דנה בת שרה • הטור של ידידיה מאיר

 הצילומים של התוכנית כבר עמדו להתחיל, אבל אני עוד התעכבתי בחדר האיפור. זה היה ביום חמישי שעבר. הזמינו אותי לתוכנית בערוץ 2 כדי לדבר על חתונת מחמוד ומורל (לא אדרש לזה כאן שוב, נדמה לי שכל הדעות מכל הכיוונים כבר הושמעו). עמדתי להיכנס לאולפן הצילומים, אבל השיחה בחדר האיפור נמשכה ונמשכה.

לפעמים הרבה יותר מעניין לשמוע את המפיק, המאפרת והתאורן אומרים את דעתם על הנושא הנידון, מאשר להקשיב לדעות הצפויות למדי של השמאלני-ימני-דתי-חילוני שישתתפו בפאנל. אתה הרי די יודע מראש איזה תפקיד כל אחד ישחק שם (כולל אתה בעצמך). ואף על פי כן המאפרת באמת הצליחה להפתיע אותי הפעם.

הנה תמלול של השיחה:

מאפרת: ”על מה באת לדבר פה?“

אני: ”על החתונה של ההיא עם הערבי“.

מאפרת: ”אוי, בטח אתה הולך לדבר נגדם“.

אני: ”למה, את בעדם?“

מאפרת: ”תשמע, מה אני אגיד לך… אני אומרת דבר אחד: אהבה זה מעל הכול!“

אני: ”לא הבנתי. את חושבת שיהודים צריכים להתחתן עם לא יהודים?“

היא: ”תראה, הם גדלו יחד ביפו, הכירו, התאהבו… למה להיות כל כך גזענים? מה כל כך נורא?“

אני (בייאוש, חושב איפה בכלל להתחיל): ”למה זו גזענות? אני לא נגד המחמוד הזה, אני פשוט בעד העם היהודי. תחשבי איך את היית מגיבה אם… רגע, יש לך ילדים?“

היא: ”לא. ואני כבר בת יותר מארבעים. התחתנתי פעם והתגרשתי, ועכשיו אין לי זוגיות ואין לי ילדים. אבל אני עוד מקווה“.

בשלב הזה המפיק מזרז את כל המשתתפים להיכנס לתוך האולפן כדי להתחיל בצילומים.

אני: ”טוב, שיהיה לך בהצלחה, אני צריך לזוז, נעים להכיר. איך קוראים לך בעצם?“

”דנה בת שרה“.

אני: ”מה?“

”רגע, למה שאלת איך קוראים לי? כדי להתפלל עליי, לא? אז תתפלל עליי, דנה בת שרה, לזיווג הגון ולזרע של קיימא במהרה בימינו“.

עד כאן. אחר כך רצתי לאולפן לדיון מפתיע הרבה פחות. אני מניח שר‘ לוי יצחק מברדיצ‘ב היה פשוט אומר: אתה רואה, ריבונו של עולם? אהבה זה מעל הכול!

 ביום שישי שעבר בשתיים בצהריים פתחתי את הרדיו בדיוק באמצע משפט: ”צוותי מגן דוד אדום שביצעו בו החייאה לא הצליחו לייצב את מצבו ונאלצו לקבוע את מותו“. אוי, חשבתי מיד, מישהו נהרג מפצמ“ר? מרסיס? זה חייל? אזרח? איפה? מה קרה הפעם? מהמשך הדיווח הבנתי שמדובר באופנוען. ”רק“ באופנוען. רוכב אופנוע בן 30 שככל הנראה החליק ואיבד שליטה בגינות סחרוב בכניסה לירושלים.

גם בחיפוש מקיף ברחבי הרשת לא מצאתי איך קראו לו.

משהו פה לא ברור לי: הדאגה הרבה והערבות ההדדית המדהימה שאנחנו מגלים ביחס לכל נפצע מהטרור העזתי, פשוט נעלמות איכשהו כשמדובר בנפגעי תאונות הדרכים.

בשבועות האחרונים החברה הישראלית הרי הוכיחה כמה היא מקדשת את ערך חיי האדם. עשרות אלפים נהרו להלוויות של חיילים בודדים שהם לא מכירים. רבבות אחרים באו לבקר פצועים. כמה תהילים, כמה דמעות, כמה עוגות.

