חיבוק כזה? איזה מסר קיבלו השבוע אנשים שנמצאים במצוקה? • שבוע מטלטל

1.

כמה טקסטים חריפים נכתבו השבוע על פרשת ולדר. כמה טקסטים חריפים נמחקו השבוע על פרשת ולדר.

השתגעת? הילד שלך לא מוגן? אחד מכל 150 ילדים שחלו בנגיף אושפז

אסון בבני ברק: פעוט בן 3 משך את הסיר הרותח שהונח על הגז במטבח

אתה מקבל מחבר בווטסאפ לינק לפייסבוק עם הודעה “קראת? מטורף”, לוחץ על הלינק ומקבל הודעה שהפוסט נמחק. אחרי כמה דקות אותו כותב מעלה פוסט שמסביר למה הוא מחק את הפוסט ההוא. ואז, בלא מעט מקרים, גם הפוסט על המחיקה – נמחק.

אפשר להבין למה זה קורה. הפרשה הזאת כל כך מטלטלת, מכל כך הרבה היבטים. קשה בסערת נפש לחשוב מדויק, כבר בטייק הראשון. כמעט בלתי אפשרי. אז אם מיהרת וחשבת, ומשום מה אף כתבת, כנראה שבמחשבה שנייה תמחק. ויש את האלה שעומדים עם סטופר. ברור להם שחייבים להגיב מיד.

“איך עוד לא כתבת על חיים ולדר?” שאל אותי מישהו ביום שני בצהריים. איך עוד לא כתבתי? האמת? כי אחרי ששמעתי את הידיעה הייתה לי בעיה טכנית לכתוב. בעיה מוטורית: ידיי רעדו.

אבל גם למחרת, וגם למחרי-מחרת, שזה היום, קשה לי לכתוב. קודם כול, כי בניגוד לרשתות החברתיות טקסט שנכתב בטור בעיתון אין להשיב. פה אין הזדמנות למחוק או לערוך אפילו. הקלישאה הידועה אומרת שבעיתון של היום יעטפו מחר דגים. אבל בין היום למחר כולם קוראים את מה שכתוב בעיתון, לא? וחוץ מזה, כבר מזמן לא עוטפים דגים בעיתון.

2.

בניגוד לרבים אחרים שכתבו־מחקו השבוע, דווקא לא גדלתי על ספריו של ולדר. ואני אומר זאת בתחושת החמצה. אני פשוט מהדור שלפני כן. גדלתי על יגאל מוסינזון, דבורה עומר וגלילה רון־פדר.

חיים ולדר פרץ עם הספרים המעצימים ומשני התודעה שלו רק אחר כך. הכרך הראשון של ‘ילדים מספרים על עצמם’ (תחת שם העט ח. יערי) יצא לאור בשנת 1993, כשאני כבר לא הייתי ילד. אבל בהחלט קראתי והקראתי ברדיו את הטורים החכמים שלו. כולם תיארו השבוע כמה ולדר היה פורץ דרך בכתיבה לילדים, פחות דיברו על כתיבתו הפובליציסטית. למשל, על זה שהוא היה הראשון לזהות, ככותב, את הסכנה הגדולה למדינת ישראל בשלטון הבג”ץ של אהרן ברק. אחר כך באו כולם.

אבל פרט למאמר כזה או לספר אחר, הייתה בדמות של ולדר המון השראה. עובדה, אין לי מושג איך נראית גלילה רון־פדר, ונראה לי שכך גם לכל מי שגדל על ספריה. אבל דורות של ילדים, שהפכו להורים, ידעו היטב איך נראה חיים ולדר. איך הוא מדבר, כמה הוא כריזמטי ורהוט, כמה הוא מקסים.

לפי הפרסום השבוע, בית הדין המיוחד של הרב שמואל אליהו, הרב אהרון ירחי והרב ראובן נקר, שמע 22 מקרים של נפגעים (לכאורה). זאת כמובן הקבוצה הסובלת ביותר. אבל יש מאות אלפי נפגעים (לא לכאורה) בסיפור הזה.

