להרים את הכפפה: האם זה המהלך שיציל את הנפגעים האומללים?

חיים ולדר, כמשל.

קולמוסין רבים נשתברו אודות הפרשיה המטלטלת הזו, לה רבדים רבים ומורכבים, שחלקם  כלל לא נחשפו לציבור.

השתגעת? הילד שלך לא מוגן? אחד מכל 150 ילדים שחלו בנגיף אושפז

אסון בבני ברק: פעוט בן 3 משך את הסיר הרותח שהונח על הגז במטבח

יש המצדדים בכה ויש בכה. לי אין כל כוונה לדבר עליה הפרשה עצמה ובוודאי שלא להביע דעה או עמדה (כידוע איסור ‘לשון הרע’ בהלכה היהודית נקבע על  ‘דברי אמת'”), וחשוב לי לציין כי השורות הבאות נכתבו ללא כל שיוך לצד שהוא.

כן הייתי רוצה להעלות שלשה נושאים, שבעקבות הטרגדיה צפו ועלו במחשבתי – אשר עד כה לא זכו לכל מענה הולם.

הציבור שלנו ידוע במעשה הצדקה והחסד שלו, דבר שלא קיים בשום מגזר אחר, לפחות לא בסדר גודל כפי שהוא קיים במגזר החרדי. ההקפדה על קיומם של המצוות גם היא עומדת לפני היהודי החרד לדבר ה’  בכל רגע נתון.

אבל לדעתי, חסר דבר אחד קיומי בקהילה המיוחדת הזו – מתן אפשרות לאדם להתרומם אחר נפילה, וסלילת תווי דרך המאפשר לו לעשות תשובה.

היכולת לסלוח לאחר ולאפשר לו לתקן את דרכיו, כשההבנה הבסיסית כי האדם הוא לא יותר מאשר בן תמותה שעלול למעוד, הינה מהותית, וכה נדרשת לקיומנו כחברה מתוקנת.

אין פירוש הדבר חלילה כהסכמה או מתן לגיטימציה ואקרדיטציה למעשיו, אלא הבנה כי הוא עדיין אדם – וגם אם הוא נפל, עדיין יש תקווה לאחריתו.

“שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם ‘חטאים תרדף רעה’. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן ‘הנפש החוטאת היא תמות’. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: ‘יביא קרבן ויתכפר’ שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן ‘יעשה תשובה ויתכפר לו'” (ירושלמי מכות ב’, ו’). 

•

הנקודה השנייה  היא מענה ממוסד, תוך מגזרי, לתלונות בעניינים שכאלו.

דעות רבות נשמעו ברחובה של עיר כי באם הסיפורים אשר יוחסו לו לא היו זוכים לפרסום כה נרחב ולבושה כל-כך מייסרת, מן הסתם שהנפטר היה היום בין החיים.

מאידך, אין כל ספק כי טענות בדבר מעשים כה איומים צריכים לקבל מענה ראוי ובדיקה יסודית.

בנסיבות הקיימות, הדרך שבה התמודדו המתלוננות עם הטענות הייתה באמצעות כתבה עיתונאית, שהתגלגלה ככדור שלג חסר מעצורים במדרון חלקלק, שבסיומה הנילון קיבל החלטה לפגוע בנפשו.

אין ספק בליבי כי באם היה קיים בנמצא גוף ממוסד, רשמי, מקצועי ותורני, הזוכה לגיבוי מלא של כל גדולי ישראל – לא ככזה אשר קם מטעם עצמו וחרץ את הדין טרם נשמעו כלל הצדדים – אשר אליו מועברים מקרים, תוך שמירה על פרטיות ‘בדלתיים סגורות’,  בלי רעשים וצלצולים ותוך התמקדות בעיקר ובבדיקת המקרה, ובהמשך ככל וידרש במתן טיפול רגשי ותורני, הרי שהדברים היו מתנהלים באופן שונה לחלוטין, הן כלפי האדם שנחשד ובעיקר כלפי המתלוננות.

הצורך הזה נדרש שבעתיים בציבור בו קיימים מיזמים רבים ‘לתיקון עולם’, ולשמירה על ‘קדושת המחנה’.

למגזר הדתי-לאומי קיים ‘פורום תקנה’ אשר נותן מענה, בין היתר, על עניינים אלו. אך לציבור החרדי, ככל הידוע לי, אין ממש בנמצא.

מפה אני קורא לעסקנים במגזר להרים את הכפפה, לפעול ולסייע בהקמת מיזם חשוב זה ולהציל חיים (תרתי משמע).

•

הדבר האחרון בסדר הדברים, ואולם ממש לא אחרון בחשיבותו, הינו חוסר המענה המשווע לחינוך הילדים והדרכה הורית להתמודדות עם פרסום טרגדיות שכאלו.

כולנו, בלי יוצא מן הכלל, ראינו בו איש מקצוע ומחנך בעל ידע והבנה עצומה בנפשו של ילד מתבגר.

אין ילד חרדי שלא קרא אי-פעם סיפור מספריו; אין תלמיד בחיידר שלא שמע את שמו; יש שיאמרו כי הוא היה ‘אייקון תרבותי’ של ממש בציבור שלנו.

לכן, אני מאמין כי אני לא ההורה היחיד שבמקרה הנוכחי נאלץ להתמודד עם השאלה; מה לספר לילדים? איך לתווך להם את הסיפור הקשה הזה? ובעיקר – מה להשיב על השאלות המדויקות של הזאטוטים הקטנים?

והיהלומים שלנו מגיעים עם שאלות. הם כבר מעודכנים בכל פרטי הסיפור מהחברים, ומבקשים את תגובתנו כהורים וכדמות משמעותית בחייהם.

מלבד הודעה שהתפרסמה לגבי מוסד חינוכי מסוים, שנתן הנחיות למלמדים, לא ראיתי מענה רוחבי שייתן מענה לכלל ההורים בציבור החרדי, כאשר לא נראה לי כי יש משפחה שהטרגדיה הזו לא עלתה לשיחה על ידי ילדיה…

למזלי, רכשתי ידע מקצועי רב בתחומי הנפש לאורך השנים, ותיווכתי לילדי את העניין באופן  מקצועי ורגיש. אבל מה יעשו ההורים הרבים, החשים כי נאלצו להתמודד לבד עם הסיטואציה?

הבה נלמד מהמאורע הקשה הזה ואולי גם נצליח למנוע את האסון הבא.