1.
טוב, אני מודה. זה לא הנושא בו אני הכי בקיאה. אבל לאחר שחוק הגיור עלה על סדר היום בכל הכוח, לא נותרה לי ברירה אלא לנבור בו קצת.
למעשנים בלבד: ככה תוכלו לחסוך למעלה מ-8.500 שקלים בשנה
כשהגעתי לפני כמה שבועות ללשכתו של השר לשירותי דת מתן כהנא, לשיחה מעמיקה על השקפת עולמו, דילגתי די באלגנטיות על רפורמת הגיור, בידיעה שהיא נושא לתלמידי חכמים, ומה לי ולהבנה בזה. שנים ניסה הרב חיים אמסלם, עוד בשבתו כח”כ במשכן הכנסת, וגם שנים אחרי, ללמדני בינה בתחום – ללא הצלחה. די סירבתי לשמוע. לא בשבילי, לא מבינה בזה. שלום.
אני זוכרת איך עוד בהיותי כתבת בשבועון ‘בקהילה’ היו משגרים אותי בכל ערב חג שבועות לראיין גר או גיורת. הסיפורים היו מרתקים, אהבתי את זה, כולם היו חרדים ששמרו מצוות, כך שזה היה גלאט למהדרין. אבל בזה תם מבחינתי הסיפור.
עם השנים הבנתי, שלא תמיד זה פשוט כל-כך, שיש מקרים שהם ‘על התפר’, שהמורכבות רבה. גדולי עולם נדרשו לנושא, ובמיוחד בשנים האחרונות – מאז הגיעה ארצה העלייה הגדולה מברית המועצות.
2.
אחת מהן הייתה רבקה, חרדית תושבת העיר מודיעין עילית, שביקשה לשמור על עילום שם. על הקיר שבביתם היו תמונות ממוסגרות של גדולי ישראל, מכל החוגים והעדות.
בית פשוט, עם המון מסירות נפש לתורה של “כבוד בעלי”, כפי שחזרה וכינתה אותו. “אני יודעת שיש גרים רבים העושים כל מאמץ כדי להסתיר את העובדה הזו בפני הקהל הרחב”, אמרה לי אז. אבל אצלה בבית לא הסתירו. הילדים ידעו, גם השכנים. כולם.
כשמטפחת הדוקה וצנועה לראשה סיפרה איך עשתה את הדרך הארוכה מלימודי תיאטרון בצרפת עד קריית ספר. הילדים יודעים “שאין לנו קשר עם המשפחה, הם גויים”, אמרה.
היא גדלה בכפר קטן ליד העיר גרנובל, כפר למרגלות האלפים. ההורים היו אנשים אמידים, התגוררו בוילה גדולה ויפה. אבא קתולי, אמא פרוטסטנטית. בגיל 8 הם עברו להתגורר בעיר הגדולה גרנובל, שם למדה כבר בבית ספר בו היו גם יהודים. כאן החל הקשר שלה עם העם היהודי.
סבתה היהודייה של אחת מחברותיה, ניצולת שואה, היא שהציתה בה את האש. עוד כמה שנים חלפו עד שיום אחד הגיעה אל הרב וביקשה… להתגייר. הוא יעץ לה לעלות ארצה ולבצע פה את התהליך, שכן “אם תתגיירי בצרפת, הקהילה החרדית תתקשה לקבל את הגיור הזה”.
וזה מה שהיא עשתה.
כיום היא אמא ל-12 ילדים, אשת אברך, יהודיה כשרה לכל דבר. בימים האחרונים קראתי שוב את סיפורה, וחשבתי לעצמי: מה היה קורה אילו כן הייתה מתעקשת להתגייר בצרפת, ואז עולה ארצה. האם היו ממהרים לגייר אותה כהלכה, ברבנות? מן הסתם כן, כי כל חזותה העיד עליה שהיא חרדית.
3.
