‘לא הספקתי אפילו להיפרד מהבית’: השליח בן ה-12 על הבריחה מאודסה

בכתבה המרגשת ששודרה בשבוע שעבר בחדשות 12 על שליחי חב”ד באודסה ו’בית היתומים’, שוחחה הכתבת  אפרת לכטר גם עם שני ילדים, שלוחי חב”ד צעירים בעיר האוקראינית.

יש לך מושג איזה משקיע אתה? נסה את הרובוט שמבין באנשים והשקעות

“הילדים בארץ יכולים קצת להבין את מה שאנחנו מרגישים”, אמר אז שניאור ניימרק בן ה-12, “גם בישראל יש לפעמים פצצות ובומים”.

מאז, עברו שניאור ומשפחתו הרבה מאוד. נדמה שעבר הרבה יותר משבוע מאז  אמר את הדברים למצלמה. האירועים התגלגלו מהר – והיום, כשבוע אחר כך, הוא מוצא את עצמו עם משפחתו בארץ הקודש, לאחר מסע ארוך ומייגע.

בראיון מיוחד שהעניק למנדי שדה מאתר COL, הוא מגולל את ההתרחושיות הדרמטיות: “קוראים לי שניאור ניימרק ואני גר באודסה. ההורים שלי יצאו לשליחות בעיר אודסה לפני 18 שנה, ומאז אנחנו שם. יש לנו באודסה בית כנסת גדול, גן ילדים, בתי ספר, חיידרים, בית יתומים ואפילו אוניברסיטה”.

מאז שהוא זוכר את עצמו הוא שם, מסתובב ברחובות העיר שפעם התקיימה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בברית המועצות.

מתי הרגשת שמתרחש משהו יוצא דופן?

“זה היה ביום חמישי לפני שבוע וחצי”, הוא אומר. “קמתי בבוקר, וההורים שלי אומרים לי ולאחותי – היום לא הולכים לחיידר ולבית-הספר. היום כולם לומדים בזום”.

שניאור עוד לא הבין לגמרי את המשמעות של השינוי. “באותו בוקר היה שקט באודסה. אחרי שעתיים בערך התחלנו באמת ללמוד את השיעורים בזום. כולם ישבו ולמדו ונראה היה שהכול רגיל. ואז לפתע שמענו כולם פיצוץ. תוך רגע הכול השתנה”.

מיד לאחר מכן החלו החדשות לזרום. שניאור הבין בבת אחת שפרצה מלחמה, ויש מי שמאיים לכבוש את העיר שלו. “פתאום התחילו להגיע עוד ועוד חדשות, ומאז זה היה הנושא שכולם דיברו רק עליו”. בשלב הזה שניאור מבין שיכול להיות שהרבה מאוד פצצות יפלו על העיר שלו. הוא מפנים שהחיים באודסה שוב לא יהיו אותו דבר כמו שהיו תמיד.

פחדת ממה שהולך להתרחש?

“בהחלט הרגשנו מתח”, הוא משיב בכנות. אבל מספר שהרגיש גם שיש לו ממה להתנחם. “חברים שלי מערים אחרות ברחבי אוקראינה – כמו קייב וחרקוב לדוגמה, סיפרו איך שאצלם כבר שומעים טילים ויריות. עשיתי השוואה בין המצב שבו הם נמצאים לשלנו, ואמרתי לעצמי – אצלם המצב הרבה יותר גרוע, אז צריך להודות לה’. אני וכל המשפחה שלי קיווינו שלא יקרה כלום, ובסוף לא יפציצו את אודסה כמו שעשו במקומות אחרים”.

אבל מיום ליום התברר שהסכנה גדולה והבחירה להישאר באודסה כרוכה בסכנת נפשות. “ביום שני שבוע שעבר ההורים שלי כבר ממש הרגישו פחד ומתח. אסור היה לצאת מהבית בלילה והתחושה הייתה כבר ממש לא-נעימה, בלשון המעטה. הם התחילו לחשוש לבריאות ולחיים שלנו”.

היה צירך להחליט מה עושים, והדילמה הייתה קשה. ההורים של שניאור עשו מה שחסידי חב”ד עושים כשהם נקלעים לצומת דרכים – ופנו לכתוב לרבי.

“הם שאלו במכתב האם להישאר באודסה, היות שבאותו הזמן המלחמה הייתה עדיין רחוקה יחסית מהעיר, ואולי לכן לא צריך בינתיים לברוח”, מספר שניאור. “מצד שני, אולי לא נכון לחכות עד שיהיה מסוכן, ויפה שעה אחת קודם לצאת מאזור החזית”.

