קשה לי לכתוב את הדברים, בעיקר כואב. אני שם כאן תמרור אזהרה

1.

“תראה איזה דבר מדהים זה”, אמר לי שמעון ברייטקופף, יועצו הפוליטי של ראש עיריית ירושלים, “תראה באילו מחיאות כפיים סוערות הרצוג מתקבל כאן. בתקופה כל כך סוערת ומקוטבת, יש רק אדם אחד בהנהגת המדינה שהוא שיא הקונצנזוס!”.

הצטופפנו שנינו מתחת הבמה הגדולה של בנייני האומה. דקה קודם עמדתי ליד הפודיום והזמנתי את הנשיא לפתוח את האירוע המרכזי במלאות 40 שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה קוק זצ”ל. הנשיא עלה אל הבמה מאחורי הקלעים, לא לפני שירדו ממנה, לבקשת אנשי האבטחה, צוות ההפקה, הצלמים ואפילו הנגנים של להקת ‘להבה’ (אולי השם של התזמורת הפחיד את מאבטחי הנשיא?).

“חכמינו אמרו כי ‘אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זיכרונם'”, פתח הנשיא בדברי הירושלמי, והמשיך: “תורתם של צדיקים היא העומדת להם לזיכרון. רבנו, הרב צבי יהודה קוק, זכר צדיק לברכה, אומנם לא זכה לזרע של קיימא, אבל הוא זכה לרבבות תלמידים ותלמידות הנושאים את תורתו וזכרה. דורות המאירים את תורת ארץ ישראל, התורה הגואלת, בכל רחבי ארץ ישראל”.

2.

אני מחבב את הנשיא הרצוג. ונראה לי שלא רק אני. קודם כול גם 87 ח”כים מחבבים אותו והצביעו לו. אני יודע שחברי כנסת לא מחליטים על הצבעתם על פי חיבה אישית למועמד, אבל מכיוון שאני מכיר מקרוב את הרצוג ואת התנהלותו, אני חושב שבמקרה המסוים הזה – כן, התמיכה הגורפת שקיבל הרצוג בנויה על הרבה קשרים אישיים, חיבה והערכה.

וחוץ מזה, לא צריך להיות היועץ הפוליטי של ראש עיריית ירושלים כדי להבין שגם העם איתו. וזה לא דבר מובן מאליו, גם בגלל התקופה הפוליטית הכל כך סוערת, כאמור, וגם בגלל הרקע של הנשיא: הוא עמד בראש מפלגת העבודה והתמודד מול נתניהו והימין, כנציג גוש השמאל, יחד עם ציפי לבני. והוא מגיע מהאליטה, בן למשפחה אריסטוקרטית אמיתית.

אני באופן אישי רואה בזה מעלה גדולה, אבל בשיח הגזעני של היום, להיות אשכנזי מבית טוב זאת נקודת פתיחה גרועה למי שרוצה לזכות בתמיכת ההמון. והנה איכשהו סולחים להרצוג גם על היותו אליטה.

והשיא: בשבוע שעבר קראה חברת הכנסת מירי רגב להטיל על הרצוג את מינוי ועדת החקירה לחקר פרשת פגסוס. כלומר, אפילו בסיפור הכי טעון, שנוגע להפיכה השלטונית שנעשתה פה באמצעים פסולים, בתקופה שבה ימוטו כל מוסדי ארץ, ואין אמון לא במשטרה ולא בפרקליטות ולא במערכת המשפט – הנשיא הרצוג זוכה לאמון.

ועוד מעלה יש להרצוג, ולצערי היא נדירה מאוד: הרצוג הוא מסורתי. מסורתי אשכנזי. אני לא מכיר עוד הרבה דוגמאות כאלה – למעשה אני לא מכיר בכלל – של אדם מהסביבה החברתית והתרבותית של הרצוג שמחובר כל כך למסורת. רק לפני שבוע הוא ריגש את כולם עם זקן האבלות שלו בביקור בדובאי. ריגש ובעצם חייב במעשה הזה את כל מי שמתגלח בתקופת אבלות, בטענה שאין ברירה, שזה לא ייצוגי, שזה נראה מוזנח.

הנה, הדמות הייצוגית מספר אחת מקפידה על מנהגי האבלות היהודיים, גם מול העולם, בלי להתנצל. קוראים לזה גאווה יהודית. ואני יודע מאיפה זה בא: הרצוג מחובר עמוקות לדמות של סבו הגדול, שאת שמו הוא נושא. וגם זה לא מובן מאליו בעידן של ירידת הדורות.

3.