אבל שימו לב לנתון הרשמי הבא של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: בעוד במבצע ’צוק איתן‘ נהרגו 69 אזרחים וחיילים, ממש באותה תקופה, מאז תחילת חודש יולי ועד השבוע, נהרגו בכבישים 55 ישראלים. מדובר בנהגים, ברוכבי אופנוע ואופניים ובהולכי רגל, מכל הגילאים, מכל המקומות, מכל המגזרים.

לא שמעתי את סיפורו האישי של אף אחד מהם. אני כבר לא מדבר על עדכון כלשהו על מצב הפצועים בכבישים.

כולם יודעים שהמאבק בתאונות דרכים חשוב, אבל הוא גם משעמם. מה לעשות, יותר משחרר לכעוס על מוחמד דף מאשר על עצמנו, ויותר מעניין לשמוע מה קרה בסג‘עיה מאשר בגינות סחרוב.

גם אני עצמי מעז לכתוב על הנושא הזה השבוע, רק בגלל הסקר החשוב שפרסמה בימים אלה עמותת ’אור ירוק‘ שלא זכה לטיפת תשומת לב. בעוד על ההוראות של פיקוד העורף כל אחד כאן כבר יודע לחזור בעל פה,אף אחד לא דיבר בשום מקום על הנתונים המזעזעים הבאים: ובכן, על פי הסקר החדש, אחד מכל חמישה נהגים בארץ מודה כי נרדם בזמן נהיגה או נסע עם נהג שנרדם במהלך נהיגה.

שמעתם? 20 אחוזים מהישראלים מודים שניקרו או נסעו עם נהג מנקר. אגב, זו עלייה של חמישה אחוזים מהשנה שעברה, ונדמה לי שזו לא עלייה במספר הנרדמים אלא רק עלייה במספר הכנים.

אנשים פשוט מעזים להודות בכך. גברים ונשים, אגב, נרדמים בשיעור זהה, והשיא נרשם בקרב צעירים עד גיל 35. בהמשך ההודעה של ’אור ירוק‘ לעיתונות, מסבירים למה עייפות בנהיגה היא אחד הגורמים המרכזיים לתאונות קטלניות, ומפרטים איך העייפות גורמת לירידה בערנות, להארכת זמן התגובה, לירידה בקואורדינציה, לעיבוד מידע פחות יעיל ועוד ועוד.

טוב, זה נראה לי קצת מיותר לצטט את כל זה. כאילו, מישהו לא מבין איך עייפות מזיקה לנהיגה? מישהו לא קולט שזה פיקוח נפש מובהק? ובכל זאת, רובנו לא מחמירים בכך יותר מדי. אויבינו עושים בימים אלה מאמץ כל כך גדול להשמיד אותנו. לא ברור למה אנחנו מתעקשים לעזור להם.

 בזמן האחרון אני מוצא את עצמי חושב המון על סבא וסבתא שלי, אהרן וציפורה מאיר ז“ל. קודם כול, כי כל הזמן אומרים ברדיו את שם היישוב בדרום שהם הקימו וגם נקברו בו, משואות יצחק. לא נחמד לשמוע שוב על אזעקות וטילים ויירוטים בדיוק מעל הקברים של סבא וסבתא שלך.

אבל אני חושב עליהם גם בניסיון להשוות בין המצב הביטחוני בימים שבהם הם עלו ארצה ובין המצב הנוכחי. חלק גדול מהתלונות שהחלו נשמעות בחודש השני של ’צוק איתן‘ מוצדקות. המצב באמת מבאס. אבל לא רק צרת רבים היא חצי נחמה, גם הסתכלות על ההיסטוריה היא חצי נחמה: באמת היו מצבים קשים הרבה יותר בתולדות העם היהודי, וגם בתולדות מדינתו, ובאמת נחלצנו מהם, ברוך השם, לפעמים בדרכים שאפילו לא חלמנו עליהן.

אפילו כשמדברים על העקירה מגוש קטיף שהייתה רק לפני תשע שנים ועל התקווה להקמת היישובים הפורחים שוב – מה שנראה כעת לכאורה חסר סיכוי – כדאי לבחור בפרספקטיבה רחבה יותר, כי אולי עוד נופתע.

אני נזכר למשל בסבתא רבתא שלי, אימא של סבא. בזמן מלחמת השחרור היו לה שלושה בנים בשבי. בדיוק ביום הכרזת המדינה כשכולם יצאו לרקוד ברחובות, סבא שלי, אחיו ואחותו נפלו בשבי הירדני יחד עם חבריהם לקרבות גוש עציון.

