1.
קצת עצוב להסתובב בימים אלו במסדרונות הכנסת. המזנונים נעולים, אבל אתה יכול לרכוש מנת מזון, ולחפש מקום לאכול בו. על כיסא במרפסת הפתוחה (ולקפוא מהקור הירושלמי), או באיזושהי פינה נידחת (בלי שום תנאים).
אבל עזבו אתכם מאוכל, זה הפחד. חסר לכם שנקלעתם ליד חולה אומיקרון. שיחת טלפון תבשר לכם על בידוד (לא ניכנס לפרטים, זה די מורכב: עם בדיקה בלי בדיקה, עם אחת, עם שנים, עם חיסון או בלי), ולא יעזור הסדר הטוב לפיו השלמתם את כל מלאי החיסונים. גם לא הצגת תו ירוק בכניסה. אפילו לא חבישה מוקפדת של המסיכה, נון סטופ.
לא נעים.
לא נעים גם לראות ראש ממשלה צופה ונואם מבעד לפלסטיק השקוף של יציע המבודדים. לא נעים גם להתקרב ליציע העיתונאים ולהיתקל במחסומים שמבשרים כי בחדר הסמוך יושבים מי שעונים להגדרה ‘תחת בידוד’.
משכן כנסת תחת קורונה הוא מקום לא נחמד. הסיפור הופך להיות הרבה פחות נחמד כשאתם יודעים, שממשלת ישראל לא באמת שולטת במצב, שיד ימין לא ממש יודעת מה עשתה או אמרה יד שמאל, וכשכל אחד מושך לכיוון אחר.
לך תבנה ככה מדינה.
2.
עוד יותר לא נעים לפגוש בסיעת יהדות התורה חבר כנסת שהכריז על עצמו רק אמש, בראיון לערוץ כנסת, שאו-טו-טו הוא כבר לא איתנו בין החיים הפוליטיים.
הוא ישב עם שני עיתונאים בספסל סמוך למזנון הכנסת, העניק להם תדרוך פרישה די ממושך. מבט חטוף על פניו בישר לי שהאיש די עייף, ושלא בטוח שהחשדות לפיהן הוא צועק, שוב ושוב, ‘זאב זאב’ ולא באמת מתכנן פרישה אלגנטית, הן אולי חשדות שווא.
ואולי באמת התעייף? אולי אכן הגיע למסקנה, אליה לא מגיעים מהר כשיושבים ב’יהדות התורה’ ולפיה צריך לפרוש בזמן, לא להמתין שיפנו אותך מהכנסת באלונקה?
מ-2008 הוא שב ומפמפם, אני מתכנן פרישה. מצד שני, גם חברו לסיעה הליטאית מוישה גפני, עושה בדיוק את אותה מלאכה. מזהיר שוב ושוב מפני היום המר והנמהר בו יעזוב. וזה קרוב, הוא שב ומתרה.
אז יתכן שהם נביאי שקר ורואי שחורות, אבל אולי הפעם הוא אמיתי וכן? יכול להיות שבסיומה של הקדנציה הבאה עלינו לרעה של ממשלת השינוי נצפה ביענקל ליצמן עושה את דרכו לכיוון ביתו הפרטי ולא חוזר?
ימים יגידו. לא הייתי חותמת על זה בשתי ידיים.
3.
ליצמן מייצג היום חסידות מוכה וחבולה, שסופגת משני כיוונים עיקריים. כלומר, תחילת הספיגה החלה כשהסיעה הצביעה בעד הדחת ליצמן מראשות ועדת הכספים, כאשר שנים היה נראה שהוא והוועדה הם שידוך לנצח.
מאז, הוא השתקם, היה שר בריאות מעולה, התקשורת, גם זו החילונית, הכתירה אותו כמלך. אבל אז הגיעה הקורונה ונתנה בו את אותותיה. הוא פרש וחזר ופרש ושב, מסיבות השקפתיות כאלו ואחרות, עד שנחת במשרד השיכון. שם, אפעס, משהו לא זרם.
לשונות רעות הילכו כי מי שרוצה לסגור משהו פונה לעוזר האישי, מוטי בבצ’יק. לא ברור האם היה שמץ של אמת בדבר, אבל עצם הדיבורים הפכו את כהונתו במשרד לשונה מימי הזוהר במשרד הבריאות.
ואז יצא פלג מ’אגודת ישראל’ (מאיר פרוש וישראל איכלר) וקרא תיגר על הפלג המתחרה (יעקב ליצמן ויעקב טסלר). בערב הבחירות הם ממש צחצחו חרבות, בהמשך עשו פשרה שבסופה בישרו על הליך בוררות עתידי. הוא עוד לא החל, רק אלוקים יודע אם יחל אי-פעם, אבל הסדק נפער.
אל כל הטוב הזה התווספה הקבוצה שמסתופפת תחת ראש הישיבה מגור, הרב שאול אלתר, שלא רק פרשו מחסידות האם, אלא גם ליוו את הצעד בהרעשה תקשורתית.
בקיצור, חיים קשים למספר 1 באגודת ישראל, לפחות ברשימה לכנסת, ליצמן.
4.
החיים יהיו עוד יותר קשים כשהבחירות המקומיות יתדפקו בפתח, וזה יקרה לא עוד זמן רב.
רוצים דוגמית לתככים המתהווים? קחו סיפור.
