לעג־פנים: מה אתה רוצה מאיתנו, טאטע? למה מגיע לנו הביזיון הזה?

1.

הצפייה בתוכנית שבה רפי רשף ראיין את ראש הממשלה נפתלי בנט הייתה בשבילי סוג של חוויה דתית. מצאתי את עצמי פונה שוב ושוב לריבונו של עולם. ואני דווקא לא כזה ברסלבר שמדבר עם השם. זאת אומרת, מדבר, אבל במסגרת התפילה. ברוך השם שאנחנו מחויבים, שאנחנו זוכים, לעצור שלוש פעמים ביום את שטף החיים ולהתפלל. אומרים תודה על העבר, מבקשים על העתיד, עם יותר כוונה ועם פחות כוונה.

ההורים בודקים, הילדים הולכים ללמוד • איך המתווה החדש עובד?

אבל מה קורה בין התפילות? בחיים עצמם? אז זהו, שבלי סידור זה לא כל כך מצליח לי. פעם אפילו הייתי באיזו סדנה כזאת, של הרב ארז משה דורון הנפלא, עם תרגילי התבודדות ביער ועם תורה רפ”ב וכל הדברים הבאמת יפים האלה – אבל זה לא הלך. ישבתי בסדנה ולא יצאה לי אפילו מילה. לא כל שכן דיבור של אמת, לא כל שכן תפילה.

והנה פה זה קרה. ראיתי את בנט אצל רפי רשף ופתאום הלב נפתח. ולא, זה לא שדיברתי אל בנט, כמנהג הוותיק להטיח דברים חריפים בדמויות מעצבנות בטלוויזיה. להפך. מצאתי את עצמי פחות מתמקד במשפט כזה או בשקר אחר. בכלל לא ניהלתי עם בנט שיח או ויכוח.

פשוט נשאתי את עיניי השמימה ושאלתי: מה אתה רוצה מאיתנו, טאטע? למה מגיע לנו הביזיון הזה? מה התכלית של זה הכאב?

2.

שלא תבינו לא נכון. אני לא יוצא מפרופורציה. עם ישראל ידע צרות גדולות מאלה, ברור. אבל עם ישראל לא ידע צרות כאלה. אני לא מבין בעולם הנסתר, אבל אם יש מושג של “הסתר־פנים”, מה שקורה עכשיו מרגיש כמו איזה “לעג־פנים”. מקווה שזה בסדר לכתוב את זה. אני לא מטיח חלילה דברים כלפי שמיא, אבל יש תחושה שכאילו צוחקים עלינו, שלא לומר מסתלבטים.

אם המשנה המפורסמת במסכת סוכה אומרת שכשיורדים גשמים בסוכות זה כאילו שהמלך שופך קיתון על פניו של העבד, כאן התחושה היא שהמלך מטיח בפרצוף שלנו עוגת קרם. טראח!

אז נכון, אם מתבוננים מהצד יש במציאות הזאת משהו משעשע. קומדיה מפתיעה שכתובה היטב, וגם משוחקת נפלא, שאיש לא יודע איך תיגמר. ההצגה הטובה בעיר. אבל מי יכול להתבונן במבט מן הצד כשאנחנו חלק מההצגה? ההומור האלוקי פה על חשבוננו.

3.

ואתה יושב מול ריאיון העומק עם הילד המתבגר והאימפולסיבי שיד ההשגחה הושיבה בלשכת ראש הממשלה, ילד שמתקשה לסיים משפט או להשלים טיעון – ואני לא מתכוון לעילגות או לאיזו כבדות־פה, אני מדבר על עילגות מחשבתית – ומסיט את המבט מהמסך אל השמיים ואומר: זה מה שמגיע לארצך ולנחלתך, ריבונו של עולם? למה? עד מתי חרטטנים יעלוזו?