הפעם היחידה בה הוזכרה רפורמת הגיור בשיחה שלי עם מתן כהנא הייתה, כשאמר לי שקשה לו עם זה שהחרדים משווים אותו לליברמן. “כי אני בא ממקום אחר לגמרי”.
מצד שני, הוא הדגיש, ש”אנשים מפספסים שליברמן נלחם על הזכות של הציבור שלו להתגייר לפי ההלכה. הרי באותה מידה הוא יכל לומר: עזבו אתכם מרבנים, תתגיירו אצל גלעד קריב. הוא לא אומר את זה! הוא נלחם על גיור לפי ההלכה”.
לדעתו, יש כאן פספוס של הזדמנות, והוא מתוסכל מכך שחברי הכנסת החרדים לא מבינים זאת.
בזה תמו דיבורנו סביב החוק.
4.
אני עוד זוכרת את דודו רותם ז”ל, אז ח”כ ב’ישראל ביתנו’, מסתובב בכנסת עם דפי חוק הגיור הצבאי – וחש תסכול ענק. יצא לי לשוחח איתו ממושכות, ופעם אחת הוא פתח מולי את סיבת תסכולו. “הרב הראשי (- הגר”ש עמאר) עבר על החוק שלי, תיקנתי את כל מה שביקש. תראי, הנה, החתימה שלו מופיעה אצלי על כל דף ודף, מה החרדים רוצים ממני?” – הוא התקשה להבין.
לא פעם חשבתי, שהסיפור הזה עוד יעשה אותו חולה. אז אני לא יודעת אם מחלת הסרטן שקיננה בגופו זמן קצר לאחר מכן קשורה לכך, אבל בשלב מסוים הוא לא הצליח להישאר בתפקידו, ופרש תוך שהוא מנסה להסתיר את סיבת פרישתו ודבר מחלתו.
החוק שלו כמעט עבר. אפילו הרב עובדיה יוסף זצ”ל סמך עליו את שתי ידיו, עד שנכנסו לתמונה מי שנכנסו, הלכו עם החוק אל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שפסל אותו מכל וכל. וכל השאר, כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.
רותם נותר עם הדפים, עם החתימות, אבל בעצם בלי כלום ביד.
5.
אלא שהשבוע התגלגל לידי מסמך שהבהיר לי עד כמה הנושא נטחן עד דק… כבר בכנסת השמינית, בשנת 1976, עוד לפני עלייתו של מנחם בגין לשלטון.
תחת הכותרת “הצורך הדחוף בהקמת בית דין ארצי לגיור”, התכנסה ועדת הפנים של הכנסת, אז בראשות יורם ארידור, לדון בהצעה לסדר של ח”כ מנחם הכהן מסיעת ‘המערך’.
היו”ר זימן לדיון את שני הרבנים הראשיים דאז – הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, שאף הופיעו בהמשך בפני הוועדה ונשאו דברים.
כעת, שימו לב לאנקדוטה. בכ”ב טבת תשל”ז התכנסה מועצת הרבנות הראשית לדון בנושא – וקבלו הפתעה: “מועצת הרבנות הראשית מציינת בסיפוק את החלטת וועדת הפנים של הכנסת מיום ו’ טבת תשל”ז 27.12.76 אשר אימצה את הצעת מועצת הרבנות הראשית לישראל לאפשר לרבני הערים לטפל בגיור, כפי שהדבר נעשה לגבי נישואין.
“רבני הערים ירכיבו לצורך הגיור בעירם בית דין מיוחד בהרכב של שלושה רבנים מוסמכים המכהנים כרבנים בפועל באזור ובית דין זה יהיה מוסמך לטפל בכל הליכי הגיור בהתאם להלכה ובגמר ההליכים יכתוב מעשי בית דין ויעביר אותו למועצת הרבנות הראשית לישראל”.