מעשה באיש מקושר מאוד מול שגרירות ארה”ב ושמו אהרן דוד דייויס, איש מובהק של ח”כ מאיר פרוש ושלומי אמונים. כידוע, בחודש האחרון נכנס לתפקידו שגריר ארה”ב החדש, תום ניידס. החליט דייויס, שקשריו עם הממלכה שמעבר לים קצת התרופפו האחרונה (עלה טראמפ, ירד טראמפ, הגיע שגריר, הלך שגריר) לערוך לשגריר היהודי ביקורים בממלכה הפנים-חרדית, קרי מרן הגר”ח קניבסקי ומרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין.
קם והסתער על מלאכת התיאום. ברור היה לכל, והוא גם לא הסתיר זאת, שהוא מגיע יחד עם פטרונו הפוליטי, מאיר פרוש. ברחוב ראב”ד לא התעוררה שום בעיה. אבל ברחוב רשב”ם ביקשו לצרף גם את יצחק פינדרוס (תתפלאו, אבל יש מצב שהוא יקיר הבית יותר מהיו”ר גפני, צריך עיון).
אין בעיה, דיוויס הסכים.
אבל למישהו בבית שברחוב רשב”ם המראה של מאיר פרוש לא בא בטוב והוא חסם את דרכו פנימה. לא חלילה מישהו רשמי בבית, לא אחד הנכדים, אבל מישהו שהיה בכוחו וביכולתו לחסום.
האמת, הייתי מפקפקת בסיפור (המזעזע, תודו) אילולי הלכתי לחפור אחורה בידיעות הרשמיות שפורסמו אחרי הביקורים.
הנה ההודעה ששוגרה בידי אחד מהיחצנים, המחובר יותר לבית שברחוב רשב”ם:
“קבלת הקהל היומית אצל שר התורה: הברכה לשגריר ולח”כ
שגריר ארה”ב בישראל הגיע הבוקר למעונו של מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א מלווה בח”כ יצחק פינדרוס שתרגם את דבריו ללשון הקודש, כמו כן הגיע חבר הכנסת דוד אמסלם ממפלגת הליכוד שפועל רבות נגד ממשלת הזדון, עוד הגיע לקבלת הקהל יעקב חגואל יו”ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו”ר בפועל של הסוכנות היהודית.”
פרוש איפה? בחוץ.
וזו ההודעה ששוגרה על ידי אחד מהיחצ”נים המחוברים לבית שברחוב ראב”ד:
“שגריר ארה”ב הנכנס תום ניידס בהתייעצות וברכה אצל נשיא מועצגה”ת מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין שליט”א מלווה בח”כ מאיר פרוש. בשיחה המיוחדת שנמשכה מעל 20 דקות שוחחו בין היתר על יחסי ישראל – ארה”ב וצרכי היהדות ברחבי העולם”.
פרוש? בפנים.
אתם מבינים את המשמעות? זה אומר, שדילים בערב הבחירות המקומיות יתבצעו לא לפני המון ויכוחים בין פלג לפלג, בין קבוצה לקבוצה. היכונו לסיפורי ‘מאחורי הקלעים’.
ובעיקר, תזכרו את מה שהסברנו ערב הבחירות המקומיות הקודמות. העסק פועל על ‘בריכת דילים’. מכניסים את כל הריכוזים של הציבור החרדי/החרדים יכולים לקבוע בהם את זהות ראש/ת העיר (נניח: ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, אלעד, ביתר עילית, אשדוד, רכסים, חיפה, צפת, בית שמש, וסליחה עם מי ששכחנו), מערבלים, קצת תככים, הרבה דילים – ומקבלים את התוצאה.
נוסחה פשוטה, רק שהיא מאד מורכבת.
הנה כמה מהאופציות:
• נניח שהליטאים מחליטים שחשוב להם מאוד ‘לכבוש’ את ביתר עילית. הם מציבים בראש את דודי זלץ (מועמד מצליח מאוד), ובעד זה מנדבים לחברים מ’שלומי אמונים’ עיר אחרת. למשל, את בית שמש (בה לעליזה בלוך לא בטוח שיש סיכויים להיבחר מחדש. מצד שני, גם בסיבוב הקודם לא חשבתי שיש לה סיכוי, ובכל זאת היא נבחרה, כך שהכול ספקולציות). אבל איזה מועמד יוצב שם? נעבור לסעיף הבא…
• נניח שש”ס מבהירה, שעל אלעד היא לא תוותר בשום אופן, לא לליטאים ולא לשלומי אמונים. ונניח ש’דגל’ לא ממש חפצה ‘לכבוש’ את העיר (ברשב”ם לא נעולים על זה שהנציגות הליטאית המקומית נאמנה) ומוכנה לתמוך בש”ס. בעד זה, ישראל פרוש זז לבית שמש (עיינו בסעיף א’), ו’דגל’ ממשיכה את כהונתה בבני ברק (לא בטוח שאברהם רובינשטיין הוא זה שימשיך). וגור? כועסת. אבל מה תעשה מול איחוד כוחות של ש”ס-דגל-שלומי אמונים-בעלזא?
נעצור כאן, נמשיך את הדיון בטורים הבאים. על ראש שמחתנו תהיה גם ירושלים (ממשיכים לתמוך במוישה ליאון? איך מפצים את החסידים, כלומר איזו עיר מעניקים להם? אולי צפת ומוותרים על שוקי אוחנה?)
או כמו בשיר, סבתא בישלה דייסה. נתנה לזה, נתנה לזה, אבל תמיד, למישהו לא יישאר.
נחשו למי, הפעם.