אומרים שהמנהיגים שהדור מקבל הם לפי דרגתו של הדור. אז לא, אני לא טוען שבן גוריון או רבין או נתניהו או כל ראש ממשלה בעבר היו מושלמים. וכנראה גם הדור לא היה מושלם. אבל בכל זאת, תמיד היה איזה שיעור קומה, איזו תבונה, איזו רמה אישית (והיו גם יותר מ-4% תמיכה בסקרים).

אני זוכר שכעסתי מאוד על רבין, אבל אני לא זוכר שהוא הביך אותי. אני זוכר שהפגנתי נגד שרון, אבל הראיונות איתו לא גרמו לי לחייך בגיחוך. להפך, היה הרבה מה ללמוד מרמטכ”ל מלחמת ששת הימים או מהבולדוזר שגם בנה וגם הרס הכי הרבה יישובים.

אבל כאן, איך כתב מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, עינב שיף? “עצם הגעתו לתוכנית, ועוד בצמוד לסבב ראיונות בעיתונות המודפסת, היא איתות בגודל של שלט באיילון: מישהו כאן חייב, ודי בדחיפות, בוסטר בדעת הקהל. בנט הגיע ל’אינטימי’ כשעל המצח שלו מקועקעות שלוש מילים: ‘תאהבו אותי, בבקשה’… שיירת ראש הממשלה עצרה ליד אולפני הרצליה, אבל מה שיצא ממכונית השרד היה, ובכן, נפתלי בנט”.

4.

זה אפילו לא עניין של דעה פוליטית כזאת או אחרת, של מדיניות כזאת או אחרת, של חקיקה כזאת או אחרת. זאת הרמה הכללית. תוך כדי התוכנית חשבתי לעצמי, שאם נגיד רפי רשף היה ראש הממשלה, ובנט היה המראיין, זה היה הרבה פחות קשה לצפייה. הרבה פחות מביך.

“גילת כל הזמן מדברת על הפער בין איך מכירים אותי לבין מי שאני, אני חושב שתוכנית כזאת מאפשרת לציבור להכיר את ראש הממשלה שלהם קצת יותר טוב”, אמר בנט בדקה האחרונה של הריאיון ובעצם הבהיר לי מה היה כל כך קשה בצפייה בו.

כי מעבר לכל השקרים (מהר מאוד התחלתי לחפש משפטי אמת בראיון, זה היה יותר קל מלמנות את השקרים), עזות המצח (הוא טען שוב ושוב שאלה שמתנגדים לממשלה שלו הם “מכונה של ביבי”, “בוטים”, “מכונה שיורקת רעל ושנאה”. כלומר אין שום זכות ומקום להתנגדות אמיתית לממשלה), הטריקים והשטיקים (“זה לא צריך היה להיאמר וחבל שזה נאמר”, הוא אמר על ההבטחות שלו לא לשבת בממשלה עם השמאל. כאילו זאת היתה איזו פליטת פה לא מוצלחת, ולא קו אידיאולוגי ברור שהביא לו את המנדטים), מעבר לחוסר המחויבות וקלות הראש שמתגלה לא רק בתחום הפוליטי אלא גם ביחס להלכה ולחילול שבת למשל (“פשוט רציתי לחוות כל מיני מימדים… זרמתי”, הוא אומר ואולי בעצם מסביר כיצד כנראה “זרם” גם אל לשכת ראש הממשלה, הרי שום דבר לא קדוש), האמירות המקוממות (“אני מאוד מעריך את מנסור עבאס”, הוא אומר בלי שמץ של ביקורת על מה שהתנועה האיסלאמית עושה פה מאז קום הממשלה), מעבר לכל משפט או ציטוט – התוכנית הנינוחה הזאת אכן אפשרה לציבור להתרשם אישית מראש הממשלה שלו.

להתרשם, לשאת עיניים למרום ולזעוק: ריבונו של עולם, מתי, מתי כבר תיגמר ההכתרה הפורימית הזאת?

5.

ובמעבר חד, עשו טובה לעצמכם וחפשו ביוטיוב את השיר החדש והמקסים של מוטי וייס ‘לכבוד שבת קודש’. כרגע יש לו 52,578 צפיות. רובן שלי.

