ברית האחים: למה מי שלא השתתף בהפגנה ב’כיכר הבימה’ הפסיד?

1.

ביום שני בערב ישבתי בבית וצפיתי בעצרת במלאות שנה למותו של אהוביה סנדק ז”ל בשידור חי. אחד הדברים הטובים שנתנה לנו הקורונה זה השידורים החיים מכל אירוע ציבורי כמעט. אתה יכול להשתתף, לעקוב, להיות חלק, בלי לצאת מהבית.

ואז התחלתי לקבל בווטסאפ צילומי מסך עם הציוץ של השר לביטחון פנים, עמר בר־לב, שמסכם את הפגישה שלו עם תת מזכירת המדינה של ארצות הברית, ומספר איך הם דנו בכובד ראש ב”אלימות המתנחלים”.

בשלב הראשון הלכתי לחשבון של בר־לב כדי לבדוק שזה לא פייק. בממשלה הזאת זה הפך לריטואל קבוע. אני מוצא את עצמי שוב ושוב נכנס לחשבונות טוויטר ופייסבוק של חברי כנסת ושרים בכירים כדי לוודא שההודעה שרצה בשמם היא אכן בשמם.

אנשי הקואליציה מנפיקים על בסיס קבוע אמירות או תגובות שברגע הראשון נראות כפרודיה.

2.

רוצים דוגמאות? יש בלי סוף. אולי נגביל את זה רק לאמירות מהשבוע האחרון: שר האוצר ליברמן ששובר את שיאי גסות הרוח והאכזריות של עצמו ואומר למורי הדרך, אחרי שנה וחצי שבה הם נלחמים על מטה לחמם, “תתחילו לשנות מקצוע”.

יאיר לפיד שמתייחס לבוחרים שלו כאל ילדים קטנים שאפשר למכור להם הכול ואומר בתגובה לביקורת על הממשלה המנופחת, בניגוד לכל ההבטחות של יש עתיד: “יש לנו נטייה – אנחנו לעולם לא מוותרים על עקרונותינו… יש עתיד לא שברה אף עיקרון. את הממשלה הזאת אי אפשר להקים עם 18 שרים? אז את הממשלה הבאה נקים עם 18 שרים”.

צחקתי בקול.

הלאה: ראש הממשלה שבפתח ישיבת הממשלה מנסה לשכנע את אזרחי מדינת ישראל לחסן את ילדיהם כי באנגליה מתו שני תלמידים מהאומיקרון – דבר שפשוט לא קרה. העדויות של העובדות המפוטרות ממשרד החינוך שסיפרו כיצד השרה שאשא־ביטון הסתירה מראש הממשלה נתונים על התחלואה בבתי הספר. ושוב לפיד שמצייץ אחרי כל זה: “מביע אמון מלא בשרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, במקצועיות שלה וביושרתה. כל ההכפשות לא יעזרו, ממשיכים לשנות את המדינה יחד”.

וכמובן הנאום המגוחך של השר מתן כהנא שצועק על הח”כים החרדים בכנסת “נגמרו הימים שבהם אתם דורכים על הציונות הדתית”. נכון, אדוני השר, נגמרו הימים שבהם החרדים דורכים על הציונות הדתית, כי אף אחד לא יצליח לדרוס ולרמוס ולהעליב את הציונות הדתית כמו שאתה וחבריך עושים בימים אלה בלי בושה. הרי עוד לא היה שפל כזה של הפרת הבטחות וכריתת ברית עם אויבי הציונות הדתית ודרכה ההיסטורית. ואתה יודע את זה טוב מאוד, רק שאתה חושב שאם תגיד למגזר “הנה חרדי!” הם לא ישימו לב להונאה הגדולה שלך. מצחיק.

3.

אבל לא, כל זה לא באמת פרודיה. זאת המציאות עצמה, למרבה הצער. וכך גם האמירה האוטו־אנטישמית של השר שאחראי לביטחון הפנים של מדינת היהודים. הוא באמת פגש בכירה אמריקנית ויצא מהפגישה ומיהר לבשר שהנושא הראשון שנידון הוא “אלימות המתנחלים”.

