1.
בשבת האחרונה קראתי ספר על דודו של בעלי, יהושע דיאמנט הי”ד, שנהרג ב’סמטת המוות’ בשכונת שייח ג’ראח במלחמת ששת הימים. “אם יקרה לי משהו, תגידו להורי שזה היה למען ירושלים”, ביקש במהלך הקרב מאחד מחבריו למחלקה.
איפה מתבצעות בדיקות הקורונה? איזו בדיקה עושים ומתי? כל המידע
7 מיליון ילדים אמריקנים שהתחסנו לא טועים: התחסנו וחסנו גם אתם
עברו שלושה חודשים מהחיסון השני שלכם? ככה תתחמנו את הנגיף
לפי התכנית הראשונית, הפלוגה שלו הייתה אמורה להילחם באל-עריש. ברגע האחרון שונתה התוכנית – ויהושע הגיע בריצה אל אחד מחבריו והיה נסער לגמרי. “תשמע, להילחם בירושלים זה ללא ספק הרבה יותר גדול מאשר להילחם שם, באל-עריש”.
מהקרב הזה, הוא לא שב. איש מלא בערכים, מתנדב בנשמתו, איש חינוך, וחייל שתרם את מיטב שנותיו למען הצבא והגנת המולדת. וגם את חייו.
קיבלתי את הספר ‘יהושע’ מאחותו הגדולה, שרה שריר, אותה ביקרנו באחת השבתות. היא ובעלה, איש החינוך ישראל, אירחו את הבן והכלה, אלי שריר, מנכ”ל ארגון מגדלי הדגים ורעייתו עדנה.
בקיצור, אנשים שהם מלח הארץ, מלאי ערכים, וגם שומרי תורה ומצוות. כיפתם סרוגה, בראש מעייניהם השירות הצבאי וההתנדבות למען המדינה. עגלה מלאה. לא כמו שרגילים לראות ברחובות קריית ספר, המקום בו אני מתגוררת, אבל בעיניים שלי ראיתי אנשים בעלי ערכים ותוכן.
בין לבין, שוחחנו שם, בסלון ביתם בגבעת שמואל, גם על הפוליטיקה (אי אפשר אחרת כשאני בסביבה): קצת על ‘ימינה’, מפלגתם הטבעית בעצם, קצת על התזוזה שלה שמאלה, וגם על ליברמן וחוק הגיור.
אני, כמובן, סיפרתי על השקפת העולם שלי, של ילדיי, של העולם ממנו אני באה. אתם כבר בטח מכירים: ללמוד תורה כל החיים, גם במחיר של הסתפקות במועט. האשה מפרנסת, האיש מקדיש את עיתותיו ללימוד. אצלי, זה זורם בוורידים, מהסבא שלי, תלמידו של בעל ‘החפץ חיים’ בראדין. הם הקשיבו, ייאמר לשבחם.
כשיצאתי משם עלתה במוחי המחשבה שהמשפחה היקרה הזו שישבה מולי והקשיבה, כשגם אני מקשיבה להם, אנחנו בעצם הבבואה של מתן כהנא מול החרדים בכנסת.
הוא, עם צבא, שירות למען המולדת, ערכים, תורה ומצוות, אהבת ארץ ישראל, השקפת עולם ימנית. ועם סט הערכים שאיתו הוא הגיע לכנסת, מנסה להסתער על מסדרונות השלטון בכל הנוגע לענייני דת ומדינה – ואז הוא מוצא מולו את גפני ופינדרוס. (עזבו רגע את אגודת ישראל, שפחות מתעסקת בענייני ה’השקופע’, ואת ש”ס, שחשודה, בצדק או שלא, כמי שזועמת על ש’הזיזו לה את הגבינה’ וגזלו ממנה את מוקדי ההשפעה במועצות הדתיות – ונתרכז ב’דגל’, שחלק ממנה עסוק בזעקות שבר ‘אנטיוכוס’ במליאת הכנסת מול כהנא, שעומד משתומם, מה הם רוצים ממנו. הוא הרי בכלל ה’דוס’ של סיעת ‘ימינה’ בכנסת).