סתם. למה להגזים? זה לא רק אני. גם הילדים שלי. השיר הזה, שהלחין יובל סלע, יצא בסוף השבוע שעבר ומאז הוא מתנגן בבית שלנו בלופים.

הרבה שירים נפלאים נכתבו ועוד ייכתבו על שבת קודש, אבל השיר הזה עוסק במשהו שלא כל כך מדברים עליו, בטח שלא כותבים עליו שירים: הלחץ של ערב שבת. העצבים, הכעס, התקלות של הרגע האחרון. וזה מה שקורה בקליפ הגאוני (שימו לב לזוויות הצילום המקוריות ולליהוק הנהדר של הדמויות) בבימויו ובכיכובו של וייס: השמן של הנרות נשפך לו על הפמוטים, בקבוק היין של הקידוש נשבר לילד שחוזר מהקניות בכניסה לבית (לא עלינו ולא על אף אחד מישראל), החלות נשרפות.

אבל בכל המצבים וייס מחייך במתיקות, ושר במין תנועת ידיים מרגיעה ומנחמת: “לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש”.

בדברי ההסבר לשיר הוא כותב: “אני אוהב להגיד לאנשים שסביבי: רוצו, דאגו, כן הספקתם, לא הספקתם, בשעה 16:56 נכנסת שבת, ואז הכול נפסק. רוגע ושלווה של השבת הקדושה מתפשטים ביקום. המסר של הקליפ הוא שעם כל הלחץ, המניעות והקשיים, זכרו: ‘הכול לכבוד שבת קודש’. ואז המעין עולם הבא שלכם יהיה אחרת לגמרי. שבת שלום”.

6.

אני יכול להניח די בביטחון שהשם מוטי וייס אינו מוכר לרבים מכם, ובאותו ביטחון אני יכול להניח שהוא עוד יהיה מאוד מוכר לכם. מוכר ואהוב. הוא די חדש בתחום, אם כי יש לו ותק במוזיקה: הוא מנגן כבר מגיל תשע. הוא נולד למשפחה של חסידי ויז’ניץ באשדוד, אבל אם להתרשם לפי המסרים של המוזיקה שלו הלב שלו נמצא עמוק בברסלב (הוא לא צריך את רפי רשף כדי לדבר עם השם, בכישרון). ונראה לי שיש לו הרבה מה להגיד לעולם.

הלהיט הגדול ביותר שלו ראה אור לפני קצת פחות משנה. יש בו בסך הכול ארבע מילים, שחוזרות כמו מנטרה: “מחשבות טובות, דיבורים טובים”. כמה פשוט, ככה עמוק.

אחרי זה הגיע השיר ‘קטנות שבקטנות’ שכתב לו חיים פורטל והלחין שמואל גריינמן וגם בו יש פשטות ועומק: “כמו ענן וגשם, כמו גוזל של נשר, אין לי כאן כל דרך, לעשות לבד. זה פוגש אותי כשטוב לי, גם כשקצת קשה לי, אני עצמי רק אפס, ואתה אחד. זה אתה שגולה עמוקות, לא הפסקת לעשות איתי צדקות, מיליון שירים לא יספיקו להודות, ואפילו על קטנות שבקטנות”.

בשמיעה ראשונה השיר הזה נשמע לי מגן הילדים, בשמיעה שנייה רציתי להיות ילד בגן שזה השיר שלו.

אז היכנסו גם אתם לעולם המופלא של מוטי וייס (אל תצפו לאיזה קול אדיר או כריזמה מתפרצת, להפך, יש בו משהו עדין וביישני – וזה מה שכל כך שובה לב בדמות שלו), ואולי גם אתם תאמצו את התנועה המרגיעה הזאת בידיים, בכל פעם שמשהו בתוכניות שלכם ישתבש רגע לפני שבת. שבת שלום.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’

רוצים גם אתם להצטרף לעשרות מיליוני האנשים שיצאו לחופשי מכלא העשן? לחצו כאן >>>>>>