שימת הדגש על תפיסת המפגעים מחמיצה את העיקר. מה כן צריך?

כוחות הביטחון פעלו במהירות ללכידת המחבלים שביצעו את הפיגוע בצפון השומרון, שבו נרצח תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי”ד ונפצעו עוד שני תלמידים.

השתגעת? הילד שלך לא מוגן? אחד מכל 150 ילדים שחלו בנגיף אושפז

אסון בבני ברק: פעוט בן 3 משך את הסיר הרותח שהונח על הגז במטבח

אכן, הישג חשוב שגם מעביר מסר כי מי שיפגע ביהודים – ייתפס וייענש.

אבל שימת הדגש על תפיסת המחבלים מחמיצה את העיקר. גישה כזאת נכונה בעבריינות פלילית. שם צריך לשים את היד על העבריינים ולכלוא אותם מאחורי סורג ובריח.

לעומת זה, כאן המאבק אינו פלילי אלא לאומני. המחבלים אינם פועלים כעבריינים יחידים, אלא בשמו ובשליחותו של ציבור שמגבה אותם, מעריץ אותם ומתַגמל אותם.

המרכיב הלאומי

המחבלים, בין שהם פעילי ארגון טרור ובין שפעילותם היא פרי יוזמה אישית, רואים עצמם חיילים במלחמה על הארץ. מטרתם איננה פגיעה ביהודי מסוים, אלא שאיפתם המרכזית היא לדחוק אותנו מהארץ, למרר את חיינו, וללבות בלב העם הערבי תקווה כי בסופו של דבר יצליחו לסלק אותנו מכאן.

ההתמודדות עם הטרור הזה אינה יכולה להצטמצם להיבט הצר של לכידת המחבלים. עלינו להוכיח להם כי הפיגועים אינם מקדמים את מטרותיהם אלא בדיוק להפך.

כי אם תהיה להם התחושה שהטרור מנחיל להם הישגים במאבקם בנו, לא יועילו כל המבצעים ההירואיים ללכידת המפגעים, שכן ההצלחה תעודד אחרים ללכת בעקבותיהם.

הבעיה הגדולה היא שהתפיסות הפרוגרסיביות שחדרו לצמרת הצבא ולמקבלי ההחלטות מתעלמות מהמרכיב הלאומי ומהזהות הקולקטיבית. הן מתכחשות למוטיבציה הלאומית המניעה את אויבינו, וממילא אינן מאפשרות מתן מענה נכון ומתבקש.

היו ימים שבהם התגובה היהודית על רצח יהודים הייתה חיזוק האחיזה בארץ ישראל. בעקבות כל רצח של יהודי הוקם עוד יישוב יהודי. אויבינו ראו בעיניים כלות את מעשי הטרור שלהם מחזקים את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ומסיגים אותם לאחור.

תגובה כזאת הייתה נכונה כשהיא לעצמה וגם העבירה מסר מהדהד לאויבינו. כיום למרבה הצער הממשלה מעבירה מסר הפוך.

תגובה של בניין

הלב מתפלץ למראה החיילים שנשלחו להרוס מבנים של יהודים בחומש דווקא אחרי הפיגוע הרצחני. אי-אפשר להבין את האטימות הזאת, את חוסר הרגישות לאנשים כואבים, שאיבדו חבר יקר. ובעיקר אי-אפשר להבין את האיוולת שבהעברת מסר איום ונורא לאויבינו – הפיגוע השיג את מטרתו; הוא מקדם את היעד לראות בעקירת היהודים מצפון השומרון.

התגובה הייתה צריכה להיות הפוכה לגמרי. המסורת היהודית דוגלת בתפיסה שההנצחה הראויה של יקירינו היא על-ידי בניין ועשייה של דברים שהיו יקרים לליבם של הנופלים. כאשר נרצחים יהודים, שבניין ארץ ישראל היה תמצית חייהם – אין הנצחה ראויה מתנופה חדשה של בנייה בארצנו.

זו גם הנחמה האמיתית שאפשר לתת לבני משפחותיהם, בראותם שקרבנם לא היה לשווא, ושמתוך השבר והכאב נוצרו חיים חדשים, קמו בתים חדשים, ניטעו עצים ונסללו כבישים.

האם יש תקווה שכמה מחברי הקואליציה הנוכחית ייזכרו בעמדות שלא מזמן דגלו בהן ונלחמו למענן, או שההישרדות הפוליטית תדחק הצידה כל אמונה וכל ערך?

נחיה ונראה.