“התאבדות היא לא אופציה”, אמרתי לילדיי, והשלכתי את הספרים

עד כה לא כתבתי מילה על פרשת חיים ולדר, לא כי לא היה לי מה לומר. בטח שהיה לי. לפחות כמו 596392992 האנשים שהפציצו מאמרים מכוננים ברשתות החברתיות השונות.

השתגעת? הילד שלך לא מוגן? אחד מכל 150 ילדים שחלו בנגיף אושפז

אסון בבני ברק: פעוט בן 3 משך את הסיר הרותח שהונח על הגז במטבח

את ולדר הכרתי לראשונה בגיל 10. הוא היה מורה שלי ללימודי משהו. העובדה שאני לא זוכר מה הוא לימד (אולי נביא, או חשבון) מספרת יותר מכל על מה שבאמת למדנו אצלו: שיעורים על החיים, על התמודדויות, על לבבות שבורים, ובזמן שנותר ישבנו פעורי פה מול סיפורי מתח בדיוניים, שמשום מה הוא לא פרסם מעולם. אני זוכר עד עכשיו, 24 שנים אחרי, את חיים עומד ונותן את הפרק היומי בסיפור מתח מטורף על יהודי במלתעות הק.ג.ב. אני יכול לראות את ולדר מזיז את הידיים, מצייר באוויר את הבריחה, את הפאניקה. זה חי ומוחשי מולי. לא היו לי עוד מורים כאלו.

לולדר הייתה היכרות מינימלית מוקדמת עם משפחתי. הוא העריך את הספרים שכתבה סבתא, רבקה גלאי, וזה אפשר לי להתחבר אל המורה האהוב קצת יותר מאחרים. אחרי הלימודים ולדר היה לוקח אותי טרמפ הביתה, בפורד כחולה, שהייתה אז נחשבת למשהו חלומי. תמיד הוא אהב את החיים חיים.

יום אחד הוא אפילו העניק לי את ‘קוראים לי צביקי גרין’ במתנה, ואני לא הפסקתי להתגאות בהקדשה הארוכה שכתב לי.

פעם אחת, כשבאתי לכיתה כמה ימים לא מסופר הוא תלש דף מחברת וכתב לי שיר מקסים על ילד שראה שחורות, עד שיום אחד התברר שהוא פשוט לא הסתפר הרבה זמן והשערות מפריעות לו לראות את המציאות היפה.

•

אחר הצהריים אחד נכנס ולדר לכיתה והכריז על ספר חדש שכתב. “זה בנוי בצורה כזאת של סיפור שמתחיל בסיפור בן זמנינו, ותוך כדי, הסיפור עובר לסיפור היסטורי מהעבר” הוא תיאר לנו, וביקש שניתן הצעות איך לקרוא לספר. הילדים זרקו לאוויר המון רעיונות, גאים בעצמם על הזכות לקחת חלק ביצירה הספרותית הכי כבירה שהם מכירים.

אני, שבאתי מבית חזונישניק, שבו היחס לאנשים כמו ולדר היה מראש מסויג, מלמלתי “מודרנים מספרים על עצמם”. ככה, משפט ילדותי, אידיוטי.

אבל ולדר שמע, עשה פרצוף של נעלב, ובאותו יום הוא לא לקח אותי טרמפ בפורד הכחולה. הלכתי ברגל הביתה.

ביום ראשון שלאחר מכן, הוא ניצל את הבמה הקבועה שלו במדור ‘מול המראה’ ב’יתד’ לכתוב על ילדים שחונכו בבית לעור של פיל. ככה הוא כתב. והסביר, שזה מביא אותם לפעמים להתחצף למבוגרים מהם, ולא תמיד הקשיחות היא הדרך הנכונה. אמא הראתה לי את המאמר, ונהנתה מאוד שולדר כתב טור מרומז על הבכור שלה.

בשלב מסוים ביקשתי סליחה, והשלמנו. הוא שוב לקח אותי טרמפ הביתה, והעניינים שבו למסלולם.

