מה למדתי בשלושים לאסתר, ולמה חשוב לראות את יהונתן בעיניים

1.

כמה דקות אחרי תחילת האזכרה במלאות שלושים לפטירתה של אסתר פולארד ניגש אליי מישהו ושאל בשקט אם אולי בתור המנחה אני יודע מתי כבר ידבר יהונתן פולארד. אמרתי לו שלפי התכנון הוא אמור לחתום את הערב, בערך בעוד שעה וחצי.

“תודה רבה”, הוא אמר לי בחיוך חצי מתנצל, “אני שואל מתי הוא מדבר לא בשבילי, יש לי סבלנות לחכות עד סוף האירוע, אלא בשבילם”.

הוא הצביע על שני ילדיו המתוקים, בני פחות מעשר, ואמר: “הבאתי אותם במיוחד לכאן כדי שיראו את פולארד מדבר ואני מקווה שהם לא יירדמו עד סוף האזכרה”.

עשיתי חשבון מהיר: פולארד שוחרר מהכלא בקיץ 2015, מה שאומר שעוד כמה חודשים ימלאו שבע שנים לשחרורו, מה שאומר שהילדים האלה לא גדלו בתקופת המאבקים הגדולים לשחרורו של פולארד. הם לא היו בהפגנות, לא שמו מדבקות וכנראה לא מכירים את צירוף המילים “יהונתן בן מלכה”.

הם נולדו, כלומר התבגרו, לתוך מציאות שבה פולארד כבר מחוץ לכלא (אומנם תחת הגבלות מחמירות בארצות הברית). ובכל זאת לאבא היקר שלהם חשוב להעלות אותם לירושלים לבית כנסת ישורון בשעת ערב מאוחרת כדי שיראו את פולארד מדבר.

הוא רוצה לצרוב בהם חוויה, ויותר מזה: הוא רוצה לצרוב בהם גיבור. זה מרשים.

2.

מי הם גיבורי הילדות שלנו? מי הם גיבורי הילדות של הילדים שלנו? מי היינו רוצים שיהיו הגיבורים שלהם? השאלות האלה שוות דיון מעמיק. שאלות מעצבות חיים. אבל בואו נניח עכשיו לילדים. לא רק להם, אלא גם לכם המבוגרים, כדאי לטרוח לראות את פולארד במציאות.

קודם כול, זה מרגש. לפגוש יהודי שבמשך שלושים שנה התפללנו לשחרורו והנה בחסדי שמיים הוא יצא לחופשי וחי כאן בינינו בירושלים. הוא בעצם “מי שבירך” מהלך.

אני חייב להתוודות: בכל עלייה שלי לבימת בית הכנסת להזמין עוד נואם לספוד לאסתר פולארד ולבכותה, חשתי, לצד הכאב הגדול, גם שמחה. זכרתי היטב שאני נמצא באזכרה לאישה יקרה שנפטרה בטרם עת. ברור. אני מודע היטב לטרגדיה הנוראה של פולארד. אבל מה לעשות, זה לא היה בשליטתי. בכל פעם שראיתי אותו יושב בשורה הראשונה מול הבימה – התרגשתי מחדש. הוא חזר הביתה. הוא פה. המקום ריחם עליו והוציאו מצרה לרווחה, ומאפילה לאורה.

אפשר היה להסתפק בהתרגשות מעצם השחרור, אבל המפגש עם פולארד הוא מעבר לכך. יש באישיות שלו משהו מקרין.

מה מקרין? טוב, בשביל זה תצטרכו לראות אותו בעצמכם. כשעומדים מולו מרגישים משהו. איזו גדלות רוח, הכרת הטוב, ענווה, אמונה ועוד כמה דברים מאירים שקשה לי להגדיר. בעצם יש לי הגדרה: רוממות. יש בו משהו מרומם.

3.

וזה פלא גדול. אדם במצבו, שעבר את מה שעבר, אחרי שלושים שנה בבידוד בתנאים כה קשים, אחרי כל ההגבלות החמורות בארצות הברית בשנים שאחרי השחרור, אמור להיות מריר, זועף, עצוב, כבוי. הייתי לגמרי מבין אם זה הפולארד שהיה יורד מהמטוס. העובדה שהוא בכלל שפוי היא לא דבר מובן מאליו. אבל מה לעשות שפולארד הוא לא רק אדם שפוי אלא הרבה יותר מזה.

אה, וגם הומור לא רע יש לו. וגם זה בכלל לא טריוויאלי. שמעתי שבאירוע שנערך לפני ימים אחדים – ערב שנועד לגייס תרומות למיזם מרגש שמוביל פולארד, הקמת מרכז ‘ילדי אסתר’, קומפלקס של גנים שיעניקו חינוך יהודי למאות ילדים בשנה בתל אביב, לעילוי נשמתה של האישה שבגלל נקמנותם של האמריקנים לא זכתה לילדים משלה – פולארד נעמד לנאום ותוך כדי הדברים הסלולרי שלו החל לצלצל.

הוא הניח את המכשיר בצד ואמר בחיוך: “לא תיארתי לעצמי שאחרי שאני אשתחרר סופסוף מהכלא דבר כזה קטן ישתלט לי על החיים”. ועוד קודם לכן, כשהוא נכנס למקום, הוא אמר: “וואו. זה פשוט נס שאני פה. נס גלוי!”.

המארחים חשבו שהוא מדבר על השחרור מהכלא אחרי כל השנים, אבל פולארד המשיך: “נס שמצאתי חנייה באזור הזה בתל אביב”.

4.

באזכרה שהתקיימה בירושלים דיברו הנואמים כולם על מסירות הנפש של אסתר פולארד, איילין זייץ בשמה המקורי, שיכלה להישאר מורה בקנדה אבל לא יכלה לעמוד מנגד והקדישה את חייה למאבק. ופולארד שקורא לה “המורה הרוחנית שלי” חזר וסיפר על הפרידה המרטיטה ממנה: “ברגעיה האחרונים אסתר אמרה לי כך: ‘הנשמה שלי ירדה לעולם הזה בשביל שתי משימות. המשימה הראשונה הייתה להביא אותך הביתה. המשימה השנייה הייתה להחזיר אותך הביתה כיהודי ולא כגוי. והמשימה הראשונה הייתה קלה יותר… ברוך השם, לקח לי שלושים שנה, אבל השלמתי את המשימות שלי’, ואז היא עצמה את עיניה ונפטרה”.

באחד משיאי הערב להקת ‘כיפה לייב’ שרה ביחד עם כל הקהל את הפסוק שיהונתן בחר לחקוק על המצבה שהוקמה השבוע על קברה של אסתר: “זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה”.

5.

ואז עלה לדבר הרב יהודה בן ישי. אם כבר מדברים על דמויות מופת מקרינות, אז כדאי לכם לפגוש גם אותו, או לפחות לצפות בשיעוריו בערוץ מאיר. אני זוכר שאחרי שפורסם ריאיון איתו במהלך השבעה על בתו וחתנו, הרב אודי ורותי פוגל וילדיהם הי”ד, כתב מבקר הטלוויזיה של ‘מעריב’ בתמיהה: למה לא ראינו דמות כזאת עד היום בטלוויזיה? איפה הוא היה?

התשובה הכואבת היא שהרב יהודה בן ישי היה כאן תמיד, או לפחות מאז שעלה לארץ מצרפת, רק שלפני הטבח הנורא באיתמר התקשורת (לא כולל ערוץ מאיר) לא בדיוק התעניינה בדמויות כמוהו.

אבל מה הקשר בין הרב בן ישי לאסתר פולארד? למה הוא נבחר להספיד אותה בעצרת השלושים? התשובה היא שהקשר ביניהם הוא אולי ההספד הכי מרגש עליה, וגם על בעלה ייבדל לחיים טובים וארוכים.

“ברשות אחינו, יהונתן היקר”, הוא פתח, “האמת היא שאני מתרגש כי עמדתי פה בבית הכנסת ישורון לפני 11 שנה בשלושים שלנו, זה קרה בחודש אדר. ואני זוכר את אסתר עליה השלום נכנסת אלינו הביתה לשבעה. היא הביאה דובונים כאלה חמודים, שלושה. אנחנו פעם ראשונה רואים את אסתר, והיא אומרת: אני אסתר, ובאתי בשליחות של יהונתן.