זה מגה־פיגוע עם מעגלים אינסופיים של אנשים ברמות פציעה שונות. מילדים וילדות שאיבדו אמון באיש שהעריצו – ולא סתם העריצו כמו שמעריצים כוכב רוק מטופש, אלא כמו שמעריצים איש חכם שנותן לך כוח ועוצמות – ועד להורים שישבו ביום שני ופחדו מהרגע שתיפתח הדלת והילדים יחזרו מהחיידר ומבית יעקב.

מה יספרו להם? מה יסתירו?

בדיעבד התברר שבכל הקשור לעובדות היבשות, הפחד הזה היה די מיותר. הילדים, בכל הגילים, כבר שמעו הכול, כולל הכול, בבית הספר, או לכל המאוחר בדרך חזרה ממנו. ההורים לא היו צריכים לספר. וזה אולי הכי מפחיד. לך תדע מה בדיוק הם שמעו וממי.

גם הימים שבאו אחר כך היו קשים. ועדיין קשים. אני לא מכיר את זה מהבית שלי, ברוך ה’, אבל אני שומע מעוד ועוד הורים על ילדים שיושבים ובוכים. אז מה בדיוק אומרים להם? קשה לכתוב.

3.

אבל בעיקר קשה לי לכתוב כי אני מדמיין בית אחד שבו יקראו, במוקדם או במאוחר, את הטור הזה שאני כותב עכשיו. הבית הזה נמצא ברחוב שמעיה 3 בבני ברק. יושבת שם עכשיו אלמנה יקרה, שאני מכיר אישית, עם שישה ילדים, שאת חלקם אני מכיר אישית, ומתאבלת על בעל ואב אהוב ונערץ. ויושבים שם גם אחים יקרים, שכמה מהם אני מכיר. ויש בסיפור הזה גם הורים וגיסות וגיסים. ואפילו נכדים.

וגם את המנוח הכרתי. לא היינו חברי נפש. כן היינו ידידים. כמה ידידים? ברמה שקשה לי עם מותו באופן אישי ואני לא מפסיק לחשוב עליו.

אבל אין ברירה, צריך להתגבר ולכתוב. איך אומרים בברסלב לפני התיקון הכללי? “הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים”.

ובכן, הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים, שאולי כבר לא יהיו כאלה צדיקים, כי עכשיו, ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את העיתון בשבת אחרי הסעודה, מישהו עושה להם דברים נוראיים. כל הגורמים המטפלים בנושא יגידו לכם, שלצד כל הנזקים האיומים, רבים וטובים מהנפגעים מפסיקים לשמור תורה ומצוות. למעשה זה הגורם מספר אחת להתפקרות במגזר החרדי.

והריני מקשר עצמי לכל הרשעים הפוגעים. האמת? כל כך קל לקרוא להם רשעים, אבל זאת לא המילה הנכונה. אנחנו יודעים שאחוז דרמטי מתוכם הם צדיקים שהפכו לרשעים בגלל שרשעים שהיו פעם צדיקים פגעו בהם. וגם אלה שפגעו ברשעים שהיו פעם צדיקים לא נולדו רשעים, פשוט אלה שפגעו בהם, לפני הרבה הרבה שנים, גם נפגעו על ידי רשעים שהיו פעם… בקיצור, הבנתם.

את המעגל הזה חייבים לעצור. אז נכון, כשאני עוצם עיניים אני רואה מולי את ברכה ולדר, ואת מוישי ולדר (סופר מחונן בזכות עצמו, שהוציא לאור לפני כמה שבועות ספר נפלא, שאני כל כך מקווה שאנשים יקנו), ואת דודי ולדר ואת כל המשפחה היפה הזאת. המקום ינחם אותם. רק הוא יכול.

אבל לפעמים צריך לפקוח עיניים ולדמיין גם אנשים שאין להם שמות ופנים. אנשים שאפשר וצריך למנוע את הסבל הנורא שלהם. הם לא יושבים שבעה, וגם לא יושבים עליהם. עדיין.

4.

ביום שלמחרת הטרגדיה פתחתי את יתד נאמן והתחלחלתי. בסדר, אני מבין, לא תכתבו מיד למחרת מאמר שבו אתם מבקשים את סליחת הקוראים על כך שבמשך עשרות שנים נתתם במה מרכזית לאדם שלא בדקתם מספיק שהוא ראוי. אבל מה עם לא לכתוב כלום? אי אפשר להסתפק במודעת אבל של המשפחה?