לספר קראו בסוף ‘ילדים בעקבות העבר’.

•

אחרי שסיימתי את הלימודים אצלו – נפרדנו. אבל משהו באישיות שלו כנראה כבש אותי. הייתי חושב הרבה על המורה שנעלם מחיי.

יום לפני הבר מצווה שלי, התקשרתי אליו, הוא לא ענה אז הקלטתי לו תא קולי עם הזמנה. עד היום אין לי מושג אם הוא שמע. לבר מצווה הוא לא הגיע.

גדלתי, וזנחתי את ולדר ואת ספריו. יעברו שנים רבות עד שאתגלגל לעולם התקשורת, ואפגוש בו בנסיבות חברתיות. המורה לשעבר הפך עכשיו לידיד. וכשהוצאתי ספר, הקדשתי לו את שורת הפתיחה “קוראים לי צביקי גרין”. ככה מתחיל הספר שעיצב את שנות ילדותי, ככה גם מתחיל הספר שלי.

ולדר השתעשע מאוד מהספר, והוחמא מההקדשה הלא שגרתית. הוא רכש ממני כמה עותקים, וחילק לכל ילדיו. אחד מהם סיפר לי בהזדמנות שאבא שלו מעלעל בספר שלי מדי פעם בלילות, וצוחק.

אתם מבינים מה זה בשביל ילד? שהסופר הכה נערץ על שנות ילדותו, מצחקק מטקסטים שלו? אני חושב שאין צורך להכביר במילים.

עליתי אליו הביתה כמה פעמים, ובאחת מהן גם הבאתי את הילדים שלי. אלו שהפכו לבני דמותי, ושכפלו את ההערצה של אבא. להם היה קל ממני. בעוד אני ניצלתי בערמומיות איזו קירבה ספרותית של סבתא, הם קיבלו על מגש של כסף את חיים ולדר הבנאדם, שהושיב אותם לידו בבית, שוחח איתם בלבביות, ונתן לכל אחד ספר עם הקדשה אישית.

•

השבוע הילדים האלו באו אליי “אבא, מה קרה לחיים ולדר”. ואני באתי מוכן. החלטתי שאני מספר הכל. משלב התחקיר, דרך החודשיים האחרונים שעברו על ולדר ועל נפגעיו ונפגעותיו.

ניצלתי את ההזדמנות לדבר איתם על מוגנות, ועל כמה חשוב לשמור על מה ששלך, על הגוף שלך, על הנפש שלך. הסברתי להם שאף פעם לא ישאפו עמוק מדי את ההערכה של החברה, את ההערצה שמסביב, כי אי אפשר לדעת לאן זה יזרוק אותם בחיים. “תהיו מלאים מעצמכם”, ביקשתי מהם. “לא מהסביבה שלכם”.

ואז הגעתי לשורה הכי חשובה לדעתי כאבא לילדים. ללקח הגדול מהסיפור. “אין מקרה שאין לו תקנה, תמיד אפשר לתקן. פעם בקלות, ופעם בקושי. אבל תמיד אפשר. התאבדות היא לא אופציה! היא פשוט לא קיימת! ואם ולדר עשה אותה, אז אנחנו לא קוראים יותר את הספרים שלו. אנחנו לא רוצים לקבל תובנות חיים מאדם שכשל ברגע הכי משמעותי שלו”.

הם הביטו בי נרגשים, מבינים שמדובר ברגע דרמטי.

הלכנו לחדר, אספנו מהמדף את כל ספרי חיים ולדר, 18 במספר. הכנסנו אותם לשקית אשפה שחורה. גם את הספרים עם ההקדשות שלהם. גם את ‘קוראים לי צביקי גרין’ עם ההקדשה שלי לפני 24 שנים. ירדנו למטה, וזרקנו לפח.

והחל מהשבוע, אני כמו הרבה ילדים אחרים, משתדל לא לחיות בעקבות העבר.

• הכותב הוא עיתונאי ומחבר הספר ‘נתב”ג, בן גוריון’