כשנפתלי בנט ושותפיו שכללו את קללת ‘שני הראשים’ עד הקצה I שרי רוט, טור אישי

1.

“עופי לי מהעיניים”, אמר ראש ממשלה לחברת כנסת. פה, במדינת ישראל.

ואחרי כזה משפט, מה עוד יש להוסיף?

התחלקת? אלפי שנים חלמנו על ירושלים, אז עכשיו ללכלך אותה?

בשבת: האמא נחה, הילד משך את המיחם – ואושפז כשמצבו קשה

השתגעת? הילד שלך לא מוגן? אחד מכל 150 ילדים שחלו בנגיף אושפז

אבל איך אמר השבוע ח”כ משה ארבל על הדוכן המליאה? “נפתח בסיפור”.

הוא סיפר סיפור, ואני לא יכולתי שלא להיזכר באותו סיפור בדיוק, שכיכב אצלי בטור כדי לתאר את ממשלת נתניהו-גנץ. ארבל, אגב, טען שהסיפור מתאר בדיוק… את הממשלה הנוכחית.

מעשה שהיה כך היה. הנה הוא כלשון הטור ההוא:

פעם ביקש רבי יהושע בן לוי מהקב”ה שילמדו דרכיו ויבאר לו מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

התגלה אליו אליהו הנביא. ביקש ממנו רבי יהושע ללכת איתו בדרך ולראות איך הוא מבצע את שליחות אלוקים, בניסיון להבין מה שרצה להבין. התנה איתו אליהו הנביא: תראה מה שתראה, הדברים יכעיסו אותך, אבל עליך להתחייב מראש שלא תטרידני בשאלות. ביום שבו תשאל אותי לפשר מעשי, ניפרד זה מזה”.

הסכים רבי יהושע לתנאי, והם יצאו לדרך.

לא אלאה אתכם בכל עלילותיו של מסעם, נגיע ליעד האחרון, במהלכו הגיעו לעיר הגדולה.

אמר אליהו הנביא, נלך לבית הכנסת ונמתין לראות, אולי מישהו יזמין אותנו להתארח בביתו. המתינו והמתינו, ואז שמעו את אחד מהמתפללים אומר לחברו: ‘ראה, שוב באו עניים, מי יאכילם הפעם’? כשחברו עונה לו: ‘אין צורך, מספיק להביא להם מעט לחם, מלח ומים לבית הכנסת’. וכך התעלמות מהם גם יתר המתפללים, זרקו להם כמה פרוטות ובזה תם הסיוע.

בבוקר, אחרי שלנו בבית הכנסת והתפללו שחרית, נפרדו מאנשי העיר. “יהי רצון שתהיו כולכם ראשים וחשובים”, בירכם אליהו.

לפני השקיעה, הגיעו לעיר אחרת שם התקבלו בשמחה ובטוב לבב, הכניסו אותם לבית גדול ונוח, כיבדו אותם במעדנים והשקו אותם במשקאות. כשנפרדו בבוקר, בירכם אליהו הנביא: “יהי רצון שלא יתן להם הקב”ה אלא ראש אחד בלבד”.

אחרי סדרת דברים תמוהים שראה בדרכו, לא התאפק רבי יהושע ושאל ‘למה’, הגם שידע, שזה יביא עליו את סוף המסע.

הסביר אליהו הנביא: לגאוותנים, שלא כיבדו אותנו, איחלתי שכולם יהיו ראשים. ממילא יריבו ויתקוטטו ביניהם ולא תהיה שלווה בעיר. את אלו שקיבלו אותנו יפה בירכתי שיהיה להם רק ראש עיר אחד, וכך בעצם תשרור השלווה.

2.

מדוע הבאתי כבר אז, בקדנציה הקודמת, את הסיפור הזה? כדי לטעון, שהממשלה לא באמת יכלה לתפקד. כשיש שני ראשי ממשלה (בבלפור וחלופי) זו קללה ולא ממש ברכה.

זו הייתה תקופה בה לפתע פתאום החליטו על סגר, ביום שישי בשתיים בצהרים, ערב פורים. סגר שאיש בעולם – כולל השוטרים במחסומים – לא ממש יודע איך לאכול אותו.