איש לא ידע אז האם הם יחזרו מהשבי ובאיזה מצב. רק לאחרונה אבא שלי סיפר לי שבאותם ימים אנשים שראו את סבתא רבתא ברחוב בחיפה, עיר מגוריה, היו עוברים לצד השני של המדרכה. מה בדיוק אפשר להגיד לאישה ששלושה מילדיה שבויים?

אחרי המלחמה הם חזרו ברוך השם בריאים ושלמים מתשעה חודשי שבי. ומה עשו? הלכו מיד להקים מחדש את משואות יצחק, הקיבוץ שלהם שנחרב ב-1948- בגוש עציון. חלק מהשבויים ובהם סבי פשוט יצאו להקים יישוב חדש באותו שם, הפעם במועצה האזורית שפיר.

חלק אחר מפליטי הגוש החליט דווקא לצאת צפונה, להקים במועצה האזורית חוף הכרמל יישוב חדש – ניר עציון שמו.

לפני כמה שנים, תוך כדי נופש בבית ההארחה בניר עציון והליכה שבתית של אחרי צהריים לרפת, כמנהג המקום, גיליתי אתר מסקרן: מבנה ישן מאוד, בן כמה קומות, שעומד שומם בקצה היישוב. היה שם קצת גרפיטי על הקירות, אפילו זולה על הגג, וזהו.

מהו הבניין המרשים והעזוב הזה? למה הוא שימש? ואז סיפר לי שם מישהו את הפרט ההיסטורי המדהים הבא: בני גוש עציון, שהפכו כאמור למייסדי ניר עציון, החליטו להקים ביישובם החדש מרכז הנצחה. הם רצו ליצור מעין מוזיאון שיתעד את החיים היפים שהיו להם שם ולא ישובו עוד, כדי שגם הדורות הבאים יידעו שהיה פעם חבל ארץ נפלא כזה שנקרא גוש עציון.

אז הם ישבו, דנו, התווכחו על התוכן ועל הצורה, ובסוף החליטו ואפילו התחילו לבנות מבנה של ממש. ואז, כאשר סופסוף הושלמה הבנייה של המוזיאון העתידי – שוחרר הגוש במלחמת ששת הימים. ושבו בנים לגבולם, ושממו היכלי מוזיאונים בטרם נחנכו.

הזכרתי את הסיפור הזה, על המוזיאון שלא קם, למשפחה המורחבת שלי שהתכנסה בשבוע שעבר לרגל יום הזיכרון לסבא שלי, בירושלים. לא, לא במשואות יצחק כמו בכל שנה. נוכח המצב והאזעקות הוחלט להתכנס במקום בטוח יותר, ועם מרחב מוגן קרוב יותר מאשר בבית העלמין.

אז ישבנו יחד וקיטרנו שאפילו לעלות לקבר שלו אי אפשר, ומה יהיה עם החמאס הזה ומה מתכנן הביבי הזה, ואז סיפרתי על מה שראיתי בניר עציון. אבא שלי ידע היטב על איזה בניין אני מדבר, וסיפר לנו לראשונה שאפילו את מתנות הבר מצווה שלו הוא תרם אז למרכז ההנצחה הזה, שהיה אמור להיקרא ’יד עציון‘. הוא לא היה חריג, זו הייתה כנראה התודעה בקרב הילדים של פליטי גוש עציון.

ופתאום, ברגע שמסתכלים על גוש עציון שחרב וקם, ועל גוש קטיף שבינתיים רק חרב, ועל משואות יצחק הבנויה שהוקמה לזכר משואות יצחק שחרבה ועכשיו היא עצמה תחת אש, ועל מוזיאון ההנצחה בניר עציון שלא הספיק להיחנך כי כבר לא היה מה להנציח – מקבלים קצת הקשר וקצת פשר לכל זה.

אז סבא, בשנה הבאה בעז“ה אנחנו איתך. או בבית המקדש, או במשואות יצחק השקטה והשלווה. עכשיו נשארה רק האזכרה של הסבא והסבתא מהצד השני, אבל גם זה קשור לאותו סיפור ולאותו גורל – למה בכל פעם מחדש אנחנו צריכים לדאוג לאבטחה כדי לעלות לקבר שלהם בהר הזיתים?

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע