הקהילה הליטאית באודסה, בראשה עומד הרב שלמה בקשט, מונה כמה מאות.
יש לך מושג איזה משקיע אתה? נסה את הרובוט שמבין באנשים והשקעות
הקהילה כוללת שלושה בתי יתומים בהם יש כ-150 ילדים, וילדי המשפחות – חרדיות ושל יהודים מקומיים – לומדים בגנים, בבית יעקב, בחיידר, וביתר המוסדות הקשורים לקהילה, ללא עלות כלל מגיל אפס.
בתי היתומים הם לילדים מגיל אפס עד שש, ושני בתי יתומים נוספים – אחד לבנים והשני לבנות עד גיל 18. משם בני הקהילה מחתנים אותם. עשרות מהיתומים שהתחתנו ממשיכים היום לשמש את הדור שבא אחריהם.
מאז שהחלו רוחות המלחמה, בני הקהילה התארגנו לאפשרות של בריחה מאודסה.
•
אחת מנשות הקהילה, יפה גרינברג (שם בדוי, השם האמיתי לבקשתה שמור במערכת), שהיא ובעלה הם שליחים בקהילה, ברחו ביום חמישי האחרון, יחד עם בני הקהילה.
בשיחה עם חרדים 10, היא מספרת: “באוקראינה כולם היו רגועים, היינו בטוחים שלא יקרה כלום, כך זה היה נראה ונשמע. אודסה לא היתה בתכנון שתהיה בין המקומות שיתקפו ראשונים. 90 אחוז מהפרשנים ואנשים שהיו בסוד העניינים אמרו שהפלישה לאודסה לא תהיה בשלב הראשוני של המלחמה.
“לכן נשארנו באודסה. אבל, הקהילה שלנו היתה מאורגנת במאה אחוז. כבר חודש אבטחה את הקהילה חברת אבטחה מישראל, שהיתה בקשר עם כל הגורמים בשגרירות הישראלית, משרד החוץ הישראלי והאוקראיני.
“הם היו קבוצה של 25 מאבטחים, שבדקו כל העת את הערכות והיו מוכנים ליציאה. היתה תוכנית שברגע שתתחיל מלחמה, יתחילו להתפנות. פתאום ביום בהיר אחד, פוטין תקף את אוקראינה מכמה חזיתות ותפס אותנו בהלם. לא חשבנו שאנחנו נצטרך לעזוב. זה קרה מהר.
“ברגע שהתחיל, היו כמה כיוונים לאן נתפנה. אבל היתה בעיה לילדים של בתי היתומים, אין להם אשרת יציאה. אם אתה רוצה דרכון לפני גיל 16 זה עולה המון כסף ולוקח זמן שאין לנו. לכן, לילדים של בתי היתומים, וילדים של היהודים המקומיים, לא היו עם דרכונים. אנשים התייאשו.
“ביום חמישי בבוקר היתה תקיפה. בשעה 13:00 בצהריים אמרו שכל מי שיש לו דרכון יוכל לעלות לאוטובוסים שיוצאים לכיוון מולדובה, בעוד שעה – בשעה 14:00. נתנו לנו שעה להתארגן לקחת את הדברים ולעלות על האוטובוסים.
“השארנו את רוב הדברים בבית. חשבתי מה לקחת, מה חשוב, לא יודעים מה יהיה. יצאנו ארבעה אוטובוסים, בהתחלה לגבול מולדובה. לחלק לא היו אשרות יציאה אז הם חזרו אחורה, הבינו שלא יוכלו לעבור. עד השעה 18:59 יכלו עדיין לעבור את הגבול. בשעה 19:00 בדיוק לא אפשרו לגברים לעבור. זוגות חזרו חזרה הביתה בגלל זה.
“אנחנו מעל 150 אנשים מהקהילה. הקהילה התפצלה לשתי קבוצות – אלה שהיו ברשותם אשרות, נסעו למולדובה. הקבוצה השניה נסעו למחרת, יחד עם הרב שלמה בקשט, רב הקהילה, ועם שליחים נוספים שנשארו באודסה יחד עם הילדים היתומים והיהודים שאין להם אשרות יציאה. הם נסעו לגבול המרוחק, בין 25-30 שעות נסיעה מאודסה להרי הקרפטים.
“כמעט לא נשאר אף אחד מהקהילה באודסה. משפחות בודדות נשארו. שמונה אוטובוסים יצאו בבוקר יום שישי לכיוון הרי הקרפטים – אזור ההרים, מקום יותר בטוח. הם מקווים שיכילו לעבור את הגבול בהמשך. לא יודעים איפה בדיוק הם נמצאים, בכוונה לא אומרים.
“הם יצאו עם משאית שלימה עם אוכל – שלא יהיה חסר להם שם אוכל.
“מה שקרה זה, שבדרך המשאית נתקעה אחריהם בפקקים – והם נתרו ללא אוכל במהלך השבת. והיה להם בקושי כזית חלה בשבת, הם הכניסו שבת באוטובוסים. האוכל היה במשאית. רק ביום ראשון בבוקר המשאית הגיעה”.
ואיפה ישנים במולדובה?
“הם ידעו על הפינוי שלנו. מהתחלה סגרנו עם הקהילה שם, שאנחנו מגיעים. הם קלטו אותנו ביום חמישי בלילה עם אוכל חם. הקהילה שם לא גדולה, אבל מגיעים אליה מכל אוקראינה, מאומן, ועוד מקומות.
“הם הכינו את כל השבת, באמת אירוח נהדר. משתדלים לשמור על סדר יום, עדיין צריכים להתאפס”.
אתמול, רב הקהילה במולדובה, הרב פנחס זלצמן, חיתן שני זוגות גרים שהתגיירו קודם לכן.
“אחרי הגיור צריכים לעבור חתונה, היינו שם. היה מאוד מרגש. שתי חופות אחת אחרי השניה. עזרנו בהכנת האירוע לסעודה. תוך כדי הסעודה הגיע הרב, ואמר שהגיעה קבוצה של 100 יהודים, וחלק מהאוכל של החתונה הוא היה חייב להעביר להם, שיהיה להם אוכל חם”.
את מתכוונת להמשיך לארץ?
“לא, היא אומרת. “אנחנו לא מתכוונים לעזוב את הקהילה, למרות שאנחנו יכולים לשוב לארץ. אנחנו רוצים לעזור ככל האפשר”.