שימו לב לנאמר במסמך: “רב עיר המבקש לטפל בענייני גיור בהתאם להחלטה זו יפנה למועצת הרבנות הראשית לישראל לשם קבלת אישור והסמכה בכתב לכך”.
הבה ננחש, שהרב דוד סתיו, למשל, רבה של שוהם, לא היה זוכה להסמכה בכתב שכזו ממועצת הרבנות הראשית כיום.
כדאי גם לזכור: בשנות ה-90′, לאחר שראו את הקלקולים שיצר השינוי, הוא בוטל.
אבל אגב הדיון, הצלחתי למצוא כמה סיפורים מעניינים שהציג אז ח”כ מנחם הכהן, סיפורים שמסבירים את הדילמות שמעורר חוק הגיור.
נקדים ונאמר, שמדובר בנושא בו יכריעו גדולי ישראל, והם בלבד. רק חשוב להבין את הבעיה עצמה.
הנה הסיפור הראשון:
עולה מארה”ב, הוריה המגדירים את עצמם כ’אנשים ללא דת’ עודדו את הבת לבחור לה דת כראות עיניה. בנערותה הגיעה ליהדות, חונכה בין יהודים, התעמקה בתנ”ך עוד בהיותה בבית הספר התיכון, הרבתה לשוחח עם רבנים על ענייני היהדות. באזור מגוריה בארה”ב באה במגעים עם הקהילה הרפורמית, התגיירה גיור רפורמי והצטרפה לבית הכנסת הרפורמי במקום.
לימים הרגישה כי יהדותה דורשת עלייה לישראל. שליח העלייה שטיפל בעלייתה לא אמר לה כי תעודת הגיור הרפורמי תעורר בעיות בישראל, היא איננה מתעקשת על תקפותו של הגיור הרפורמי והיא מוכנה ורוצה לעבור גיור אורתודוקסי כדת וכדין, אולם מזמן שפתחה תיק ברבנות לפני כשנתיים מנת חלקה סבל ודחיות מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש.
המקרה השני:
ילידת צ’כיה שנישאה ליהודי ועלתה אחריו לישראל, שני ילדיהם נולדו בישראל וחיים כיהודים ואינם יודעים כלל שאמם איננה יהודיה. באופן פורמאלי אין לה בעיות כלל, שכן היא רשומה בכל תעודותיה כיהודיה ואילו רצתה יכלה להשאיר מצב זה על כנו ואיש לא היה יודע שאיננה יהודיה.
אולם רצונה להתגייר הוא בשבילה צורך נפשי עמוק. בזמנה הבטיחה לאביה שלא תשנה את דתה, אולם מאז פטירתו של אביה היא רואה את עצמה חפשיה מהבטחה זו. בקשתה מטופלת על ידי בית הדין זה יותר משנתיים וללא תוצאות.
המקרה שלישי:
פליט שואה מרומניה שנשא את בתו של מי שהציל אותו מהשמדה, שהוא עצמו היה יהודי אך אשתו הייתה נוצריה, עלה ארצה בשנת 1971 ושנתיים אחריו עלתה בתו שנשארה שם כדי לסיים את לימודיה באוניברסיטה – אך הורחקה מלימודיה בעקבות עליית אביה לישראל. הבת ניגשה לגיור ברצינות רבה, למדה בקורס למתגיירים אולם כשהופיעה בבית הדין שאלו אותה אם יש לה חבר. כשענתה שיש לה חבר, ביקשו שהוא יבוא לפניהם. מאחר שהחבר אינו דתי לפי ראות עיני בית הדין, דוחים את גיורה מיום ליום.
הבחורה אף ניסתה לשלוח יד בנפשה משום שהחבר, שאינו יכול לשאתה לאשה, איים לעזוב אותה. אני רוצה לציין כי לאביה של הבחורה, שהוא יהודי, שמונה אחים בישראל המעורים בחיי הארץ ואחד מהם אף נכה מלחמת השחרור.