“אנחנו מסתכלים עליה, המומים. מה? בשליחות של יהונתן? יהונתן בכלא, באמריקה. והיא אמרה: דיברנו בטלפון ויהונתן ביקש לבוא אליכם הביתה לנחם אתכם ולהביא צעצועים לילדים, לתמר, לרועי ולישי… אני עושה שליחות. זה בעצם הוא. קיבלנו את המתנות האלה ואפשר לומר שאולי זה היה הרגע הכי מרגש, שבו פתאום ראינו אדם שנמצא כל כך רחוק מאחורי הסורגים, מתחבר אלינו ומזדהה איתנו ומעודד אותנו ברגעים הכל כך קשים שבהם בכינו על בת, על חתן ועל שלושה ילדים.

“בביקור של ראש הממשלה אצלנו בבית, תמר מיד אמרה לו: ‘מה אתה עושה כדי להוציא את יהונתן מבית הסוהר?’. הוא הופתע מאוד, והוא אמר לה: ‘אנחנו משתדלים’. ברוך השם ההשתדלות הזאת הצליחה. ברוך השם”.

6.

אבל הסיפור על הקשר המופלא שנרקם בין האסיר היהודי שישב בתאו המבודד בכלא השמור בצפון קרוליינה ובין משפחות בן ישי ופוגל שישבו שבעה בירושלים לא נגמר כאן.

“אנחנו החלטנו להחזיר לו ביקור”, סיפר הרב בן ישי. “ואני רוצה לדבר על ההשגחה האדירה, בעזרתו של הרב פסח לרנר שנמצא כאן הערב, ועוד אדם כל כך יקר שבינתיים נפטר ואני חייב להזכיר את שמו כאן – הרב שלמה זקהיים, זכר צדיק לברכה. הוא התקשר אלינו ואמר: אתם באים ואנחנו מסדרים את הכול. ונסענו ליונתן. קרו אינסוף ניסים. ראינו איך הקדוש ברוך הוא לוקח אותנו, את תמר בת ה־12 אישרו להכניס לביקור בבית הסוהר, דבר שלא קרה בתולדות אמריקה. אף אחד לא עצר אותנו.

“ישבנו עם יהונתן, והוא נתן לנו שיעור על ספר יהושע, הספר של הכניסה לארץ. אמרתי ליהונתן: באנו היום לקיים שלוש מצוות. המצווה הראשונה היא מצוות פדיון שבויים. לעודד ולחזק את אחינו שמסר את נפשו על הצלת עמו ונחלתו. המצווה השנייה היא ביקור חולים. יהונתן לא הרגיש טוב באותה תקופה ואנחנו כל כך התרגשנו שיכולנו לבוא ולחבק אותו. ומה הייתה המצווה השלישית? יהונתן ישב שבעה על מות אביו. הגענו בדיוק בשבעה על מות אביו, אחרי שלא נתנו לו ללכת להלוויה של אביו! ואנחנו, אחרי שאסתר הגיעה אלינו בשבעה, הגענו לביקור בדיוק כשיהונתן התאבל על אביו. איך ריבונו של עולם גלגל את הדברים…”

“ואז הבנו שבאמת אין שום מרחק בינינו”, סיים הרב יהודה בן ישי. “הבנו איך יהודים קרובים ומחוברים וקשורים בקשרי דם, מעל ומעבר לכל חומה, לכל מחסום. ככה היה. ישבנו עם יהונתן שעתיים. לצידנו היה מישהו מהכלא ששמע והקשיב לכל מילה, כדי שיהונתן לא ימסור לנו שום סודות, אבל את הסוד העיקרי הוא אמר לנו: שהוא אוהב את העם והוא אוהב את הארץ והוא מחובר אליהם.

“ועם ישראל הביא אותנו לכאן. אני עומד פה היום בדיוק 11 שנה אחרי, בשבוע הבא זו האזכרה של הילדים שלנו, ואני רוצה לומר ליהונתן: אתה ניחמתנו. אתה נתת לנו כוח. ואני כל כך שמח שהגענו אליך. וביחד נמשיך את הדרך הזאת. יש לך עוד כל כך הרבה לתת לעם ישראל. בעזרת השם תעשה ותצליח, גם מכוחה של אסתר, שעכשיו מלמעלה מתפללת, בוודאי היא תתפלל על העם והארץ שאתה כל כך אוהב. יהונתן, אחים אנחנו”.

אני מקווה מאוד ששני הילדים המתוקים האלה לא נרדמו.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’