מבחינתם זו ברכה מסלב, מבחינתי זה עולם שלם של זיכרונות מישיבה

1.

הרבה אנשים שואלים אותי: במה בעצם אשתך עובדת? היא מגישת חדשות? כותבת ספרים? מעבירה סדנאות בזום?

זאת שאלה טובה, כי ברוך השם היא עושה הרבה דברים בכל מיני תחומים, אבל אם הייתי מגדיר את המקצוע שלה לפי מה שהיא עובדת בו רוב הזמן, התשובה פשוטה: היא מצלמת סרטוני ברכה להכתרות והצגות פורים.

ולא, זה לא העיסוק שלה רק בחודש אדר. מה פתאום. הכתרות זה לא עניין לחודש אדר. הן נערכות בחודש הזה, נכון, אבל עובדים עליהן המון זמן מראש. אני רואה איך בנות אולפנות או תלמידי ישיבות תיכוניות ניגשים אליה מאחורי הקלעים של אירועים שנערכים בחודש אייר, למשל, ומבקשים בנימוס לצלם אותה לסרטון הכתרה שתתקיים בעוד יותר מחצי שנה.

פעם אפילו ניגשה אליה איזו מוריה, יומיים אחרי פורים, וביקשה סרטון להכתרה של שנה הבאה. טוב, לפחות זו לא היתה שנה מעוברת.

אני תמיד נדהם מהכמות. אתם לא עובדים עליה? אתם בטוחים שיש תיכון כזה? אתם בטוחים שיש יישוב כזה? וואו, לא ידעתי שיש כל כך הרבה מוסדות חינוך במגזר. זה פשוט לא נגמר. וקשה לסרב כשרואים באיזה אושר זה ממלא אותם. הם נעמדים מולה עם סלולרי ומצלמים בחיוך של מנצחים. יש להם כבר את עקיבא, מרים פיירברג, אביב אלוש, שניים מאנדרדוס, דודי אמסלם, מומו פילבר ועכשיו גם סיון רהב־מאיר.

קצת מוזר לי להסתכל על המעמד מן הצד, כי נראה לי תמיד שאשתי, שלא גדלה בחינוך הדתי, לא מבינה עד הסוף את הקונספט. מלכת ההכתרות מעולם לא הייתה בהכתרה. וכך, במקום להגיד איזה משפט מצחיק וקצר, היא מנצלת את ההזדמנות, איך לא, להרביץ תורה בצעירים, ומצטטת מדרשי פורים ואף כורכת אותם בפרשת השבוע.

אני תמיד תוהה מה מכל החומר שצולם יגיע בסופו של דבר אל המסך הגדול בהכתרה.

הצילום נגמר. אשתי הולכת ליתר עיסוקיה, התלמידים ממשיכים הלאה אל הסלב הבא, ואני נשאר עם המון מחשבות וזיכרונות מפורים וסרטוני הכתרות.

2.

לא היו ימים טובים לתלמידים בינוניים כמוני כמו פורים והשבועות שלפניו. הרי מה אמרו עליי כל הזמן? “לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו”. שנה אחר שנה, תעודה אחר תעודה, אסיפת הורים אחר אסיפת הורים, מוטיב הפוטנציאל חזר על עצמו שוב ושוב.

והנה, לכמה ימים בשנה, אני כן מממש את מלוא הפוטנציאל שלי. פתאום הכישרונות שלי באים לידי ביטוי בכתיבה, הומור, עריכה ובחירת מוזיקה. אח, איזה סיפוק. פתאום השולחן בכיתה הוא לא רק הדבר הירקרק הזה שמניחים עליו את הספר ‘גאומטריה של המישור’ של אהרן אספיס. שולחן הוא משהו שאפשר לחבר לעוד אחד, ואז לעלות עליהם ולככב בהצגה שמצחיקה את כל הישיבה.

אני זוכר שבימים שאחרי אירועי פורים הייתי בכזה היי מההצלחה של ההצגות, שזה גרם לי אפילו ללמוד טוב יותר למשך כמה ימים (חופשת הפסח שתמיד הגיעה תוך שבועיים קטעה את ההצלחה).

3.

שבוע לפני פורים של כיתה י”א, כלומר, שבוע לפני הפקת הפורים הכי מושקעת שהייתי מעורב בה (כל כך מושקעת, שבפורים הבא כבר לא למדתי בישיבה. כנראה בהנהלה החליטו להשאיר את הקריירה האומנותית שלי בשיא), נסעתי באזור יער בן שמן, בדרכי חזרה הביתה מהישיבה, וראיתי מחזה מדהים.