היו שאמרו לי “נו באמת, קצת אנושיות, זה פוגע במשפחה שלא חטאה”. נכון. אבל האם כבוד המשפחה הוא לכתוב בעיתון “אתמול בצהריים, עת פקד את קבר בנו בבית העלמין סגולה, נלקח בחטף לבית עולמו”? סליחה, בעיניי זה לעשות צחוק מהמשפחה, ובעיקר זה ליצור עוד משבר אמון אצל הקוראים השבורים שלכם.

הרי את העובדות לאשורן, כבר סיכמנו, כל תינוק ותינוקת שמעו אתמול. אז איזה מסר בדיוק אתם מעבירים להם בשקר הזה? עד כדי כך אתם מזלזלים באינטליגנציה של ציבור הקוראים הכי למדני בארץ? מה עם לא לפרסם כתבת הספד? זאת לא אפשרות? אתם יודעים, במהלך השנים נתקלתי במקרה או שניים שבו התעלמתם מפטירה של אדם, אפילו רב, שאפעס, לא התאים להשקפת עולמכם המאוד מאוד מדויקת.

ואיך, למען ה’, ראש עירית בני ברק, במקום להכריז על בדק בית בעירייה – מהמחדל של קבלת נשים לייעוץ במרכז לילד ולמשפחה על ידי גבר ועד החזקת האקדח – עומד ומספיד בלוויה? אף אחד לא מצפה ממנו שיתקוף עכשיו, ברגע זה, את המנוח. הוא כבר מותקף ועומד. אני אפילו לא מצפה ממנו שיחרים את הלוויה. אבל מה עם לשתוק? זאת לא אופציה?

ואני לא מדבר על איש החסד הוותיק, שלצד הפעילות חובקת העולם שלו ושל ארגונו, מטפל אישית במסירות, במשך שנים, במקרים של נפגעים. שמעתי שגם הוא היה בין המספידים.

אני לא יכול להאמין לזה ולו בגלל שרק לפני שבועיים שמעתי ממנו בשיחה אישית כמה צריך להזהיר את הציבור מפגיעות ופוגעים. כמה זו סכנת הדור. הוא סיפר לי בכאב גדול על ההתמודדות האיומה של אנשים ומקרים שהוא מכיר מקרוב. נו, אז איך בדיוק נמנע את המקרה הבא – סליחה, את המקרה הזה, שמתרחש כרגע – אם המסר שנפגעים, שעוקבים הרי אחרי כל פרט בסיפור הזה, מקבלים מאיתנו הוא שמחבקים את הפוגע לכאורה, וכל מי שמנסה לזעוק אחרת הוא חוטא שעובר על הפסוק המפורש “לשון הרע לא מדבר אלי”?

ואיזה מסר קיבלו השבוע אנשים שנמצאים במצוקה? ממתי החברה החרדית מכילה ככה מתאבדים? נכון, בדורות האחרונים הפוסקים קובעים שאפשר לקבור בתוך הגדר, כי המתאבד לא היה שפוי או בטח חזר בתשובה ברגע האחרון, אבל מכאן ועד חיבוק כזה?

שלא לדבר על דורות של ילדים תמימים, שגדלו על סיפוריו ועצותיו של ולדר, ומבינים עכשיו, מהפרק האחרון של שמונים הספרים, שאם מישהו עושה לך עוול (ובעולם של הילדים זה יכול להיות אפילו מורה או מנהל שקצת לא היו רגישים) אתה מסיים את חייך, מזמין את המעליבים למשפט בשמיים, ואז כולם יגידו כמה היית אדם טוב ורגיש ויאשימו אותם במותך.

5.

חשוב לי להגיד משהו. קודם כול לעצמי, וגם למי שקורא את הדברים האלה, כי אחרת באמת נצא מהשבוע הזה בהרגשה שאנחנו בסדום. לא, בני ברק היא לא סדום. הכי לא. היא עיר של תורה ושל חסידות ושל חסד ושל קדושה. ולפעמים דווקא בגלל זה לא נעים לטפל בדברים כאלה, כי כמו השבוע, יש משפחה נפלאה שצריך מאוד להיזהר לא לפגוע בה, ויש עולם שלם של ערכי יסוד שכולם חיים לאורם, כמו שמירת הלשון, וחושד בכשרים, וחילול השם. ובכלל מי אנחנו שנדון בדיני נפשות, אנחנו לא הסנהדרין, אז אולי שב ואל תעשה עדיף.