כמי שגדלה בפריפריה, בעיר הצפונית קריית אתא, ולמדה על בשרה מהו דו-קיום בין חרדים לחילונים, לא יכולתי שלא לכתוב את המסמך הבא, זה שמנתח מה בעצם קורה במפגש בין עגלתו המלאה של כהנא לעגלתם המלאה של גפני-מקלב-פינדרוס-יעקב אשר, ובקיצור ‘הדגלאים’.
בבניין בו התגוררנו, ברחוב סוקולוב 3, למדתי שאם אתה רוצה לשמר את היופי של החיים המשותפים, אתה חייב לנסות לראות את הערכים של הזולת, גם אם הם לא הערכים שלך; להעריך אותם באמת. לא לבוז, לא לצעוק, לא לסנן הערות פוגעניות. ואז, ורק אז, המדינה שלנו, שהורכבה מסך כל חלקיה, מאנשים טובים שהגיעו לכאן מכל קצוות תבל, איש-איש ומסורתו והנהגותיו בידו, תוכל לחיות בהרמוניה.
אם נאמץ את השיטה הזו גם בכנסת, יחזרו למליאה ימיה היפים. אבל מה עוד אני רוצה, על מה עוד אני חולמת. קצת נסחפתי.
2.
על הספסל, מחוץ לחדרו בכנסת, שמעתי אותו נואם בפאתוס, מתאמן על הנאום אותו הוא יישא בעוד כמה שעות על הדוכן במליאה.
“בשבוע שעבר מיניתי את הרב ברונר לנהל את מערך בתי הדין פה בארץ. הוא מוסמך דיינות במדינת ישראל. אתה לא, גפני, הוא כן. אז איך אתה קורא לו ‘צלם בהיכל’??” – הוא נשמע נסער.
כשהתיישבתי מולו, הוא כאוב מאוד. “אני הייתי אמור להיות הידיד הכי גדול של הציבור החרדי”, הוא אומר, ונימת החמצה בקולו. “יש אנשים, שרואים בחרדים בעיה, אני רואה בהם את הפתרון”.
כמה שעות אחר כך, מבעד ליציע העיתונאים, שמעתי את ח”כ דודי אמסלם מטיח בו דברים קשים. “הרי יום אחד תצטרך למסור דין וחשבון. אתה נתת יד לפגוע בקדשי ישראל, ואני לא חרדי, אני מסורתי”.
וכשאמסלם מדבר בלהט שלו, עם הידיים וכל הגוף, קצת קשה להתמודד איתו. זה כבר לא גפני הקיצוני.
עוד דקות מעטות יחלפו וכהנא יעלה לדוכן וישיב לו. הוא ישיב בנחת, לקריאות הביניים של חבר הכנסת קרעי ישיב אחד לאחד, כך גם לכל מי שניסה לקרוא לעברו קריאות. כשיירד מהדוכן, עבר דרך מקומו של ח”כ אריה דרעי, נשען על השולחן והשקיע זמן בהסבר על השקפת עולמו.
אילו רק היה מישהו מעוניין לשמוע.
3.
המסמך הזה, אינו כתב הגנה למתן כהנא. הוא ינסה לתאר את שתי המכולות המלאות, זו של כהנא על סט הערכים שלו, מול זו של ה’דגל’אים. מתוך ניסיון ליצור, אולי, לפחות באשליה, ניצוץ של הבנה בין האישים. ואולי, פשוט ניסיון לנתח למה הפיצוץ ביניהם עז כל-כך.
אולי בסתר ליבם מבינים החרדים כי הפעם ניצב מולם יריב לא שגרתי. זה לא עוד יוליה מלינובסקי, אפילו לא עוד אביגדור ליברמן. זה יהודי, שבספירת העומר זקנו גדל פרוע, אחד שבשוחות ובשיא הקרבות לא הסיר מעליו את הציצית.
עכשיו, תתמודדו.
