל. הם מבינים שהקונסטלציה הפוליטית, שבה הרוב היהודי הורד מהשלטון והממשלה מורכבת ממפלגות פרוגרסיביות וליברליות יותר מהם, מעניקה להם הזדמנות שלא תחזור על עצמה כל כך מהר.

“היה מדהים לדבר עם ראש הממשלה ולראות שהוא מבין את הדאגות שלנו”, מתלהב בלומנטל. “אנחנו מבינים שזה ייקח זמן, אבל מאמינים שתהיה התקדמות. אנחנו מאמינים שהממשלה הזאת מעודדת את הקולות המגוונים במדינת ישראל ובעולם היהודי”. בעניין הזה, אגב, אני מסכים איתם לגמרי. גם אני מאמין באמונה שלמה שבקדנציה של הממשלה הזאת תהיה בנושאים האלה התקדמות. כלומר נסיגה מסוכנת. אגב, הפגישה שלהם עם ראש ממשלת ישראל מגיעה אחרי שש שנות נתק עם קודמו בתפקיד, בנימין נתניהו.

“ראש הממשלה בנט היה האדריכל של המתווה הזה במתכונתו המקורית, ובנה את המתחם הנוכחי שנמצא בכותל. כעת הוא צריך לעשות את הצעד הבא”, אומר בלומנטל. “זו הזדמנות עבורו להיות לא רק המנהיג של ישראל אלא של כל יהדות העולם”.

מדהים איך ראשי הרפורמים יודעים לאבחן את נקודות התורפה של בנט, יותר מכמה רבנים אורתודוקסים חשובים, ופונים ישר לנקודה המגלומנית שלו: נהיית ראש ממשלה? הגשמת חלום? זה יפה. אבל עכשיו יש לך הזדמנות להיות המנהיג של כל העולם היהודי כולו. מהודו ועד כוש. לא חבל להחמיץ את השעה?

5.

אבל רגע, מה בעצם הם רוצים מבנט? הרי כבר בשנת 2013, כשהיה שר התפוצות (ויושב ראש מפלגת הבית היהודי!), הוא הקים להם מתחם מכובד משלהם. הו, אז זה העניין: המתחם שהוקם בעלות של מיליונים לא מספיק להם. הם רוצים רחבה שתהיה ממש חלק מהכותל (חשוב לדעת: המתחם שהם קיבלו הוא חלק מהכותל, שקדוש לכל אורכו, אבל הם מתעקשים להיות חלק מרחבת הכותל).

למה? פה אני קצת חורג ברשותכם מהקונספט של הטור הזה ועובר לצטט כמה משפטים, לא מהכתבה ב’ישראל היום’ אלא מסרטון הסברה שפרסמה לפני כמה שבועות התנועה הרפורמית בישראל: “מתווה הכותל שוב בכותרות, אבל את מי מעניין הכותל?” שואלות שם בכירות התנועה, “הגעתם לשם פעם־פעמיים בחיים לבר מצווה או לטקס השבעה צבאי. אז למה שיעניין אתכם על מה כולם רבים?”.

והנה התשובה המדהימה בכנותה: “כי זה ממש לא רק הכותל. אי יישום מתווה הכותל מרחיק מכולנו גם את התחבורה הציבורית בשבת וגם את הנישואים האזרחיים. המאבק על מתווה הכותל הוא מאבק סימבולי, כי הכותל הוא המקום הכי קדוש לעם היהודי והוא נתון לשליטה של חרדים קיצוניים שחושבים שהכותל שייך לאבא שלהם ומתנהגים בבריונות כלפי כל מי שמתפלל, או מתפללת, אחרת.

“אז למה הכותל עכשיו שוב בכותרות? כי עכשיו יש הזדמנות שלא תחזור. יש לנו ממשלה ללא המפלגות החרדיות, כשראשי הסיעות שמרכיבות אותה, כמו לפיד, מיכאלי וליברמן, מחויבים ומחויבות למתווה הכותל”.

“אבל המתנגדים למתווה שוב מתחילים להשתולל”, הן מסיימות על רקע ויזואליה של הנשים הנחמדות האלה עם ספרי התורה הצבעוניים בראש חודש בכותל והחרדים השחורים הקנאים שלא מכילים אותן. “גם הם מבינים שברגע שהמונופול החרדי על הכותל ישתחרר, סוף סוף אפשר יהיה לקדם נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, ובאופן כללי להפחית את השליטה החרדית על החיים של כולנו. אז כמו שאתן לא מוכנות שהרבנות תיכנס לכן לצלחת, לרחם ולרכב, ככה אסור לתת לרבנות בעלות על הכותל”.

6.

צלחת, רחם, רכב. אין על הקופירייטרים של התנועה הרפורמית. ככה זה כשיש לקמפיין שלך תקציב אינסופי מקרנות זרות שרוצות להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה. באיזו קלות הם מצליחים לשווק סוגיות עומק של כשרות (צלחת), פונדקאות (רחם), והפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית (רכב). כלומר, לא בטוח שמצליחים לשווק, אבל מנסים. לא מפסיקים לנסות.

