את הדברים המזעזעים ביותר על שופטי ‘העליון’, הם אומרים בעצמם
1.
פטירתה של השופטת מרים נאור ז”ל – בשיא עשייתה הנמרצת לחקר אסון מירון ולמניעת האסון הבא – והפולמוס שנפתח כאן מיד אחרי לכתה, האם ראוי או לא ראוי לדבר בגנותה של אישיות ציבורית שנויה במחלוקת, רגע אחרי שהלכה לעולמה, עוררו אצלי מחשבות על שבריריות החיים.
נדמה לנו ששופטי בית המשפט העליון, בהווה ובדימוס, יהיו כאן לנצח. הם מתראיינים, מביעים את דעתם על המצב, נראים לא רע, חלקם עברו לשוק הפרטי ועושים הון בבוררויות הגדולות במשק. אז זה לא דחוף. נתקוף אותם ואת ההחלטות המקוממות שלהם – בהזדמנות.
אבל לא, זאת אשליה. תראו באיזו פתאומיות נפטרה השופטת נאור.
במקור תכננתי לעסוק כאן במשהו אחר לגמרי. בטח לא במערכת המשפט, שעליה ועל העומד בראשה כתבתי כאן בהרחבה בשבוע שעבר. אבל, כאמור, אין זמן.
חייבים לדבר עכשיו על הסכנה הגדולה של האנשים האלה כשהם עוד חיים ובריאים (עד מאה ועשרים!), שלא ניזכר מאוחר מדי. ואז נהיה מאוד צודקים, אבל לא ממש מנומסים.
2.
והחי יתן אל ליבו. אל תישארו אדישים מול האנשים הללו. מה לעשות? קודם כול להתפלל. לבקש שלוש פעמים ביום משופט כל הארץ שישיב כבר את שופטינו כבראשונה ויסיר ממנו יגון ואנחה. שמתם לב, אגב, שמכל הבקשות בתפילה – כולל ‘רפאנו’ – המילים “יגון ואנחה” מוזכרות דווקא בתפילה להשבת המשפט?
למה? כשמתבוננים במערכת המשפט שלנו ברור למה. כשבמערכת המשפט, בבתי המשפט, בפרקליטות ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה יושבים אנשים לא ראויים, עם עולם ערכים מעוות ומוסר כפול, אז ההחלטות שלהם גורמות ליגון ואנחה בכל תחומי החיים. והסר ממנו אקטיביזם של יגון ואנחה.
כמובן שאסור להסתפק רק בתפילות וצריך לעשות. בשביל זה יש לנו נבחרי ציבור שנלחמים בעוז לתיקון מערכת המשפט. בואו רק נקווה שאיש מהם לא מסתמס מאחורי הגב שלנו בימים אלה עם נשיאת בית המשפט העליון, לפני ואחרי הופעות תקשורתיות, כדי לקבל ביקורת בונה, תוך כדי שהוא מספר לנו שהוא נלחם בבג”ץ.
עם כאלה אויבים מי צריך חברים.
3.
והנה משהו שיעזור לכם להתפלל בכוונה לתיקון המצב. צפו בסדרה ‘שופטים בשר ודם’ של נפתלי גליקסברג ששודרה לפני כמה חודשים בכאן 11. האמת, התלבטתי לא מעט אם להעלות ככה את הרייטינג לסדרה הזאת שעשויה (על חשבוננו) מפוזיציה מגה־שמאלנית. הרי אם יש משהו או מישהו שמקומם אותנו בתקשורת, הפרס הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לו הוא לדבר עליו ולצפות בו ואפילו לכתוב פוסטים וטוקבקים נזעמים נגדו. כל אלו, רק עושים טוב לתוכנית, או לכתבה, או לטור.
הנה, החומר הזה מביא רייטיניג וטראפיק וכל המילים האלה שעושות שמח לאנשי תקשורת. אבל נדמה לי שפה שווה לשלם את המחיר. כי לאחר בחינת כל האיזונים והבלמים, אם לדבר בז’רגון של הסדרה, המחיר של הרייטינג שאנחנו ניתן לה, הוא מידתי ביחס לתועלת שאני מקווה שתצמח אם נבין עד כמה הדברים חמורים.
