חודש אלול מכונה במסורת ‘חודש הרחמים והסליחות’, מכיוון שהוא מקדים את ראש השנה ויום כיפור, והקדמונים נתנו סימן לחודש אלול בראשי תיבות של הפסוק : אני לדודי ודודי לי (שיר השירים פרק ו, פסוק ג) – לרמוז, כי בחדש אלול, האלוהים קרוב לעם ישראל, ונעשה כדוד להם.
כמו כן, ארבע המילים נגמרות בי’. ארבע פעמים י’ בגימטריה הן 40, כנגד ארבעים הימים שבהם שהה משה על הר סיני לצורך קבלת התורה -עליהם דרשו חז”ל את הפסוק: ” דרשו ה’ בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב” (ישעיהו נ”ה, ו’). ומקובל לומר שבניגוד לשאר השנה בה המלך (האל) נמצא בארמון, באלול “המלך בשדה”. כלומר, קרוב ונגיש לעם.
משמעות מיוחדת נודעה לחודש אלול, שמרבים בו בלימוד מוסר ובעריכת חשבון נפש.
ובבואנו לעשות חשבון נפש עלינו לעשותו קודם עם עצמנו.
•
רעות חולות רבות פשו במחנינו בשנים האחרונות, ושומה עלינו לחטט בפצעים הפתוחים, ולהסיק מסקנות.
רבים הם החולאים במחננו, וזאת מבלי לבטל את יתרונותיה ועליונותה על החברה הכללית בתחומים אחרים.
החולי הגדול והממאיר ההולך ומתפתח לו בממדי ענק, הוא שפיכות הדמים המודרנית. שפיכות דמים מודרנית, בחסות ‘העיתונות והתקשורת החרדית’. שפיכות דמים מודרנית בחסות המושג החדש הנקרא: ‘הקבוצות’.
נתמקד במאמרי זה רק בעיתונות ובקבוצות, ואם זה יעשה למאן דהוא ‘משהו’, ואם זה יזיז למישהו, או יעורר דיון ציבורי רציני ולא ציני – דיינו.
ידוע לי כי המוצר הנקרא ציניות מצוי בשפע רב במחננו, ויכול להיות שאני מסתכן בכך שהציניות תכה במאמרי זה. אבל, אני מקווה שלא.
לעיתים לא רבות אני קורא מאמרים, בהם העיתונות המכונה חרדית עורכת חשבון-נפש. אך העיתונות החרדית עושה את מלאכת חשבון הנפש שלה בקלות.
כי הכי קל זה למרוח ולכסות בשלל אותיות את כל מה שהיה ונאמר – ונאמר הרבה.
השנים האחרונות לא הטיבו עם הציבוריות החרדית, וזאת בלשון המעטה, בכל מה שקשור במחנאות ומחלוקות בין גדולי ישראל וראשי הישיבות.
ואצלנו, בתקשורת החרדית, כמו בכיכר השוק, פירסמו, פירשנו, ותרמו גם הם את שלהם לבוקה והמבולקה.
וגם אם כל מה שנכתב וכל מה שנאמר הוא נכון ואמת לאמיתה, מי התיר לאותו כתב או לאותו עיתונאי לשפוך דמו של איש ציבור או לפגוע בכבודם של תלמידי חכמים.
יכול להיות שעוד תחשבו שאני לא מכיר את המושג המקודש של זכות הציבור לדעת מבית מדרשם. ובכן, מכיר. ועוד איך מכיר. ולא לחינם כתבתי מבית מדרשם ולא מבית מדרשנו.
זכורני כינוס יסוד של אחד העיתונים המתקראים חרדים, שבו נשאל אחד מהרבנים שכיבדו את המעמד: כבוד הרב איזה עיתון הכי טוב לקרוא?
התשובה הייתה חדה קצרה וניתנה באופן מיידי: העיתון הקצר ביותר.
וכשנשאל הרב בתמיהה על תשובתו, הוא השיב: לפי ההלכה, כדי להיות עורך עיתון צריך להיות גדול בתורה, כדי שידע מה מותר לכתוב ומה לא.
אז הבנתי אותו היטב. היום, יותר אחרי כעשרים שנה, זה מקבל אצלי משמעות חזקה יותר.
•
הבטחתי לדבר על ‘הקבוצות’. לא ה’טוקבקים’, בינתיים רק ‘הקבוצות’. כמה מלל, כמה רוע, וכמה לשון הרע שקר וחנופה?
לכאורה זהו כלי חיובי. אפשר להעביר מידע חיובי, דברי תורה וחידושים. אך מי שמכיר את הנושא, לא יתכן שלא יתחבר לדברי אלו.
ב’קבוצות’ מועבר מידע באוטוסטרדות מהירות ממקום למקום ובכמויות רבות. מידע לא בדוק לעיתים רבות, חוות דעת על רבנים, אנשים ונשים. לעיתים גם מידע מזיק, בדיחות ודברי ליצנות על היחיד ועל הרבים.
יודעי דבר יודעים לומר, שהציבור שמשתמש הכי הרבה בכלי הזה שנקרא ‘קבוצות’, הוא הציבור הדתי/ חרדי, למרות קריאת גדולי ישראל להימנע ולהישמר מטכנולוגיות אלו.
לא ראיתי טור או כתבה שמתחילה בהלכות לשון הרע מספרו של החפץ חיים ע״ה. לא ראיתי קבוצות שלומדות ביחד בקבוצה את ספרו של החפץ חיים ע״ה.
לכן, בימים אלו, אמליץ לעצמי כחשבון נפש וחיזוק לחודש אלול, לקבל את הקבלות הבאות:
• לבטל את חברותי בכל הקבוצות לפחות בימים אלו, שלא אחשב כטובל ושרץ בידו.
• לצמצם עד כדי מינימום להאזין לתכניות אקטואליה.
• לצמצם עד כדי, אם בכלל, קריאת עיתונות מכל סוג שהיא.
• לא להעביר בדיחות על יחיד או על רבים לאחר.