“תבדקי את כל הנאומים שלי עד הרגע שבו הייתי שר, כשנה וחצי, כל ההתייחסות שלי לחברה החרדית הייתה סופר מעריכה, סופר מחבקת, סופר רוצה השתלבות מלאה שלהם בציבוריות הישראלית תוך שהם שומרים על אורחות חייהם”, הוא פותח בנאום משל עצמו. אבל אני עוצרת אותו, מנסה לזהות מוקש.
רגע-רגע. ומה עם אלו שלא רוצים להשתלב בציבוריות הישראלית?
“אני מאמין שהם ישתלבו לאט-לאט”, מצד אחד. מצד שני, “אבל אני מכבד כל אדם באשר הוא אדם”.
גישת קרית אתא, אני קוראת לזה, והיא גישה מעולה בעיני. צריך בשבילה שני פרטנרים. כלומר, צריך שגם הצד השני יכבד ‘כל אדם באשר הוא אדם’, אבל זה עוד סיפור. נתרכז קודם בכהנא.
אני מספרת לו על המשפחה איתה ישבנו בשבת. “מיזרוחניקים”, הוא מחייך.
ואני מנסה לפתח תיאוריה. ‘המטען שלהם והמטען של גפני או של הילדים שלי הוא לא אותו מטען. איפה הבעיה? שפה בכנסת, אחד לא מכבד את המטען של השני. גפני מסתכל עליך כאילו אתה ריק מתוכן, וגם אתה עליו ככה’.
אז זהו, שלא. “התורה, אי אפשר במדינת ישראל בלי תורה”, הוא אומר, ומנסה להסביר לי, שהוא מאד-מאד מכבד את המטען עליו אני מדברת.
כן, אני אומרת לו, אבל אתה למדת ולימדת את הילדים שלך שאפשר ללמוד תורה יחד עם שירות צבאי. גם המסלול שאתה עשית הוא כזה. השאלה היא אם אתה מסוגל לכבד בן אדם, כזה שבעיניים שלך, או יותר נכון בעיניים של ליברמן, הוא כאילו ‘פרזיט’. הם לומדים מהבוקר עד הלילה, אין להם כסף, מגדלים ילדים די בעוני.
ואז, הוא שוטח בפני את השקפת עולמו. “מבחינתי, גדולי התורה הם הסיירת מטכ”ל שלנו. ואוי ואבוי לנו אם לא יהיו לנו האנשים ה’בטלנים’, כביכול, אלו שרק לומדים תורה”.
אז הוא לא חושב כמו ליברמן, שצריך לטפל בעוני הזה, לשנות את השיטה, להידמות למה שקורה ביהדות החרדית בארה”ב. מנגד, הוא לא בעד “חברת לומדים” באופן גורף, כך שזה יכלול גם את מי שלא לומד ברצינות (אבל בואו, בינינו, את זה גם הדגלאים אומרים: מי שלא לומד ברצינות, שייצא לעבוד).
“מי שמסוגל לשבת וללמוד תורה כל יום כל היום, גם בחברת הדתיים הלאומיים! שיעשה את זה, שיילך על זה, אני מממן אותו ואת משפחתו”.
• ותוותר לו על גיוס?
“לא מפריע לי. להיפך, אראה בזה הצלחה מסחררת. אשמח אם הוא ימצא את החצי שנה הזו באמצע כדי למלא את חובו לחברה, לעשות ‘וי’ על האירוע מה שנקרא, אבל גם בלי זה, אעריך”.
הוא מספר לי, שהוא מוזמן להרצות בישיבות דתיות-לאומיות, והוא אומר להם ש’יש דבר שמשותף לטייסים וללומדי תורה. שאין להם תחליף. כל המסננת של מדינת ישראל בונה ככה, שעל מגרש המסדרים של הטייס יעמוד כל מי שמדינת ישראל יודעת שהוא מסוגל לעמוד שם. כל מי שיכול להיות שם ולא נמצא שם – זו טעות של מדינת ישראל. כי זה כל כך רגיל, מצרף התכונות שנדרש להטיס אווירונים, שמדינת ישראל עושה הכול כדי למצות את התהליך”.