בסדרה מתראיינים בהרחבה בכירי שופטי בית המשפט העליון מכל הזמנים, ששפטו בתיקים החשובים ביותר מאז קום המדינה, בהם גם ארבעה נשיאים. השופט ברק נהג לומר בשעתו שהוא חושב ששופטים לא צריכים להתראיין, הם כבר אומרים את דעתם בפסקי הדין שלהם.
אבל פה השופטים סיימו לומר את אשר על ליבם בפסקי הדין, ועכשיו הם גם מדברים על זה. ואני בכוונה משתמש בביטוי “אשר על ליבם”. כי בסדרה אפשר לראות שוב ושוב איך בכל הסוגיות הכי משמעותיות במדינת ישראל – בהן גם סוגיות רבות שנוגעות לחיים ומוות, כגון סיכולים ממוקדים, הריסת בתים, גירוש מחבלים ומתווה גדר ההפרדה – השופטים פסקו לפני נטיית הלב השמאלני הפועם שלהם.
וכאן הם מספרים את זה למצלמה בלי בושה. הם כמובן לא אומרים “הלב שלי נמצא הרבה יותר עם משפחות ערביות שגרות על גדר ההפרדה ולכן שיניתי את התוואי כדי שלא ייפגעו חלילה, מאשר עם משפחות מגוש קטיף ולכן אישרתי את גירושם מהבית”. לא. הם משתמשים במילים רומנטיות־משפטיות כאלה כמו “צדק”, “חופש”, “ראוי”, “לא ראוי”, “מידתי”, “האדם הסביר” ועוד שורה של מונחים וערכים שלא צריך להיות גאון משפטי כדי להבין שהם סובייקטיביים לגמרי ומשתנים מאדם לאדם. סליחה, מאדם סביר לאדם סביר.
4.
הסדרה מחולקת לחמישה פרקים ארוכים ועשויים היטב: בפרק הראשון, “שלטון החוק בשלטון”, מדברים השופטים על התקפות הפוליטיקאים עליהם. הוא עוסק בשלל פרשיות שבהן הרשות השופטת התערבה בהחלטות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. הפרק השני, “דתית או דמוקרטית”, עוסק בהחלטות הליברליות של בית המשפט העליון בנושאים הקשורים בזהותה היהודית של המדינה, ובהתנגשויות שלו עם הציבור הדתי והמסורתי.
הוא מתחיל בעצרת התפילה הענקית מול בית המשפט העליון בשנת 1999. אגב, כשגליקסברג מנסה להראות בטאבלט שלו לשופט ברק קטע ארכיון קצר מאותה עצרת, כדי להזכיר לו את האירוע, כבודו קוטע אותו אחרי כמה שניות צפייה, מחזיר לו את הטאבלט ומסנן בבוז “שחור בעיניים, אני זוכר…”
הפרק השלישי נקרא “בשם הביטחון” והוא נפתח בפרשת גירוש 400 המחבלים בזמן ממשלת רבין. שרי הממשלה, כולל שולמית אלוני ויוסי שריד, אישרו למערכת הביטחון לגרש את המחבלים ללבנון אחרי רצף אירועי טרור שזעזעו את המדינה (השיא היה החטיפה והרצח האכזרי של שוטר מג”ב ניסים טולדנו הי”ד), אבל שופטי בג”ץ הוציאו צו על תנאי שגרר שורה ארוכה של דיונים בנושא.
רבין ניסה להגן בלהט על ההחלטה הביטחונית לגרש: “מה היו האלטרנטיבות בפנינו? עונש מוות? להרוס בתים? פה למעשה הרחקנו מסיתים, מסייעים למסיתים, מארגנים. לא פגענו באדם, לא פצענו, לא הרגנו, לא פגענו ברכושו”, הוא אמר. אבל דורית ביניש, אז פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את הממשלה בבג”ץ בנושא.
