הרגע בו בנט, עם כיפהל’ה על הראש, בז לאברכים, סימן את הסוף

1.

כשראשי הסיעות החרדיות כינסו את העיתונאים החרדים בימים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד ודרשו שנתקוף, סירבתי להשתתף במחול הזה. אמרתי, נבחן את הממשלה על פי מעשיה.

בואי לגלות: כך תוכלי לחתן את הבנות שלך בכבוד כשייסגר השידוך

כשפגשתי יום לפני הקמת הממשלה את איילת שקד באחד ממסדרונות הכנסת, שאלתי אותה אם אני לא אמורה להיות מודאגת ממה שתעולל הממשלה החדשה לציבור שלי. היא השיבה נחרצות: אני לא מודאגת ממה שיקרה לחרדים, לא יקרה להם דבר, אני חוששת ממה שיקרה לציבור הימני.

לפני כשבועיים פניתי אליה, הפעם מודאגת מאוד. זה לא קרה אחרי עליית מחירי המשקאות הממותקים; גם לא בעקבות ‘גזירת המעונות’ או הפרסום על ביטול כל ההנחות בתחבורה הציבורית בערים חרדיות; לא על חוק הכשרות, גם לא על חוק הגיור (שהוא, אגב, אחד החוקים היותר מדאיגים). היה זה בעקבות דברי ראש הממשלה נפתלי בנט, יהודי עם כיפה לראשו.

את יודעת, איילת, שבניגוד לרבים מעמיתי לתקשורת החרדית, אני לא מבקרת את הממשלה על אוטומט, אמרתי לה. אבל הנאום של בנט צרם לי וחתך אותי בבשר החי. ככה להתייחס לבנים שלנו? שלי?

כפי שהוא לא היה רוצה שח”כ חרדי יבוז למיטב הנוער האיכותי של הציבור הדתי-לאומי, כך אסור לו לבוז לאברכים שלנו, למי ששוקדים מבוקר עד לילה באוהלה של תורה.

אני לא בטוחה שהיא הבינה עד הסוף מה בדיוק אני רוצה. בטח שאני לא בטוחה שהיא העירה לו, בכל זאת ראש ממשלה. אבל אני את חובת המחאה שלי עשיתי.

מה בדיוק הקפיץ אותי בדבריו?

הנה: “אני רוצה לספר לכם הערב את סיפורה של משפחה – משפחת גונן. משך שנים משפחת גונן או לוי או אדרי – נותנת ונותנת. ההורים שירתו בצבא, משלמים מיסים, המשפחה מחזיקה מעמד בזמנים טובים ובזמנים קשים. אלה האנשים הטובים שקמים כל בוקר, בודקים את הילדים, שולחים אותם לבית הספר, מפזרים לחוגים, הולכים לעבוד. אלה המשפחות העובדות.

“החוזה אומר, שהאזרחים הטובים, העובדים, שנושאים בנטל הקיום של המדינה, מגיע להם לשמור יותר מהמשכורת שלהם”.

עד כאן סדר בושה למדינת ישראל. והכול, עם כיפהל’ה על הראש.

2.

ליבי אמר לי, שעל זה יהיה מחיר. לא יכול להיות שיהודי יבוז כך בריש-גלי ללומדי התורה, יהפוך אותם ל’אזרחים הלא טובים’, רק משום שהם לומדים בכולל – והממשלה שלו לא תיענש.

מהרגע זה והילך תחל מפלתו, ניבא לי ליבי.

ואז החלו הצרות בצרורות. אתמול, בכנסת, יצא לי לשוחח עם כמה מהכתבים. חלק גדול מהם טען ששום כלום לא יקרה לממשלת בנט-לפיד. ואני, לא יודעת אם זה משום שכבר ראיתי במו-עיני כמה התרסקויות של קואליציות בישראל, או אולי משום התחושה המיסטית שהעונש הפוליטי חייב ליפול על ראשה של הממשלה הזו – שסומנה אצלי מאותו נאום של בנט כממשלה רעה.

הצרות החלו באיומים של סיעת רע”מ שלא לתמוך בחוקים של הקואליציה, איום ששיגר אותנו הביתה די מוקדם בכל יום בשבוע שעבר, המשיך באיום של בני גנץ ביום שני האחרון שלא להצביע עם הקואליציה (“תגידו תודה, בזכות זה אתם הולכים הביתה מוקדם”, אמרה לי עידית סילמן, כשיצאה מעוד ניסיון כושל לפייס את גנץ), ושיאו בהתפטרות המהדהדת של השר אלי אבידר, מי שיהיה כעת ה’ח”כ ה-61 של הקואליציה’, ויהיה האחראי על כאב הראש היומיומי של עידית סילמן, יו”ר הקואליציה הנמרצת (רחמיי עליך, עידית).

בחוש הריח הפוליטי שלי, ככה מתחיל הסוף. זה לא מתנפץ בין-לילה, גם לא תוך שבוע. תגיע הפגרה, כשהקואליציה גוררת מאחוריה שובל של חוקים שלא הצליחה לקדם, הח”כים יחזרו מחופשת הפסח, שוב ושוב יחרקו הגלגלים, ובסוף יהיה מי שיתן את ה’זבנג’ הסופי.