“את לוקחת את בוגרי קורס הטיס, זורקת אותם איפה שתרצי – אין להם תחליף”, הוא נשמע מעריץ טייסים כמעט כמו שאני מעריצה תלמידי חכמים. “אותו דבר לומדי תורה. אמיתיים. המצרף הזה של לומד תורה אמיתי, שמסוגל לשבת וללמוד כל היום, זה כל כך תובעני! אני הלכתי לצבא כי הרגשתי על עצמי שאני לא מסוגל לשבת וללמוד כל היום. בחברה שלנו צבא זה שיא, ואני בא מולם, טייס, ועדיין אומר להם ‘אם יש פה מישהו שיכול ללמוד תורה כל חייו, שלא יילך לצבא, שיגשים את זה”.
קצת יוצא דופן בחברה ממנה הוא מגיע, חייבים להודות, ואני חופרת לו עוד קצת.
• אתה בא היום לאשתך ואומר לה, ‘תקשיבי, אני החלטתי שאני עוזב את הכנסת, עוזב מילואים, עוזב הכל ויושב ללמוד תורה מבוקר עד לילה. איך היא מסתכלת עליך? איך מסתכלים עליך במושב שבו אתה גר?
“במושב שבו אני גר יש כמה כאלו, ואני מסתכל עליהם בהערכה רבה. גדלתי בקיבוץ חפץ חיים, ששם זה גם ככה, אמא שלי גדלה בבית בבני ברק, אז גם משם הבאתי את זה, אצלנו בבית ההערכה של תלמידי חכמים היא עצומה”.
• גפני, ה’דגלאים’, מכירים את זה?
“לא מעניין אותם. החבר’ה הצעירים בש”ס בטוח מכירים את זה. דיברנו לא פעם. הם יודעים שאני דוס. בשוחות הייתי תמיד עם ציצית. בדי אן אי שלי יש הערצת תלמידי חכמים”.
“הייתי אצל הרב קניבסקי שלוש פעמים”, הוא מזכיר לי. פעם אחת הייתה כשהיה כבר ח”כ ב’ימינה’. היום, מן הסתם לא יסכימו להכניס אותו. אבל אילו זה היה תלוי בו יש מצב שהיה נוסע להתברך.
כואב לו. הוא חש שיש פה החמצה מטורפת. “הם עכשיו מחברים אותי בגלל שיקולים פוליטיים עם ליברמן, עם גלעד קריב, עם יוליה מלינובסקי, והם לא מבינים שאני בא ממקום אחר לגמרי”.
4.
הוא לא מוכן שישוו אותו לליברמן, “כי אני בא ממקום אחר לגמרי”, אבל יש לו גם מילה טובה לומר עליו.
“אנשים מפספסים שליברמן נלחם על הזכות של הציבור שלו להתגייר לפי ההלכה. הרי באותה מידה הוא יכל לומר, עזבו אתכם מרבנים, תתגיירו אצל גלעד קריב. הוא לא אומר את זה! הוא נלחם על גיור לפי ההלכה”.
לדעתו, יש כאן פספוס של הזדמנות, והוא מתוסכל מכך שחברי הכנסת החרדים לא מבינים זאת.
5.
“בנאומים שלי, אני תמיד מפריד בין הפוליטיקאים החרדים לבין הציבור החרדי. כי עם הציבור החרדי אין לי שום חילוקי דעות. אני גם רואה את ההתערות של רבים מהם בחברה”.
הוא מספר, שיש לו חבר חרדי, תושב רחובות, עו”ד במקצועו, למד בישיבת חברון. אורחות חיים חרדים לגמרי. “אבל בשלב מסוים הוא הבין שהוא לא הולך להיות גדול הדור והלך ללמוד עריכת דין. והוא חי טוב, הם אפילו שרו שירי ארץ ישראל… ואז יריתי שאלה: הבת שלך, הקטנה – לגדולה הוא ‘קנה’ אברך משי, תרצה אברך שישמור על חיים חרדיים, אבל יעבוד או שהיא תעדיף חיי עוני ושבעלה יישב וילמד?