הפרק הרביעי “לפני המחנה”, כשמו כן הוא, מספר איך שופטי בג”ץ הולכים הרבה לפני המחנה בהנחלת – זאת אומרת: בהשלטת – ערכים פרוגרסיביים קיצוניים. והפרק החמישי, “יושבים על הגדר”, הוא מעין פרק סיכום שעוסק בשאלה, תחזיקו חזק, האם בג”ץ שמאלני מספיק.
עוד נחזור לפרק הזה. אבל בינתיים, רק ציטוט מדהים אחד מפי פרופ’ יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה בתקופת בגין, שמיר ופרס.
זמיר, כפי שנראה על המסך, הוא איש מקסים, לבבי, מאיר פנים אפילו. גם בגיל 90. אבל הוא אומר לאורך כל הסדרה דברים שגרמו לפנים שלי להיות פחות ופחות מאירים.
הנה דוגמה: “לאחר מלחמת ששת הימים התעוררה שאלה: האם בית המשפט מפקח על מה שהצבא עושה ביהודה ושומרון, כן או לא? כשהייתה עתירה של פלשתינאים פעם ראשונה לבג”ץ, מדינת ישראל עמדה בפני הדילמה הזאת. היועץ המשפטי לממשלה באותו זמן, מאיר שמגר, בא ואמר: לא נתנגד לזה. ובית המשפט קיבל את זה. זה המקרה הראשון – ועד היום המקרה היחיד בעולם! – שבית משפט של מדינה כובשת מקבל עתירות של תושבים מקומיים מהשטח הכבוש ודן בשאלה האם ההחלטה של מפקד צבאי חוקית או לא חוקית. הצבא לא יכול לעשות שם מה שהוא רוצה. לא היה לזה תקדים בהיסטוריה. בעולם. בשעתו זה התקבל כאקט מאוד מתקדם. אור לגויים”.
5.
כשאני אומר שהסדרה עשויה היטב אני מתכוון מבחינה טלוויזיונית, ורק מהבחינה הזאת. זוויות צילום, מוזיקה, פתיח, אריזה גרפית. אבל גליקסברג משתמש בכל הכישרון והניסיון שלו כבמאי, כדי להנדס את תודעת הצופים. אני לא יודע אם זה בכוונת מכוון אצלו, או שזה פשוט יוצא לו באופן טבעי, אבל זה מקומם לא פחות מהדעות שמשמיעים השופטים בסדרה.
זאת ממש סיסטמה קבועה אצלו לאורך כל הפרקים: את החרדים הוא תמיד יראה מפגינים וצועקים “נאצים” על שוטרים. המתנחלים רוב הזמן שופכים חומצות ומתבצרים על הגגות (הפינוי מגוש קטיף נראה אצלו סוער ואלים. הכי לא “תפילה לעני” שיש). החיילים כל הזמן מרביצים אצלו באכזריות לערבים זקנים או מפוצצים בתים שתמיד יוצאת מהם אמא עם עיניים עצובות, שמבצבצות מתוך הרעלה, אוחזת בידה ילדים שלא טעמו טעם חטא.
ומי הכי יפים כמובן? השופטים.
בביקורת שפורסמה בעיתון גלובס כותב עו”ד גיל ברינגר, לשעבר יועצה של השרה הבוכייה, שגליקסברג הוא “חסיד השותה בצמא את דבריהם של השופטים”. זה לא מדויק. חסיד לא היה מעז לדבר אל רבותיו כפי שהוא מדבר אליהם בפרק האחרון בסדרה. הוא ממש תוקף אותם. על מה? על זה שהם לא הגבילו מספיק את פעולות צה”ל ולא היו באמת שמאלנים.