ח”כ הכהן סיכם: “מקרים המקפלים בתוכם טראגדיות אישיות ומשפחתיות שנתקלו בחוסר הבנה, בקשיחות, נוקשות ואטימות לב מצידם של המטפלים בגיור”.
ח”כ קלמן כהנא זצ”ל מפא”י כעס. הוא מיהר לשאול את היו”ר שניהל את הישיבה: האם בסדר היום יש להשמצות יותר מעשר דקות, והאם היו נותנים להשמיץ ככה גם את בתי המשפט?
היו”ר אברמוב ענה לו שכבר אותת לנואם שתם זמנו, “עם זאת, יש לי חולשה כשחברי כנסת דתיים נואמים, אינני מפסיק אותם כל כך מהר”.
כהנא השיב: “אנצל את החולשה שלך…”
6.
ואז עלה לדוכן ח”כ שלמה יעקב גרוס ז”ל מהחזית הדתית התורנית.
“יש עקרון אחד ויחיד לקבלת גרים, ללא שום קשיים. תפתח את ה’שולחן ערוך’ במסכת גרים וכך נאמר שם, אינני מצטט רק מתוך הזכרון אני אומר – מי שבא להתגייר מתוך הכרה מלאה, בא לקבל עליו עול תורה ומצוות באמת והוא מקיים זאת, צריכים לגייר אותו. מלבד זאת אין שום חומרות”.
ככה, פשוט.
לעניין הנאום של מנחם הכהן, לדעת גרוס הוא היה “רצף של התקפות על בתי הדין הקיימים. אילו היו אומרים זאת על בתי המשפט כפי שאמר חבר הכנסת קלמן כהנא היו מפסיקים את הנואם. ‘מערימים חומרות’, ‘טיפול נוקשה’, ‘בתי דין בלתי מתפשרים’, ‘סחבת’, ‘סבל’, ‘עינוי דין’ וכדומה.
ואז, הביא דוגמה. הוא סיפר על תופעת המתנדבות הרבות המגיעות לקיבוצים השונים, “וקושרים קשר עם בחורים, חברי הקיבוץ”.
מנחם הכהן מ’המערך’ מיהר לקרוא בקול: “מזל טוב”…
אבל ח”כ גרוס המשיך בסיפורו. “הבחורה נכנסת להריון” ואז, “מופיעה לפני בית הדין ומבקשת לגייר אותה כדי שהילד יהיה חוקי. ובית הדין יודע בבירור שהיא חוזרת לקיבוץ ולא מתוך שכנוע התגיירה היא לא באה לידי הכרה שהדת היהודית היא הדת האמיתית אלא כדי להציל את כבודה. והיא חוזרת לקיבוץ, אוכלת טריפות ומחללת שבת”…
בארי, מהליכוד, קרא: “אולי תציע לה לעשות הפלה?”
גרוס התעלם.
הבעיה, הובנה.
7.
כמה זמן לאחר מכן התקיימה עוד ישיבה בוועדת הפנים. הראשל”צ דאז, הרב עובדיה יוסף זצ”ל, הגיע.
וכך סיפר:
“כשהייתי לפני שלושים שנה סגן הרב הראשי ואב”ד במצרים, בא לפנינו זוג להתדיין. אחר כך התברר שהאיש התגייר ונשא את האשה, בת ישראל. האיש הזה חזר בסופו של דבר לדתו ונהיה כומר. כשהתחננו לפניו שייתן לאשתו גט על מנת שלא תישאר עגונה – אמר: זה לא לפי כבודו שהוא לובש בגדי כומר לתת לאשה גט. רק לאחר מאמצים גדולים הסכים לבוא אלי ולתת לה את הגט.