ודווקא בגלל כל ההקדמה הזאת אני חושב שאסור להתעלם מהמשך הנאום של הנשיא באירוע של מרכז הרב. “מוריי ורבותיי, המוסר היהודי היה אף הוא נר לרגליו של הרב צבי יהודה, ובאופן שצריך להיות נר לרגלי כולנו, ובמיוחד בעת הזאת”, אמר הרצוג.

ואני, בלי לדעת עדיין לאן הנאום הזה הולך להתדרדר, כבר התחלתי להרגיש לא נעים בגב. עצם השימוש במונח “מוסר יהודי” עושה לי לא טוב. מה רע במוסר יהודי אתם שואלים? שום דבר לא רע. אני בעד מוסר יהודי. באמת. מוסר יהודי זה אחלה. אבל מה לעשות, אנשים שנואמים על “המוסר היהודי” עושים את זה על פי רוב כדי לתת מוסר למישהו שבעיניהם הוא מוסרי-יהודי פחות מהם. בטח אם בסוף אותו משפט הם משתמשים במילים “ובמיוחד בעת הזאת”. פה אני יודע שזאת כבר לא סתם התניה שלי, מין סלידה אסוציאטיבית מהשיח. פה כבר ממש הולכת להגיע הטפת מוסר לקהל השומעים.

ואכן הרצוג לא אכזב. כלומר, אכזב בגדול: “לפני שבעים וחמש שנים, לאחר שהיה עד לאירוע מטלטל של תקיפת ערבים בידי נערים יהודים, כתב ופרסם הרב את השורות הבאות, ואני מצטט: ‘נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה… מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוּסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים’.

“מילותיו של הרב צבי יהודה תקפות, ביתר שאת, גם היום”, אמר הרצוג. “רק לפני ימים אחדים שמענו על מקרה טראגי, שבו עמר אסעד בן השמונים מצא את מותו באירוע שצריך להיות תמרור אזהרה בפני כולנו. המוסר היהודי אינו יכול להכיל או להיות אדיש לכך. דבריו הנכוחים, הנוקבים, המדויקים של הרב צבי יהודה מחייבים גם היום. ‘והיה מחניך קדוש’ הוא ציווי יסוד שאל לנו לחרוג ממנו”.

4.

בקטע הזה נשמעו מהיציע קריאות בוז קולניות וממושכות שגברו אפילו על קריאות הבוז הקצובות ששמעתי בתוכי. כן, לפעמים אני שומע קולות. אל דאגה, לא מדובר בתסמונת פסיכיאטרית. זה קורה לי כשאני רוצה לצעוק “בוז” אבל לא יכול לעשות את זה כי אני אדם מנומס.

נתחיל מהסוף. מהפסקה השנייה. אני לא מבין למה נשיא המדינה מצטרף לעליהום נגד חיילי הנח”ל החרדי המסורים. האיש הכי מאחד בחברה הישראלית חובר כאן בעצם לאיש הכי מפלג בחברה הישראלית, יאיר גולן, שאמר “גדוד נצח יהודה צריך לעבור מן העולם. אני נגד גדודים סקטוריאליים”. נכון, הרצוג לא התבטא כמוהו. יותר מזה, אני מעריך שהוא לא חושב שצריך לסגור את הנח”ל החרדי. אבל עצם הבחירה שלו למהר לגנות את לוחמי הגדוד ולהפוך אותם לתמרור אזהרה שהמוסר היהודי לא יכול להכיל, היא דבר שהנפש סולדת ממנו.

למיטב ידיעתי חקירת התקרית עוד לא הסתיימה, אבל פורסם שבחקירה הראשונית במצ”ח טענו חיילי הנח”ל החרדי שגיבור הנאום של הרצוג סירב להציג תעודה מזהה והתפרע. כדי לא להיחשף במרכז הכפר הם העבירו אותו לתחקור במבנה צדדי, ביחד עם שלושה חשודים נוספים. אחרי חצי שעה הם שוחררו, אבל אסעד נשאר במבנה. החיילים אומרים שלא זיהו סימני מצוקה וחשבו שהוא ישן. בדיעבד התברר שהוא לקה בדום לב.

אני מאמין להם. וגם אם נעשתה פה טעות, וגם אם עוד יעשו טעויות, הקריאה של יאיר גולן לפרק את הנח”ל החרדי מקוממת והיא מתאימה מאוד למי שאמרה. אם יש תקלות במג”ב בחטיבת גולני או בחטיבת כפיר מישהו אומר שצריך לסגור אותן? (יש רק יחידה צבאית אחת שאחרי השבוע כולנו מבינים שצריך לסגור: גלי צה”ל).

