עם תחילת המבצע הקרקעי לפני כחודש התקשר אלי אחי הצעיר וביקש ממני שם של חייל שאני מכיר.
‘לאיזה צורך’? שאלתי אותו.
‘גם אצלנו פתחו במבצע “אמץ חייל”, הוא ענה לי ‘כל בחור מהישיבה ‘מאמץ’ לעצמו חייל שנכנס לעזה ומקדיש לזכותו את הלימוד והתפילות’.
‘יוזמה מרגשת ומיוחדת’ אמרתי לו ‘ אתן לך שמות של שני בני דודים של אשתי, הם גרים בשכנות אלי, אבל נכנסו אתמול לעזה, אנחנו לא מפסיקים לדאוג ולהתפלל לשלומם, יש לך אחריות גדולה על הכתפיים, אל תזניח את המשימה’.
וכך בכל פעם כשהיינו משוחחים הוא היה שואל לשלום ‘חייליו המאומצים’ ומברר מה מצבם.
השבת אירחתי את הורי ובני משפחתי ובסיום התפילה הפגשתי בין אחי לבין הלוחמים, סיפרתי להם על המבצע שעשו בעולם הישיבות, ועל התפילות והסדרים שאחי הקדיש לזכותם, “בכל תפילה ותחילת לימוד הוא הזכיר את שמכם, כל יומיים הוא היה שואל לשלומכם, ואפילו הבטיח שאם תחזרו בשלום הוא יתרום סכום כסף לצדקה”.
את ההתרגשות שהייתה שם לא ניתן לתאר!
אחי לוחץ את ידיהם בחום ואומר להם “אין לי מילים להודות לכם על מסירות הנפש שלכם למען ביטחוננו”, והם מצטנעים ואומרים: “לנו אתה אומר תודה? אין לנו מילים להודות לך, ריגשת אותנו, אנחנו בטוחים שזכות התפילות והלימוד עמדו לזכותנו ושמרו עלינו, תודה רבה, תמסור גם לחבריך מהישיבה”.
הם מתרגשים, ואני דומע.
הם מודים אחד לשני, ואני מקנא.
נזכרתי בדברים שאמר אלוף משנה עופר וינטר, מח”ט גבעתי בראיון לאחד העיתונים “דווקא בעת של מלחמה, שבה הרצון להצטרף לכוחות הלוחמים הוא עז, צריכים לחזור ולהדגיש שמה שהכי נדרש לעם ישראל זה שבני התורה ישבו וילמדו תורה ביתר עוצמה ועוז. לימוד התורה מגן על עם ישראל יותר מכל דבר אחר, מי שיכול לשבת וללמוד – זאת חובתו”!
ברגעים כאלו אתה מבין, שהפוליטיקאים יכולים לדבר בציניות על השוויון בנטל, השוליים משני המחנות יכולים לזלזל זה בתרומתו של זה, אבל ברגע האמת החיילים ובני התורה יודעים להעריך אחד את השני ולהכיר את מקומם.
•
ובינתיים מגיע ראש חודש אלול תשע”ד.
המלחמה נגמרת, החיילים חוזרים משדה הקרב ובני התורה צועדים לישיבות.
עשרות אלפי בחורים מתחילים היום את זמן אלול, הזמן הקצר אך החשוב ביותר בעולם הישיבות.
אין ‘ימי הסתגלות’, אין חזרה הדרגתית מ’בין הזמנים’, יש ארבעים ימים רצופים של התקדשות והכנה לקראת הימים הנוראים.
אין מילים לתאר את ההתעלות הרוחנית שעוברת על בן הישיבה ב’זמן אלול’, ה’שטייגען’ הרציני בסדרים, התפילות שבוקעות מעומק הלב וכמובן שיחות המשגיח שבכל שנה חוזר על הסיפורים של ר’ ישראל סלנטר שהיה מתעלף בהכרזה על ראש חודש “אלול” ועל הדגים שבים שרועדים מאימת יום הדין.
ארבעים יום של אימת הדין שמתחילים ב’שיעור פתיחה’ של ראש הישיבה ומסתיימים ב’שיחת המשגיח’ לפני תפילת הנעילה ביום כיפור.
זר לא יבין זאת, שבע שנים אחרי, מתגעגע ל’זמן אלול’ של הישיבה ומבין שהאדם יכול לצאת מהישיבה, אבל אי אפשר להוציא את הישיבה מהאדם.
בחורי הישיבות, שבט לוי של הדור, אוהבים אתכם וגאים בכם!