ובעיקר, יש חוסר מודעות לחומרה ולהיקף של פגיעות מהסוג הזה. הרי לא מדברים באופן חופשי על כל התחום הזה. וזה עוד דבר טוב בחברת המופת החרדית.

אבל מה לעשות שיש אנשים שיודעים לנצל בדיוק את הטוב והטהור הזה כדי לפגוע. ואם ראשי החברה החרדית לא יקימו, בדחיפות – לא מחר, היום! – פורום תקנה, גוף מסודר, מאורגן, מוכר, עם אנשים בעלי שיעור קומה שיעמדו בו, שיהווה כתובת אמינה ורצינית לטיפול – אז לצערנו נשמע על עוד הרבה סיפורים איומים כאלה. או גרוע מזה: לא נשמע על סיפורים כאלה.

העובדה שכיום בית הדין המיוחד בראשותו של הרב שמואל אליהו, לא בדיוק מרבני בני ברק, הוא הכתובת הרצינית היחידה לתלונות מהסוג הזה היא מחדל. או ליתר דיוק: ברירת מחדל.

אני כבר לא מדבר על עיתון הארץ. האם ראשי הציבור החרדי לא שואלים את עצמם איך הגענו למצב הזה, שמי שמציל את הציבור החרדי מעצמו, הוא העיתון עם עולם הערכים שהכי רחוק מהם? נכון, זאת באמת בעיה להסתמך רק על עיתונות רודפת רייטינג, רודפת צהוב, וכן, גם רודפת הציבור החרדי. אבל מה לעשות? כרגע אין אופציה טובה יותר.

אתם הרי לא הצלחתם לבד לטפל בחוליי החברה שלכם. בלי עיתון הארץ, חתן פרס ישראל, יהודה משי זהב היה ממשיך לפגוע באינספור נשמות.

6.

בסופו של השבוע המטלטל הזה צריך לומר, בדחילו ורחימו, לכל הנפגעים והנפגעות באשר הם: אל תאבדו את האמון שלכם. לא במין האנושי וגם לא בעולם הדתי. בטח לא בבורא עולם. איך שר נפתלי קמפה? “קרוב־קרוב ה’ לנשברי לב!”. מכולם, הוא הכי קרוב אליכם.

ועוד דבר: קשה לבקש את זה מכם, אני יודע, אבל גם אם שמעתם השבוע אנשי חינוך שדיברו על ערכים כמו “הלבנת פנים” ובכך העצימו את החום האיום בכבשן האש שאליו נזרקתם, תבינו שזה לא מגיע חלילה מכוונות רעות.

אנחנו מאמינים לכם, מודעים לכאב הנורא שלכם. וגם אלה שעדיין לא לגמרי מבינים, עוד יבינו. זה עניין של מודעות. של תהליכים שצריך לקוות שיקרו ומהר, בזכות אותו פורום תקנה חרדי שיקום בקרוב ממש בעזרת ה’. מה לעשות, לפעמים לוקח קצת זמן. פעם העולם חשב שלעשן זה בריא. יש רבנים גדולים מאוד שעישנו. יש בניינים רבים שנבנו עם תקרת אסבסט. בסוף האמת ניצחה.

ומילה אחרונה לפוגעים. כבר אמרנו, ברבים מהמקרים נסיבות חייכם הובילו אתכם לאן שהובילו. אתם לא רוצים להיות שם, זה ברור. אל תגמרו ככה. בדיוק כמו שאסור לפגוע באחרים, אסור לכם לפגוע גם בעצמכם. אתם הרי אנשים מאמינים. לא הייתם רוצים להקדים את המפגש שלכם עם בית דין של מעלה.

קודם כול, כי זה אסור. זאת העבירה הכי חמורה שיש. לא תרצח. ודבר שני, כי שם, למעלה, לא תוכלו לתקן. זה יהיה מאוחר מדי. פנו לייעוץ. יש פתרונות. יש דרך לצאת מהמצב שנכנסתם אליו שלא בטובתכם. דלתי תשובה לא ננעלו, גם לא דלתי טיפול. איך נכתב בספר הילדים הנפלא ההוא? הלב הוא לא מחסן.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’