“ענה לי, חד משמעי: בחור ישיבה. ולך תשאל אותה… אז הלכתי לשאול. אמרתי לה: ‘מאחורי וילון מספר 1 מסתתר אבא שלך. מישהו כמוהו. עם אוטו יפה, בית יפה, טיסות לחוץ לארץ וכל זה. מאחורי וילון מספר 2 הבחור הכי טוב בישיבה. אחד שירצה רק תורה. במי את בוחרת? ענתה לי, ברור שאת הבחור ישיבה. ‘אבל לא יהיו לך טיסות לחוץ לארץ וכו”, המשכתי להקשות. והיא, עמדה על שלה. למה זה שימח אותי? כי אלה חבר’ה חרדים, הוא בוחר חתנים אברכים, מצד שני הם מחוברים להוויה הישראלית”.
כחרדית, אני מבינה בדיוק מה הוא אומר. אבל אני גם מבינה שהוא לא מבין, שאם ינקוש על דלת השכנה שלי מהקומה למעלה בשכונת קריית ספר, לא ישירו לו שם ‘שירי ארץ ישראל’ (מה זה?), אין להם אוטו יפה בחניה (יש ‘רב קו’ וחוברת של מסלולי האוטובוסים) ועבורם חוץ לארץ או נסיעה לבית מלון זו רק שמועה.
לרגע, אני חושבת שחסר לו משהו בהבנה של הציבור החרדי, אבל אז הוא מפתיע. “אה. את מתכוונת שאלו הם חרדים מודרנים ויש גם אחרים”, הוא מחייך.
יש שני סוגים, אני אומרת לו. אני לא מדברת על נוער שוליים, אלא על המיינסטרים. ואני לא מדברת על החסידים, שחלקם עובדים גם בעבודות המכונות ‘עבודות קודש’, בוא נתרכז שניה בציבור הליטאי, שעיקר המאבק שלך פה בכנסת הוא מול נציגיו. יש את הציבור שבו הילדה תגיד לך אני רוצה אברך וכן, כן, אבל שנתיים אחרי החתונה, הספה נקרעת, אין מספיק שפע בבית, לא כולם עומדים בניסיון ויושבים ולומדים. אבל! יש אותם אלו שהשאיפה שלהם ללמוד כל החיים, הם עומדים יום יום בניסיון העוני, וזו העגלה המלאה שלהם! כמו שאתה מעריץ אחד שנפל בששת הימים, הם מעריצים אחד שיושב ולומד.
“אני מעריך אנשים כאלו”.
• גם אם הם לא משתלבים ולא ירצו להשתלב? גם אם אין להם מושג ב’שירי ארץ ישראל’? גם אם הם לא מבינים מה זה אתר אינטרנט, ומסוגלים לשאול אותי: ‘אז איפה הנייר שעליו את כותבת את הכתבות לאתר’?…
“אולי באמת קצב ההשתלבות יהיה איטי משחשבתי, אבל אני כן מעריך שתהיה בסוף השתלבות. ולא כולם מוכנים לחיות בעוני”.
• אבל יש הרבה שמוכנים.
וכאן הוא חותר לכיוון של חברה איכותית של לומדים, עליה דיבר גם קודם. הוא בעד “סיירת מטכ”ל של לומדים”, ואז, היה גם שמח “להעלות אותם על נס ולפרנס אותם” וכו’.
קשה לו עם אלו שלא לומדים ברצינות, אבל איתם קשה לכולנו.
6.
אני מנסה לסכם: שתי העגלות האלו, שלכל אחת מטען משלה, צריכות לכבד זו את זה, אבל זה לא קורה בכנסת. כעת, שתי העגלות האלו התנגשו סביב חוק הכשרות וחוק הגיור.