הרבה תקלות כאלה יכולות לקרות, שאחרי שהאיש ממלא את זממו עם האשה שהוא רוצה בה, הוא חוזר לסורו ויכול להשאיר אותה לאנחות. כי הגמרא אומרת: אפילו חזר לסורו – דינו כדין ישראל מומר. לא שמבטלים את הגרות שלו, אלא בשעה שהתגייר עשה זאת מתוך כוונה טובה, ואחר כך פרק עול, והאשה נשארת מסכנה ועגונה. וזאת באמת ספחת. חכמים עיניהם בראשם ובתי הדין צריכים לשקול מראש מה ייצא מהדבר הזה. זאת הסיבה של הדחיות של ה’כבדהו וחשדהו'”.
הנה עוד סיפור מעניין מפיו של הגר”ע זצ”ל:
“במסכת שבת נאמר ‘לעולם יהא אדם ותרן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי. מעשה בגוי אחד שעבר בפתח תלמוד תורה של ישראל ושמע את הרב מסביר לילדים את הבגדים של הכהן הגדול, החושן והאפוד ונזר הזהב וכו’. אמר הגוי: זה דבר יפה, אני רוצה להתגייר ולהיות כהן גדול.
“בא אצל שמאי ואמר לו: אני רוצה להתגייר על מנת שתעשה אותי כהן גדול. גירשו מעל פניו. הלך אצל הלל, והלל אמר לו: בבקשה, אעשה אותך כהן גדול, אבל קודם כל תתגייר. כשהתגייר אמר לו: עכשיו אתה יהודי, תלמד את התורה ואת החוקים, עד שתדע הכל. התחיל ללמוד, עד שהגיע לפסוק ‘והזר הקרב יומת’. אמר: דוד מלך ישראל עצמו לא יכול היה להיות כהן גדול, ואני יכול? כהן גדול לא אהיה אבל אני אמשיך ללמוד. כך הייתה ותרנותו של הלל לתועלת יותר מקפדנותו. כך גם כאן. כשבא אדם להתגייר, מלכתחילה, אולי איננו חושב לשם שמים, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה”.
“אמנם”, סיכם הרב, “הרב זאב וולף לייפר בעל הספר ‘ציון לנפש חיה’ כותב: הלל ראה זאת ברוח הקודש ואין ללמוד מכך בכל מקרה. מכל מקום, אין ספק שקבלת עול תורה ומצוות היא חיונית לעניין הגרות. בלעדיה אין גרות כלל. כך סבור גם הרב הרצוג, שהיה חרד מאד שמא אדם אומר מהשפה ולחוץ שהוא מקבל תורה ומצוות ולמעשה איננו מקבל. מכאן שצריך להתייחס כלפי הגרים בחשדנות יתרה וצריך לדעת מתי לקרב ומתי לרחק.
“אברהם אבינו היה מקרב גרים. הוא היה מגייר גברים ושרה אמנו מגיירת נשים. פעם בא אליו זקן בן תשעים שנה, עובד אלילים. אחרי שהאכיל אותו אברהם והשקה אותו והסביר לו… הוציא הזקן את האלילים שלו מכיסו, נישק אותו ואמר: זהו האלוקים שברא את העולם. שש שעות דיבר איתו אברהם, והוא התעקש.
“עד שכעס אברהם אבינו ואמר לו: אם כן, צא מביתי. אמר לו אלוקים: אברהם, אני חיכיתי בסבלנות לזקן הזה תשעים שנה, לך אין זמן לחכות עוד שעתיים? הלך אברהם אחריו, חיפש אותו והחזירו לביתו, האכיל אותו שוב, ואחרי שעתיים נוספות הוציא הזקן את האלילים שלו ושבר אותו לרסיסים ואמר ‘ה’ אחד ושמו אחד’. דרושה כאן אפוא סבלנות רבה מאד גם מצד בתי הדין”.
עד כאן, פיסת היסטוריה.
מה זה אומר לגבי חוק הגיור של מתן כהנא? לא אנחנו הפוסקים, רק הבאנו תמונה קצת יותר רחבה. ותודו שהיא מרתקת.