כדי להיות מדויק טרחתי לתמלל את הדברים: “הוזמנת לדבר בטקס הענקת פרס ליועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח והיועץ המשפטי של ארגון עדאלה על ידי הקרן החדשה לישראל”, הוא מזכיר לשופטת אילה פרוקצ’יה. “שילוש מנצח… הייתי אומר שזה משקף את עולם הערכים שלך… האם לא התכווצה לך הבטן הרבה פעמים מזה שבית המשפט העליון הפך להיות בעצם המכבסה הגדולה ביותר של כל השליטה שלנו בשטחים? כי כשאתה אומר תבואו אליי ואני פותח להם את הדלת וזורק אותם דרך החלון אני בעצם משרת את המנגנון הממשלתי, אני לא משרת את תושבי השטחים”.
פרוקצ’יה עונה מה שעונה בתגובה לחטא החמור שבו מאשים אותה הבמאי, שהיא משרתת את ממשלת ישראל ולא את האויב בשטחים. אבל אני רוצה לצטט דווקא את הדברים שאומר במענה לשאלה דומה השופט יורם דנציגר: “האם ייתכן שהמצב המדיני־ביטחוני שלנו גורם לסיטואציה שבה זכויותיהם של חלק מהיושבים בארץ הזאת טובות יותר, או חזקות יותר, מזכויותיהם של אחרים שיושבים בארץ הזאת? כן. בפירוש. זה דבר שהוא תולדה, בין היתר, של עשרות שנים של החזקה של שטחים שהם לא שלנו. שהם שליטה על עם אחר”.
אתם מבינים? יש פה שני עמים שאמורים להיות שווים לגמרי בארץ הזאת, ומשום מה חלק מהיושבים בה מקבלים פחות זכויות ומפוצצים להם את הבית.
6.
מול אהרן ברק מטיח גליקסברג דברים קשים יותר: “בעצם אני אשתמש בביטוי הבעייתי: אולי בית המשפט העליון מכשיר את השרץ, איך אתה מרגיש עם השיטה שבעצם בית המשפט הפך להיות מעין חותמת גומי לצבא?”.
אח, כמה טוב שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, משלמים ממיסינו על שידורי התאגיד. אחרת מי היא ככה נכנס באומץ באהרן ברק על זה שהוא לא מספיק שמאלני?
וברק עונה בכנות על השאלה איך הוא מרגיש: “רע מאוד. תראה, הנימוק שאני נתתי הוא זה: אפשר לנקוט ב־119 (תקנת ההגנה לשעת חירום שעוסקת בהריסת בתי מחבלים – י”מ) במקום שהבית של המחבל שימש אותו לצורכי החבלה שלו. לכן אם הוא היה בדירה בבניין, וההורים לא ידעו על זה, אז רק את הדירה. זה היה הצידוק שאני נתתי. אני חושב שזה מאותם פסקי הדין שאני מיצר עליהם”.
וגליקסברג לא מוותר: “למה לא עמדת בשער?” הוא שואל־מוכיח את אהרן ברק.
ברק חושב רגע, ואז משחרר התנצלות נדירה מאוד: “אני חושב שטעיתי”.
7.
טוב, אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים ולהרוס לכם את הזעזוע. אבל מכל שופטי בית המשפט העליון, מאז הקמת המדינה ועד היום, יש שופט אחד שלא יוצא טוב בסדרה. הוא אומנם לא מתראיין אליה, כי כבר הלך לעולמו, אבל שמו עולה בכמה סוגיות: השופט אדמונד לוי ז”ל.
ידעתי שבחייו הוא לא היה בדיוק בחבר’ה. הוא הרי ישב על כס השופט הימני־דתי־מזרחי. הוא ייצג את עולם הערכים של רוב העם, לא של חבריו הנאורים והיפים. אבל לא ידעתי באיזה בוז גלוי הם מסוגלים להתייחס לעמית למקצוע, או אפילו סתם לאדם שהלך לעולמו, אפרופו הזעזוע מהביקורת שמתח השבוע סמוטריץ’ על השופטת המנוחה נאור.
זה קורה בפרק החמישי, שעוסק בהרחבה בהתנתקות. לא פחות מ־12 עתירות הגישו תושבי גוש קטיף נגד החלטתו של אריק שרון להרוס את בתיהם. לכאורה, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהשופטים נשענו עליו שוב ושוב באין־ספור פסיקות אקטיביסטיות בעשרות השנים האחרונות, ולא מפסיקים לדבר על קדושתו בסדרה, כאילו נכתב על אנשי גוש קטיף וצפון השומרון: “חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם, באשר הוא אדם, אין פוגעים בקניינו של אדם”.