5.

אבל עזבו את תקרית עמר אסעד. יש לי בעיה עם בחירת הסיפור על הרב צבי יהודה. אני באמת לא מבין מדוע מכל מאות ואלפי הסיפורים הנפלאים על הרב צבי יהודה בחר הנשיא דווקא בסיפור הזה במקום הזה. נכון, פעם הרב צבי יהודה שלח מכתב למנהל בית ספר ברחוב בן יהודה בירושלים, לאחר שכשעבר על ידו ראה את תלמידיו פוגעים בערבים. נו, אז אם כבוד הנשיא עובר ליד בית ספר בירושלים ורואה שתלמידיו מתנהגים לא יפה לערבים, הוא מוזמן לשלוח מכתב כזה למנהל בית הספר. אבל איך זה קשור לבית ספרנו?

הנשיא הוזמן לפתוח ערב הצדעה לרב צבי יהודה קוק ומפעלות חייו, זה המסר שחשוב לו להעביר לאלפים שמילאו את האולם ולעשרות האלפים שצפו בשידור? הציבור הכי הגון, הכי תורם והכי לא אלים במדינת ישראל. הציבור שממלכתי באופן מוגזם. הרי ברור שהדברים לא רלוונטיים לשבט היפה הזה של מרכז הרב.

אלא מה, הנשיא בעצם עושה עליהם סיבוב? אולי יש פה קריצה לתומכיו משמאל? אומנם הייתי לפני כמה שבועות בחברון ונשאתי נאום במערת המכפלה (נאום מדהים, אגב), ואומנם אני בא הערב להצדיע למחולל רעיון ההתנחלויות, אבל חכו, תראו מה אני אומר להם, אני מחנך אותם למוסר יהודי. הם אפילו צועקים לי בוז.

אחרי הצעקות המשיך הנשיא בנאומו, אבל אז לא התאפק וחזר אל המחאה הקולנית. הוא הסתכל לכיוון היציע של הצעירים ואמר: “אני לא יכול להתעלם ממה שהיה פה לפני כמה דקות. ואני אומר לכולם: צריך ללמוד להכיר ולאהוב את האחר, כי כולנו נבראנו בצלם וזה יכול להיות גם הסבא שלנו”. זה כבר פוצץ אותי.

האם מישהו מהצועקים בוז נגדך, אדוני הנשיא, באירוע של ישיבת מרכז הרב, תומך בהריגת ערבים בני שמונים, או בני שבעים, או בני שישים, או בני חמישים וכו’? נו, באמת. ככה אתה רואה את התלמידים או תלמידי התלמידים של הרב צבי יהודה, שלא זכה לזרע של קיימא אבל זכה להם, כדבריך? נערים שצריך להזכיר להם שהערבי שמולם הוא בגיל של סבא שלהם אז בבקשה שיתאפקו ולא ירצחו אותו נפש?

ובכלל, למה בימים שבהם ערבים שורפים שוב ושוב מכוניות, בתים ועריסות תינוק של יהודים בירושלים, בשבועות של מתיחות ביטחונית ביהודה ושומרון (ואגב, גם בתקופות שבהן אין מתיחות מיוחדת אזרחים וחיילים סופגים אבנים ואלימות ערבית על בסיס יומיומי), האיום שנשיא מדינת ישראל מדבר עליו ומתריע מפניו הוא האלימות היהודית נגד ערבים?

6.

קשה לי לכתוב את הדברים, ובעיקר כואב לי. כמו שאמרתי בפתיחה אני גם מחבב את הנשיא באופן אישי וגם מעריך אותו. אבל בדיוק בגלל זה נדמה לי שאסור לעבור על הנאום לסדר היום. אם להשתמש בטרמינולוגיה שלך, אדוני הנשיא, אני שם כאן תמרור אזהרה.

במציאות הפוליטית ההזויה שבה אנחנו חיים, שבה עומד בראש הממשלה אדם עם שישה מנדטים, יש לנשיא עם שמונים ושבעה מנדטים תפקיד חשוב. תפקיד היסטורי אפילו. ולכן זה יהיה מאוד כואב אם תתחיל עכשיו, כבוד הנשיא, לחנך אותנו עם נאומי מוסר יהודי.

אני ממש לא רוצה שי”ד באדר תשפ”ב ייהפך לציון דרך היסטורי: התאריך שבו מלאו ארבעים שנה לפטירת הרב צבי יהודה ושבו נשיא המדינה האהוב הרצוג עשה את הצעד הראשון שלו בדרך להיות רובי ריבלין.

• הטור מתפרסם עיתון ‘השבע’