ישראלית שנעלמה בפריז התקשרה אחרי שנתיים וחצי: “אני חיה!”

לוטפיה זבאד, תושבת באקה אל-גרבייה בשנות ה-50 לחייה, שנראתה בפעם האחרונה באוקטובר 2019 – נמצאה בצרפת כשהיא בחיים.

יש לך מושג איזה משקיע אתה? נסה את הרובוט שמבין באנשים והשקעות

לוטפיה יצרה לפנות בוקר (שלישי) קשר עם בני משפחתה בארץ, בזכות ערנות של אזרחית לבנונית שאיתרה אותה משוטטת ברחוב והצליחה להביא סוף טוב לסיפור הכואב.

לפי דיווח של פוראת נסאר בחדשות 12, הטלטלה המשפחתית החלה באוקטובר 2019, אז  נסעו לוטפיה ובתה יסמין לטיול מאורגן בצרפת. השתיים נכנסו למסעדה בפריז יחד עם חברי הקבוצה, וביציאה ממנה נעלמה האם. הניסיונות ליצור עמה קשר לא העלו דבר – ומאז אבדו עקבותיה.

בני המשפחה פנו למשטרה הצרפתית שהחלה אז לחפש אחריה וגם במשרד החוץ ניסו לסייע, אך המאמצים כשלו – ובסופו של דבר החזרה הבת לארצה לבדה.

על פי מה שמספרת הבת, זבאד סובלת מבעיות של איבוד זיכרון ולכן התקשתה ככל הנראה להבין מי היא והיכן היא נמצאת, לאחר שאבדו עקבותיה – ולכן גם לא יצרה קשר עם בני משפחתה במהלך כל התקופה הזו.

היום לפנות בוקר קיבלו בני המשפחה שיחת טלפון מרגשת, בה הודיעה האם: “אני חיה!”.

לאחר שנוצר הקשר המחודש, זבאד שוחחה עם בתה ועם בני משפחה נוספים בשיחת וידאו מתחנת המשטרה בצרפת – והשתיים ראו זו את פניה של זו לראשונה אחרי כשנתיים וחצי.

“אמא יא רוחי חיים שלי אלף פעמים השבח לאל ותודה”, כתבה היום יסמין, ביתה של לוטפיה, בעקבות השיחה שקיבלה מאמה.

הבת יסמין סיפרה שאזרחית לבנונית הבחינה באם האבודה משוטטת ברחובות. אותה אישה הבינה שזבאד זקוקה לסיוע והביאה אותה לתחנת המשטרה – ושם החלו לחקור את המקרה, עד שהבינו בסופו של דבר שמדובר באותה אישה שהלכה לאיבוד לפני כמה שנים.

“אין לתאר את ההתרגשות”, סיפרה הבת יסמין לאתר וואלה, “כאילו הגעתי לירח, אשה לבנונית היתה על הקו ואמרה לי שהיא נמצאת איתה ברובע ה-12 של פריז, ושבשבת היא נזכרה מי היא. ככל שאנחנו יודעים היא חיה ככה בכל מיני מקומות, ולצערנו גם ברחוב, אבל בגלל המצב הבריאותי שלה היא לא ידעה להגיד לאנשים מי היא והם לא היו יכולים לעזור לה להגיע אלינו”.

יסמין בת ה-31 שיחזרה את נסיבות ההיעלמות: “זה קרה במהלך טיול מאורגן בו השתתפנו שתינו עם קבוצה בפריז. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, וחיה את הרגע הזה שוב ושוב. סיימנו לאכול במסעדת מקדונלד’ס בשאנז אליזה, יצאנו לרחוב והיינו אמורים להמשיך למגדל אייפל. אני חציתי כבר את הכביש וחיכיתי לה שהיא תעבור לצד שלי עם שאר האנשים, ואז מישהי ביקשה שאצלם אותה והוסחה דעתי, וכשהסתכלתי לצד השני כבר לא ראיתי אותה.

“זו עיר גדולה, אנחנו בארץ זרה, לא כל כך יודעים את מי לשאול והיינו בטוחים שעוד רגע היא חוזרת ושזה שום דבר. אבל לא הצלחנו למצוא אותה”.

“כל מה שאני רוצה עכשיו זה לנסוע ולהביא אותה הביתה”, אומרת יסמין, “הלילה בחצות השתנו חיי. אי אפשר להבין את ההרגשה כששמעתי את הלבנונית אומרת לי ‘אמא שלך איתי. הכרנו אותה, זיהינו אותה ואנחנו רוצים לעזור לך’, אני עדיין בהלם. אמא החזיקה את הטלפון ואמרה לי ‘אני מתגעגעת אליך ולאחים שלך מאד. אני רוצה הביתה. בואו לקחת אותי’. אני אף פעם לא שכחתי את אמא שלי. למי לא פניתי. פניתי לכל המוסדות, שמתי את הטלפון שלי כדי שיהיה לכולם, כדי שכשימצאו אותה מיד ייתקשרו אלי, והנה זה קרה”.