הכביש נחסם לתנועת כלי רכב משני הצדדים ובמרכזו עמדה מכונית שעל גגה רקד אחד השחקנים הכי מפורסמים והכי מצחיקים בארץ באותה תקופה. אולי הכי מפורסם והכי מצחיק. מלמעלה ריחף מסוק שצילם מהאוויר את כל הסצנה. התברר שצלמו שם פרסומת יקרה במיוחד שיועדה לשידור בטלוויזיה.

כשראיתי את זה הבנתי מיד למה הקב”ה זימן אותי לאותו מקום. ירדתי מהטרמפ, שעמד תקוע בפקק, ורצתי ברגל דרך השדות הביתה כדי להביא את מצלמת הווידאו אל הלוקיישן.

אני עוצר לרגע את שטף הסיפור להסבר היסטורי־טכנולוגי קטן לטובת הקוראים הצעירים: אתם צריכים להבין, שבאותם ימים של שנות התשעים, מצלמות הווידאו היו מצרך נדיר ויקר. לא היה אותן בכל סלולרי, כי לא היה סלולרי. באופן אישי אפילו לא חלמתי על מצלמת וידאו. המחיר שלה היה מעבר לטווח חלומותיי.

אבל בישיבה שלנו למד בחור נחמד שהגיע ממשפחת בנקאים עשירה משוויץ. סיפרו אז שלסבא שלו היה מטוס פרטי, אבל מה שהיה יותר מסעיר מבחינתי: לנכד הייתה מצלמת וידאו של פנסוניק, ובנדיבותו הוא השאיל לי אותה לצורך צילום החומר להצגת פורים. כמובן שלא הסתובבתי איתה ברחוב סתם שלא לצורך, אלא החבאתי אותה עמוק בארון נעול בבית.

אז רצתי הביתה, נטלתי את הפנסוניק, הכנסתי מהר קלטת ריקה ורצתי חזרה מתנשף דרך השדות כדי לתפוס את השחקן ההוא ולצלם אותו אומר את המשפט שניסחתי כל הדרך: “פורים שמח, מחזור ו’ מערבא!”.

למזלי הטוב, כשהגעתי, לא רק שכל ההפקה עוד הייתה שם, אלא שבדיוק נפלתי על איזו הפסקה בצילומים. שלפתי את המצלמה, הפעלתי אותה קודם כדי לא לבזבז זמן, וניגשתי בהתרגשות אל השחקן.

תראו, אני לא רוצה לשפוט אף אדם. אולי שנייה לפני זה מישהו עצבן אותו. אולי היה לו חם אחרי שעות של צילומים. אולי הוא שמע ברדיו באותו יום מישהו מדבר נגד בחורי ישיבות. ואולי הוא פשוט לא הבין מה הנודניק הזה רוצה ממנו.

בשורה התחתונה: הוא לא הופיע באותה שנה בסרט הפורים שלנו. אבל זה לא רק זה. זה גם איך הוא אמר לי את הלא.

חזרתי הביתה עם המצלמה, דרך השדות שנראו לי כבר פחות ירוקים, שבור לב ופגוע. כמה פגוע? ברמה כזאת שכמעט עשרים שנה אחר כך, כשבכל ערוצי התקשורת דיווחו שאותו שחקן מפורסם הלך לעולמו, אמרתי ג’ פעמים בקול “מחול לך, מחול לך, מחול לך”.

4.

ובחזרה לימי הפורים האלה. השבוע קיבלתי הזמנה חגיגית שברגע הראשון נראתה לי מוזרה. “מחזור ע”ד במדרשית נעם מגיש: ההצגה לזכרם”.

מדובר באירוע שיתקיים ביום שני בעוד שבוע וחצי, יומיים לפני פורים, בקמפוס של מדרשית נעם אורט כפר סבא, ובו יוכנס ספר תורה לעילוי נשמת בוגרי המדרשיה חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. רגע, אבל מה הקשר למילים “ההצגה לזכרם” שכתובות בגדול בראש ההזמנה?

ובכן, בתחתית ההזמנה מופיע הסבר: “אירוע זה יחליף השנה את ההצגה המיתולוגית שהועלתה במדרשיה לאורך עשרות שנותיה!”.

וואו. נפל דבר בישראל. לא צריך להיות מדרשיסט כדי לדעת כמה מרכזית הייתה הצגת פורים בעולמם של אלפי תלמידיה ובוגריה. והנה תלמידי המדרשיה מבטלים אותה ומחליטים להקדיש את זמנם, את מרצם ואת היצירתיות שלהם בחודש אדר למשהו אחר לגמרי.