זו הייתה דילמה קשה, וההורים של שניאור לא ידעו כיצד לבחור.

“לאחר ששלחו את המכתב לציון הרבי, הם פתחו איגרות קודש, באגרת בה כותב הרבי: ‘ואם בכמה ענינים אמרו ‘זריזים מקדימים’, על אחת כמה וכמה בנידון האמור, עליו יש בצדק לומר ‘יפה שעה אחת קודם’, ולא במובן שעה של 60 דקות אלא כפשוטו רגע קט'”.

עבור ההורים של שניאור הייתה זו הוראה ברורה מה עליהם לעשות. “כמובן שמיד ההורים שלי הלכו הביתה (באותם ימים שהינו בבית של שלוחים אחרים, בגלל המלחמה) וארזו כמה מזוודות. שעה וחצי לאחר מכן, כבר היינו באוטובוס בדרך למדינת מולדובה, שלה יש גבול משותף עם אוקראינה”.

בר מצווה על האוטובוס

כבר מטון הדיבור של שניאור אפשר להבין שהתחושות באותה נסיעה לא היו כמו בנסיעה לטיול שנתי.

“בשלב הזה של הנסיעה הבנו שאנחנו עוזבים את אוקראינה בלי לדעת מתי נוכל לחזור. אפילו לא ביקרתי בבית לפני שיצאנו. מצד אחד ידענו שאנחנו יוצאים מאוקראינה, ונהיה במקום פחות מסוכן ויותר בטוח. אבל מצד שני, לאט לאט התחלנו להבין שאף אחד עוד לא יודע מה יהיה הלאה. זה מאוד מפחיד לדעת שהשארנו את הכול מאחורה בלי לדעת מתי נוכל לחזור”.

המסע המפרך של משפחת ניימרק רק החל.

אבא של שניאור, כמו שליח אמיתי ניצל את הנסיעה כדי לברר אם יש יהודי בין הנוסעים שעוד לא הניח תפילין. “זה היה רגע מרגש כשהתברר שבין הנוסעים היה יהודי שלא הניח תפילין אף פעם!”

על האוטובוס בדרך לגבול נערך טקס בר מצווה מאולתר. “היהודי המבוגר הניח תפילין, וכולם שרו לו ‘סימן טוב ומזל טוב’. זה היה מיוחד – מצד אחד אנשים בורחים מהבית, ומצד שני הם שרים ושמחים..”.

שניאור ממשיך לתאר את המסע הקשה. “בשלב כלשהו האוטובוס הוריד אותנו ליד הגבול בגלל שהוא לא יכול היה להמשיך הלאה. השטח של הגבול הרגלי הוא ממש ארוך, היו שם בערך 10 קילומטר של אנשים שעמדו והמתינו. הלכנו ברגל לכיוון הגבול, ואז הגיע אלינו איזה שוטר טוב, שראה שההורים שלי עם ילדים קטנים. הוא אפשר לנו להתקדם עד לתחילת התור הענק. חצי שעה אחר כך כבר עברנו את הגבול. זה היה הצלה של ממש בשבילנו. יש אנשים שחיכו 10 או אפילו 20 שעות עד שהצליחו לעבור את התור!”

ברגע שעברו את הגבול, שניאור הרגיש את השחרור. הידיעה שהם יצאו מאזור הסכנה הרגיעה אותו. “אמנם יצאנו מאוקראינה, אבל המסע לא נגמר… השלב הבא היה לעלות על אוטובוס שנסע במשך 12 שעות עד לבוקרשט שברומניה”, מתאר שניאור.

“הגענו לעיר בוקרשט ונסענו ישירות לבית חב”ד, שאירחו אותנו מאוד יפה. אכלנו שם ארוחת בוקר ומיהרנו מיד לחפש את הטיסה הקרובה לארץ. כמה שעות אחר כך כבר הגענו לשדה התעופה ועלינו על המטוס לישראל. הטיסה ארכה שעתיים וחצי ובסיומה הגענו לארץ ישראל”.

זה נשמע כמו מסע ארוך ומפרך, אבל שניאור אומר שאחרי ששמע כמה זמן לקח לחברים שלו להגיע לארץ, הוא הבין שהנסיעה שלהם הייתה יחסית קצרה.

כמה קצרה? 

“רק 27 שעות..”, הוא עונה בחיוך. “בדרך כלל אנחנו מגיעים לארץ בטיסה שלוקחת אותנו מאודסה לארץ בתוך שעתיים, הפעם זה היה קצת יותר ארוך…”

ושניאור מסכם בכמה מילים: “הייתה לנו ממש קפיצת הדרך והרבה מאוד ניסים לאורך כל הנסיעה”.