הגענו לתפוח האדמה הלוהט. לא ניכנס בטור זה לפרטי חוק הכשרות וחוק הגיור, רק על העיקרון. הציבור ממנו מגיע כהנא קידש מאז ומתמיד את מוסד הרבנות הראשית. הציבור ממנו מגיע גפני פחות, הרבה פחות.
אז נכון, היום יש לחרדים שני רבנים ראשיים, אבל ברור לכולנו שאילו בעוד שנתיים הרב דוד סתיו ימונה לרב הראשי, כל השיח של ה’דגל’אים על “פגעתם ברבנות הראשית” ישתנה לבלי הכר.
כהנא ממשיך להאמין ברבנות הראשית, גם כשבראשה עומדים שני ‘שחורים’.
וזה האבסורד, בעצם.
כשנכנס לתפקיד הוא כן ניסה להרים דגל לבן, לקרוא לרבנים הראשיים לפגישות איתו, ויש הטוענים (קשה להוכיח אם כן או לא) שאילו זה היה קורה, היינו מקבלים היום חוק כשרות וחוק גיור שונים בתכלית מאלו שנקבל. אבל מראש התכנסו הרבנים לכיוון החרמה (יש שיאמרו, בשל שיקולים פוליטיים, אין לדעת) וממילא נותר כהנא בודד בצריח.
אפילו הרב חיים דרוקמן, שמלכתחילה צעד איתו יד ביד, נטש אותו ברגע האמת עם מכתב מתנער. כהנא טס לביתו של הרב כדי לדבר על ליבו, ואז שמע ממנו את האמת: כל עוד הרבנים הראשיים נגד, גם הוא לא יכול להיות בעד. הוא אפילו הרי טלפן לכתב בכיר והסביר לו את זה. אגב, ה’דגל’אים מעולם לא ראו עין בעין עם הרב דרוקמן את נושא הגיור, ותחפרו קצת בארכיון של ‘יתד נאמן’, אבל כל זה לא מפריע להם כעת לנופף במכתבו, כדי להתריס נגד השר.
“פתאום החרדים קוראים לרבני הערים ‘מרא דאתרא’, פתאום יש כבוד לרב דרוקמן. מה קרה? אה. יש אויב משותף”.
זהו. נטלתי נפשי בכפי והגעתי להיפגש עם מי שהנציגים בכנסת, חלקם לפחות, אוהב לכנות אותו ‘אנטיוכוס’ או ‘צלם בהיכל’.
הקשבתי לו בניסיון לנתח את תמונת המצב. הוא לא יהפוך לחרדי, אני לא אהפוך למצביעת ‘ימינה’ וסרוגה, אבל אשמח, לטובת כולנו, אם כל צד יבין, שגם בצד השני יש עגלה טעונה בערכים.
תתקוטטו במליאה כמה שבא לכם על ענייני הפוליטיקה. תגידו, שכהנא מגיע ממפלגה שלא קיימה הבטחותיה לבוחר, זה לגיטימי. אבל כינויי גנאי? מחוץ לתחום. לקחת שר, שמתאמץ בכל ליבו להביא חוק גיור שונה מזה שהוסכם עליו בהסכם הקואליציוני (יוליה מלינובסקי ירדה מכמה וכמה בקשות שלה, כהנא הבהיר שהרפורמים מחוץ לתחום בחוקים שלו); אחד שהרבנות הראשית היא חלק מסל האמונה שלו מזה שנים – ואז לומר עליו שהוא יורה חיצים בבשרה של הרבנות הראשית, די פוגע. די לא לגיטימי, גם במשחק הפוליטי הציני.
זה בסדר שאתם, המפלגות החרדיות, רוצים להפיל את ‘ממשלת השינוי’. תשתמשו בכל הכלים הפוליטיים העומדים לרשותכם. אבל להתעלם מערכיו של השר לשירותי דת ולשחק כאילו גלעד קריב או ליברמן או יוליה מלינובסקי הם שרי הדתות, קצת מרחיק לכת.
תקראו את הדברים שלו. ואז תחשבו פעמיים לפני שאתם מכנים אותו בפעם הבאה ‘אנטיוכוס’ או ‘מתייוון’.