זה המשיך עם הברדק סביב נתוני התחלואה, הרמזור שהוזז הצידה, והשינויים התמידיים בהוראות ובנהלים (כל יהודי צריך לגרור איתו מזוודה מלאה בניירת מפורטת של כללים אם הוא חפץ להקפיד על החוק).

נראה לכם שזה המצב היום? אז זהו, שזה המצב כפי שתיארתי אותו בטור, כבר אז.

כתבתי אז: “האמון אבד, הרחוב לא מציית (לא נכליל, אבל באחוזים מדובר באחוז גבוה מדי של אנרכיסטים), התחלואה עולה, הגרפים  מדאיגים, זעקות הצילו עולות מבתי החולים – ואנא אנו באים?”

ועוד לא ידעתי, שיום יבוא, ועוד נתגעגע לאנדרלמוסיה ההיא.

3.

“אוי לך ארץ שמלכך נער”, ביכה ארבל את המתרחש. “לא רק בגיל, גם בניסיון”.

וסיפר את סיפורו של אליהו הנביא. “כשיש הרבה ראשים, הם רבים. כל אחד מהם רוצה להיות ראש ממשלה. מציאות מסוכנת. ראש ממשלה לא באמת ראש ממשלה. הוא אומר, הפגישה עם אבו מאזן לא על דעתי. אתם מבינים?

“נכנסתי לביקור בבית חולים בלינסון, השומר לא ביקש ‘תו ירוק’. ממול, בקניון הגדול, כן ביקשו”, המשיך לתאר את הברדק. “כי אין ראש ממשלה שדופק על השולחן ואומר, החלטתי, תתיישרו”.

אז זהו, שגם בסיבוב הקודם לא ממש יכול היה ראש הממשלה לדפוק על השולחן. כלומר, הוא יכל, אבל רק אחרי שבדק שהדפיקה על השולחן לא תעצבן את ליצמן, שר הבריאות שלו, את החרדים, העוגן של ממשלתו (זוכרים שרצה להעלות את גובה הקנסות למוסדות שייפתחו בסגר? עד היום לא הצליח).

אבל צודק ארבל, שבנט וממשלתו לקחו את קללת ‘שני הראשים’ ושכללו אותה עד הקצה.

4.

רק שתדעו, שאפשר גם אחרת. לא חייבים להידרדר למופעי האימה במליאה כדי לנהל קואליציה. גם לא כדי לנהל אופוזיציה.

קחו דוגמה מרנינת לב מוועדת הכנסת. אורית סטרוק, לא חשודה באהדה גדולה לקואליציה. היא אשת ‘הציונות הדתית’, מראשי הישוב היהודי בחברון. מולה מ”מ היו”ר איתן גינזבורג, איש כחול לבן, תושב רעננה. הם לא אמורים להיות חברים.

אז קחו סיפור.

“אני חייבת לפתוח בכבוד האכסניה”, פתחה סטרוק, והותירה את היו”ר מופתע. “לפני כשבועיים הדיונים במליאה הסתיימו מאד מאוחר. אני נסעתי למלון, וגם איתן נסע למלון. אנחנו מגיעים למלון, אני ניגשת לקבלה, מקבלת את הכרטיס שלי לחדר, איתן גם ניגש לקבלה, גם לוקח את הכרטיס שלו לחדר, שנינו ניגשים למעלית”.

“אני ניגשתי קודם”, הוא צוחק. גם היא. האווירה מופשרת.

“ניגשים למעלית, הוא מקליד את מספר הקומה, אני מקלידה את המספר, שנינו מקלידים את אותו מספר קומה. אנחנו עולים במעלית, אני הולכת לחדר שלי, ואיתן, לחדר שלו… ואז מתברר, שאנחנו באותו חדר. כלומר, נתנו לנו מפתחות לאותו חדר.

“שנינו מחוקים מעייפות, רק רוצים להיכנס לחדר ולשים ראש. אבל הג’נטלמן הזה, מיד, בלי להתבלבל, בלי להתווכח, אומר, אני ארד לקבלה לקבל מפתח אחר”.

“ריגשת אותי”, סיימה סטרוק את סיפורה.

ריגשת גם אותנו גינזבורג כשלימדת אותנו, שאפשר גם להתייחס בכבוד לחברים מהצד השני של המליאה. בשבוע של ‘עופי לנו מהעיניים’, היית למשב רוח מרענן.

גם את אורית, שפרגנת. בפרהסיה. קבל עם וועדה.