זה יכול להיות כל אחד. גנץ, שימאס לו ויכול לקבל בכל רגע נתון את תפקיד ראש הממשלה; ליברמן, שאוהב להיות בלתי צפוי כאשר סקרים יחייכו אליו (אחרי הכל, לקהל בוחריו הוא סיפק את הסחורה ו’חינך’ את החרדים, כפי שהבטיח); איילת שקד, שיימאס לה לנסות לשמור על סמן הימין בממשלה (ללא הצלחה); או כל אחד אחר.

גנץ יכול להרכיב מיד ממשלה חלופית, ובלי בחירות. האחרים יצטרכו לעבור דרך חוק לפיזור הכנסת, כך או כך, יתכן שנצנוץ של אור כבר הופיע בקצה המנהרה. צריך להפציע נס לבנט, ויותר מכך ליאיר לפיד, כדי ששום כלום מכל זה לא יקרה.

האם מגיע להם נס? לטעמי, אחרי נאום מבזה שכזה כלפי אברכים לומדי תורה – לא.

3.

מדוע, בעצם, אין טעם להתנגד אוטומטית לכל מהלך של ממשלת השינוי?

קחו דוגמה: החוק של השר יועז הנדל שמאפשר לכל מי שב’קומה כשרה’ לנייד את מספרו לקומה שאינה כשרה, עם אותו מספר.

פגשתי השבוע יהודי מ’דגל’, אחד שראה בחייו כבר דבר או שניים. הוא הזכיר לי את ימי מנהיגותו של הגראמ”מ שך זצ”ל. באותם ימים, הורה הרב שך לתלמידי הישיבות שלא ללמוד נהיגה. “לימוד נהיגה ושכירת רכב לטיולים אינם דרכה של תורה”, כתב במכתב. היו שטענו, שהמכתב יועד לראשי ישיבות בלבד, ולעיניהם בלבד. אבל הוא זכה לפרסום רב, כולל בתקשורת הכללית.

הרקע היה טיולים של בחורי ישיבה שהסתיימו באסונות. שני תלמידי ישיבה טבעו, שניים נוספים נספו בתאונות דרכים.

באותם ימים נחשב הרב שך למנהיג הציבור הליטאי כולו, ובהמשך לדבריו החליטו ב’ועד הישיבות’ לקדם את ההוראה צעד אחד קדימה: בחור ישיבה שינפיק רישיון נהיגה, לא יוכל להמשיך וליהנות ממעמד ‘תורתו אומנותו’. וכל התוצאות, על אחריותו.

“בפועל, שר הביטחון דאז, יצחק רבין, דאג שבצה”ל יעלימו עין מההוראה הזו”, סיפר הדגל’אי, ואז הוסיף ואמר: “לא הגיוני ששר תקשורת יהיה משגיח בישיבה. מה מצפים מיועז הנדל? שהוא זה שידאג שבחור ישיבה/אברך/יהודי ויהודיה חרדים לדבר ה’ לא ינצלו את אופציית הניוד כדי לעבור מקומה כשרה לשאינה כשרה, כשהם מציגים טלפיים ואומרים ‘כשר אני’, שהרי סחבו את מספרם מהעבר, כשעוד היה כשר? הוא לא אמור להיות כזה.

בעיניו שלו, שר לא חרדי, הטרור המופעל מצד ועדות הרבנים לא יכול להימשך במדינה דמוקרטית ומתוקנת. “ובינינו, יש הרי המון חרדים שזועמים על הוועדות האלו, לא צריך להיות דתי לאומי או חילוני כדי להתעצבן מהחלטות שרירותיות שלהם עם חסימות שונות ומשונות”.

אבל מדובר בממשלת שינוי, החרדים בחוץ, והכי קל לתקוף כל חוק. אז יש דברים חמורים בממשלת בנט-לפיד. ערעור מעמד הרבנות הראשית (לדעתי, נובע בעיקר מכך שהרבנות מלכתחילה סירבה לשתף פעולה עם השר כהנא, אבל זהו נושא לטור נפרד); חוק גיור בעייתי (בעייתי משום שהוא מנציח בעיות שכבר היו קיימות בעבר ו”דרעי וסמוטריץ’ סירבו לתקן אותם”, כפי שטוען השר); ‘גזירת המעונות’ על האברכים (חמור יותר בעיני מהמס על משקאות מומתקים או צלחות חד-פעמיות, שכן הוא ממוקד באברכים ויפגע בלומדי תורה), ועוד.

לטעמי, צעקות ‘זאב-זאב’ על כל סעיף וכל חוק מיותרות. אני הייתי שומרת את הזעקות לנאום כמו זה של בנט, בו הפך בין-ליל את הציבור הקדוש של לומדי התורה למי שאינם נחשבים ל”אזרחים הטובים” שלנו.

על זה תיפול ממשלת השינוי.

יום רביעי שמח לכולנו. עוד יום בו מובסת הקואליציה בהיעדר רוב (גנץ ממשיך עם הברוגז). האור כבר בקצה המנהרה.