להזמנה המרגשת נוסף מכתב שקיבלו הורי התלמידים ובו הסבר של הרקע לדברים: “הורים יקרים הי”ו, שלום ואור, נועם ה’ עליכם. ‘ההצגה’ – מושג מדרשיסטי כמו ‘הרב יוגל’ זכור לטוב ו’החברותא’ – נטועה עמוק במסורת המדרשיה. היו שנים שהייתה זו הצגה לתפארת, מצחיקה, יצירתית ומהנה, אולם היו גם שנים אחרות… על אף הכול, הפעילות המשיכה מדי שנה. והנה במפתיע, בשנה זו, קבוצה אידאליסטית משמעותית מקרב תלמידי כיתות י”ב החליטה שעד כאן. השנה פועלים אחרת, יוצרים משהו אחר, חדש.

“כשהם פנו אלינו שפשפנו את העיניים. הכנסת ספר תורה במקום הצגה? בטח זו מתיחת פורים לחודש טבת. יהיה להם קשה חברתית להעביר כזו החלטה. והכסף, מנלן?

“אבל הם היו רציניים מאוד. כשהודיעו לנו שהספר יוכנס לעילוי נשמת בוגרי המדרשיה שנפלו במערכות ישראל – דמענו. כך לאט לאט הרעיון התקדם והבשיל, והנה אנחנו לקראת ימים נעלים שבהם יחלו התלמידים בגיוס הכסף, ביצירת קשר עם משפחות השכול ובהכנות הלוגיסטיות לקראת האירוע.

“אנחנו כמחנכים, מביטים על התלמידים המופלאים הללו מן הצד ואומרים לעצמנו: לאילו רמות מסוגל תלמיד להגיע. אילו החלטות נצחיות לקדש שם שמיים, להרנין לב יתום ואלמנה. עד כמה אנו חייבים להאמין בכל תלמיד ותלמיד, שהם בעלי נשמות גבוהות, חלק אלוק ממעל, שהם סולם מוצב ארצה וראשם מגיע השמימה.

“מה תפקידכם בימים אלו, הורים יקרים? א. חיבוק חזק־חזק לבן שלכם. הוא עוד ישנה את העולם. ב. היו שותפים לתרומות. נעדכן בדבר גיוס הכסף. ג. בואו לאירוע בשמחה. בברכה, הרב צבי אזרחי (ראש הישיבה), אלעד שובל (מנכ”ל), אליקים שיוביץ (מנהל בית הספר)”.

5.

האמת היא שההזמנה גרמה לי לרגשות מעורבים. קודם כול, ברור שהרעיון של הכנסת ספר תורה שמארגנים תלמידי ישיבה לזכר התלמידים שנפלו על קידוש השם, הוא דבר מרגש מאין כמוהו. בעיקר העובדה שהרעיון הגיע מהתלמידים. זה מלמד על חיבור עמוק לישיבה, חיבור לדורות הראשונים שלמדו בה, הכרת הטוב לנופלים וכמובן קשר לתורה. מה יש לדבר.

אני רק תוהה אם זה צריך לבוא על חשבון הצגת פורים. כי בחוויה האישית שלי, כאמור, יש להצגת פורים תפקיד חינוכי חשוב בהעצמת תלמידים שבכל השנה לא נמצאים במרכז העשייה והלימוד.

אלא מה, תגידו לי, הצגות הפורים במציאות של היום, כפי שגם רומזים מנהלי המדרשיה במכתבם להורים, הן אירוע לא פשוט שכנראה נזקו החינוכי גדול מתועלתו? שמעתי מלא-מעט מוסדות בשנים האחרונות על האווירה, השפה, המוזיקה, ובעיקר הפגיעה העמוקה באנשי הצוות ובתלמידים תוך כדי ההצגות והמערכונים. אז טוב, בסדר, אני מבין. תבטלו. אבל אני מרשה לעצמי לקוות שיום אחד העולם יהיה מתוקן יותר.

איך אמרו חז”ל? “כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם”.

ואז, לעתיד לבוא, התלמידים יפיקו גם הצגות פורים חינוכיות ויצירתיות וגם הכנסות ספרי תורה. וכשזה יקרה, אני מבטיח, בלי נדר, לארגן לכם סרטון ברכה מסלב, שתוכל לכרוך את שני האירועים גם יחד ואפילו לחבר אותם לפרשת השבוע.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’