ילד לא אחראי הוא ילד שלא קיבל אחריות. הורה צריך לזכור שמטרת החינוך, יהיה אשר יהיה, היא להגיע למצב שהמסרים יוטמעו, הילד יתבגר ויחיה את חייו בעצמו. הורה, כמו כל מורה, צריך לסמן יעד שאחריו התלמיד, הילד, יעמוד בזכות עצמו ולא יצטרך עוד את הוראות מורו ורבו.
לא צריך לחכות עד ההגעה ליעד כדי לדעת שהמטרה הושגה. כל שבוע, כל חודש, כל שנה, הילד וההורה צריכים לראות את ההתקדמות לקראת היעד – עוד צעד קטן לעצמאות.
חינוך פיננסי הוא אפיק מצוין להדגים את ההתקדמות הזו לעצמאות. כשילד ממטיר על הורה בקשות בסגנון “קנה לי”, הוא מבקש לפחות דבר אחד נוסף ממה שאנחנו שומעים בשמיעה ראשונה: הוא מבקש לדעת מה הגבול. ביקשתי ממתק, חושב לעצמו הילד, ואבי נתן לי ברצון, אז למה לא לבקש עוד אחד? המשכנו בטיול וראינו משחק יפה, למה שאבא לא יקנה לי אותו? ואם הוא כבר קנה, אז למה לא עוד אחד?
הורה שנעתר לבקשה אחת או יותר ופתאום החל לסרב עלול להיתקל בדילמות לא פשוטות. הילד עשוי לשאול עצמו, למשל, למה אבא הסכים לקנות שני משחקים מטופשים וכשאני מבקש משחק חינוכי הוא פתאום מסרב? הילד מנסה להבין את העיקרון, את הגבול.
אנחנו, כהורים, חייבים להגיד לבנינו באומר ובמעשה. גם רכישה היא אמירה. אם נחבר את זה לעיקרון החינוכי של הטלת אחריות על הילד, נוכל מראש להקצות סכומים לילדינו – לכל מטרה. כשאנחנו יוצאים לטיול, למשל, נחליט מראש מהו הסכום שאנחנו מקצים לכל ילד. כך הילד יוכל להחליט אם הוא רוצה לקנות גלידה, ממתק, או שתייה קרה. כך גם אחיו לא יונעו מתוך קנאה, אלא מתוך רצונם הם.
בכל מקרה נכון לאפשר לילדים לקבל לידם את הכסף שלא הוציאו ולחסוך אותו למטרות אחרות. כך הגבול נקבע על-ידי ההורה, והאחריות היא של הילד.
הכותב הוא מנכ”ל עמותת ‘כלכלה בשבילך’ – לקידום השכלה כלכלית בישראל