ולמרות הכול, למרות השיח הפרוגרסיבי שמקדמת התקשורת, אנחנו יודעים איפה נמצא הלב של רוב עם ישראל – חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים, וכן, גם חילוניים – בסוגיות של הכותל ושל השמירה על המסורת היהודית בכלל.

לפי הכתבה האוהדת ב’ישראל היום’, יש בארץ 53 קהילות רפורמיות מול עשרות אלפי בתי כנסת אורתודוקסים. הדרך שלהם נכשלה פה לחלוטין, היא נתפסת כביזארית, ובשנים האחרונות גם בארצות הברית הם הולכים ומתמעטים, הולכים ומתבוללים. יותר ויותר בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים נסגרים ונמכרים לכנסיות.

ובכל זאת הרבנים היפים האלה חושבים, בחוצפתם, שהם אלה שצריכים לקבוע את הצביון של המדינה היהודית (שהם לא חיים בה). אה, ויש עוד סוגיה שבה הם לא מוכנים להתפשר: ברפורמת הגיור של מתן כהנא, שאושרה על ידי ועדת השרים לחקיקה, נכלל אומנם סעיף שקובע שהמתווה החדש לא יפגע בגיורים שאינם אורתודוקסיים. זו הפעם הראשונה שגיור כזה מוזכר בחוק במדינת ישראל. אבל זה לא מספיק להם. כי ההכרה הזאת נוגעת רק לקבלת אזרחות, והם רוצים שהגיורים שלהם (אלה שלא דורשים בהם אפילו ברית מילה, זוכרים?) יוכרו לצורך קבלת כל הזכויות במדינת ישראל.

“אני מכבד את זכותן של קהילות אורתודוקסיות להחליט מיהו יהודי בתוך הקהילה שלהם”, אומר בלומנטל ומתייחס גם לפליטים הלא יהודים שעתידים לבוא מאוקראינה, “אבל איך יכול להיות שיש רק דרך אחת במדינת ישראל לקבוע מיהו אזרח? המדינה צריכה לחבק את כולם, כולל אנשים שהתגיירו על פי הסטנדרטים שלנו”.

הו, מזמן לא היה לנו חיבוק. מזמן לא הפכנו את הרוב במדינת ישראל ואת הרבנות הראשית שלה לאוסף של “קהילות אורתודוקסיות”.

7.

יש סוגיה אחת שלא מוזכרת בכתבה, אבל עלתה השבוע לכותרות ואפשר ללמוד ממנה הרבה: הכנסת חמץ לבסיסי צה”ל בפסח. לא הופתעתי לגלות שמי שהוביל בבג”ץ את הדיון בעתירה, לצד כמה ארגונים חילוניים קיצוניים, הוא אורי רגב, רב רפורמי ולשעבר נשיא האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.

נגיד שיש יהודים שלא מקפידים על אי אכילת חמץ בפסח (“כרת” זו לא מילה כל כך מכילה, אני יודע), האם צריך לעתור לבג”ץ כדי שיורה שחמץ יסתובב חופשי בבסיסי צה”ל? אתם לא סומכים על החיילים בשטח, שמשרתים לצד חבריהם ומוכנים לצאת איתם לקרב, חולקים כל השנה את אותו אוהל ואת אותו מסטינג, שידעו להסתדר זה עם זה ולכבד את הפסח?

אני רוצה לראות את החייל, אפילו הדרוזי, שרוצה לאכול סנדוויץ’ ליד חברו היהודי דווקא בשבוע של פסח. באמת שופטי בג”ץ צריכים להתערב בזה? גם לרעות שכזאת צריך לדחוף אקטיביזם שיפוטי?

ואולי זו בעצם השיטה, זה המנגנון. לקחת ערכים שהם בשיא הקונצנזוס, שיש עליהם הסכמה רחבה ומסורתית – הכותל המערבי, חמץ בצה”ל בפסח, לא להינשא לגויים – ולהתחיל לכרסם בהם לאט לאט, עד שלכולנו יהיה נדמה שיש כאן “שני צדדים”.

שימו לב לטקטיקה הזאת. כמו בעניין ה”מחלוקת” המדומיינת סביב החמץ בצה”ל, גם בכותל יודעים להסתדר במשך עשרות שנים, הדתיים הכי גדולים והחילונים הכי גדולים. הרחבה הקדושה הזאת באמת יודעת להכיל את כולם. שלא לדבר על הקונצנזוס סביב סכנת ההתבוללות. כמה אבות ואימהות ישראליים אתם מכירים שלא יצטערו צער עמוק אם ילדיהם יינשאו ללא יהודיים?

אבל כשמשנים ככה את השיח, אז מי שדבק באמת, בתורה, במסורת, הוא הקיצוני והמפלג. ומי שמגיע מארצות הברית, נכנס לתוך המיינסטרים הישראלי, שיודע להסתדר כל כך יפה ובסובלנות ובטקט, ומנסה בכל דרך לסכסך, הוא היפה והמחבק.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’