נו, מה רצה שרון לעולל לתושבי גוש קטיף אם לא את זה?
אז זהו, שפה הלב של השופטים הרחומים, אלה שהזיזו את תוואי גדר ההפרדה כדי לא לפגוע באיזה חמור של פלשתיני, פירש אחרת את החוק. נכון, אמנם “לבית המשפט העליון יש סמכות רחבה מאוד לבקר את פעולות הממשלה, וגם לבקר היום בעקבות חוקי היסוד את חקיקת הכנסת. גם המדיני הוא שפיט”, אומרת השופטת פרוקצ’יה, “אבל יש כללי ריסון שיפוטי מאוד מאוד עוצמתיים כשמדובר בעניינים שהם מדיניות מובהקת”.
ודורית בייניש מוסיפה: “הנה הדוגמה שדיברנו – שפיטות, לא שפיטות: זאת החלטה מדינית מובהקת, מובהקת, באמת השיקולים הם שיקולי מדיניות וזה עבר כנסת”. חד וחלק. איך כתב השופט ברק בשם כל עשרת השופטים, בטקסט שנראה כאילו יצא מפיו של מרצה במכללה למשפט של המרכז האקדמי סדום?
“לא פעם ניצבת מדינה בפני הצורך לפנות אוכלוסייה שלמה משטח מסוים. עד כמה שמטרת הפינוי משרתת טעמים לאומיים חברתיים או ביטחוניים שאין להשיגם בדרך אחרת, והיא מעניקה פיצוי הוגן – יהיו אלה מקרים נדירים שבית המשפט ימנע מהמדינה את הגשמת יעדיה”.
לפעמים גם האקטיביסט הכי גדול, נהיה פסיביסט.
8.
אבל הייתה דעת יחיד. “הולדתה של ההתנתקות בחטא”, כתב השופט אדמונד לוי, “והיא עומדת בסתירה למגילת העצמאות. מדיניות שרון נוגדת את מצע הליכוד. להשקפתי זו תוצאה קשה של עיוות רצון הבוחר. מעשה שעלינו למנוע”.
ואיך מגיבים בסדרה חבריו להרכב לדברים?
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס פשוט מחייך בבוז מופגן, כאילו שאלו אותו על מעשה שטות של איזה ילד קטן ומנוזל. “אני מעדיף שלא להתייחס לדעת המיעוט הזאת. אני מציע שתקרא את דעת המיעוט הזאת ואז תבין”. אהרן ברק אומר: “אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי. אני חושב שהוא מוטעה משום שהוא פוליטי. פסק הדין שלנו לא היה פוליטי”.
אבל הכי מדהים זמיר, המקסים הזה: “פסק הדין של אדמונד לוי הוא אחד החריגים המעטים”, הוא אומר, “תשאל שופטים מקצועיים, הוא היה יותר מסה חברתית מאשר פסק דין”.
אתם קולטים? זה לא שהוא חלוק עליו. זה לא פסק דין בכלל. תשאלו שופטים מקצועיים.
9.
ואז מגיע החלק שבו השופטת אילה פרוקצ’יה חוזרת לימיה כשופטת תורנית בבית המשפט, ומסבירה בטוב טעם ודעת למה היה כל כך “מידתי” לעצור עד תום ההליכים מאות קטינים וקטינות שבצעו “עברות חמורות” משום שהשתתפו בהפגנה לא חוקית או חסמו איזה כביש או הבעירו צמיג במחאה נגד ההתנתקות וסירבו להזדהות. וכמה אין בה שום הרהור חרטה על אותם מעצרי קטינים, כי ההחלטות האלה היו חשובות והצילו את המדינה מכאוס. אבל את זה אני משאיר לכם לראות בעצמכם. צפייה מענה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘השבע’
תגובות
אין תגובות