לא הגל האחרון של הטרור הפלשתיני, לא הרמת הראש הערבית־ישראלית בערים מעורבות בלב המדינה, לא אובדן המשילות בנגב ובגליל מול כנופיות של בדואים, אלא המתנחלים האלימים.

וביום שני בערב, אחרי שקראתי את הדברים המקוממים, חיפשתי משהו לעשות כדי להביע מחאה. אפילו מחאה ביני לבין עצמי: לא להישאר אדיש לאמירה של בר־לב, לצורת החשיבה שלו, לעצם היותו בתפקיד הזה, ובעיקר לא להישאר אדיש מול הפשע הבלתי נסלח של מי שהקימו את הממשלה הזאת ובמו ידיהם הביאו למרכז הבמה הציבורית ולצומתי קבלת ההחלטות אנשים כמו עמר בר־לב, יאיר גולן, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי וכמובן מנסור עבאס.

פוליטיקאים עם אלקטורט קטן, שעד לפני חצי שנה היו השוליים הקיצוניים, מי בכלל התייחס ברצינות לאמירות שלהם, והיום מנהלים את המדינה.

אז קמתי מהמסך, לבשתי סוודר, נכנסתי לרכב ויצאתי לקרית משה להשתתף פיזית בעצרת במלאות שנה למותו של אהוביה סנדק. עברתי מצפייה פסיבית ביוטיוב לשותפות באירוע עצמו. נדמה לי שהסיפור הנורא הזה מסמל את הכול: את כל מה שמקולקל במשרד לביטחון פנים – מבלשי ימ”ר ש”י שנגחו ברכב נערי גבעות במקום לרדוף באותה מוטיבציה אחרי האויב הרצחני ביהודה ושומרון, דרך חוקרי המשטרה שחיפו על החברים שלהם וחקרו אותם רק שלושה ימים אחרי האירוע, ועד מפעילי מכת”זית הבואש נגד המפגינים בגשר המיתרים.

יש פה גם את כל מה שמעוות במערכת המשפט – מהפרקליטות דרך המחלקה לחקירת שוטרים ועד לשופטי בג”ץ שדחו פה אחד את העתירה הכל כך מתבקשת, שהגישו הוריו של אהוביה, להוציא את חקירת האירוע מידי המשטרה. וכמובן, יש בסיפור הזה את צביעות התקשורת שבוחרת על מה להזדעזע ולזעזע ועל מה לשתוק ולהשתיק.

אם שבוע וחצי קודם, בחנוכה, יכולת בכרטיס אחד ללכת לארנה ולראות הצגה שכללה גם את אנדרדוס, גם את אברהם פריד, גם את ישי ריבו וגם את עקיבא, פה יש עצרת קטנה אחת שבה אתה יכול להביע מחאה על הכול, כולל הכול, ואפילו לא צריך לקנות כרטיס. רק לא להתעצל ולצאת מהבית.

4.

ואתם יודעים מה? באתי למחות ויצאתי מחוזק. ואני אסביר.

ברור שעצם הנוכחות שלי ושל כל מי שבא לעצרת, כמו גם של כל מי שמפגין בגשר המיתרים, תורמת משהו למאבק בהשתקת העוול הזה. מפגש של נער בן 16 עם שוטרים לא אמור להיגמר במוות של הנער. נקודה. וזה ממש לא משנה מה הוא עשה ומה לא עשה. וכאמור, יש אנשים במערכות הבכירות ביותר במדינת ישראל שמנסים להשתיק את הפרשה. הצחנה שעולה מהסיפור הנורא הזה חזקה יותר מריח של אלף בואשים בכניסה לירושלים.

אבל גם אם ההפגנה הזאת לא תגרום לכך שמחר הצדק יצא לאור, וגם אם ההפגנות נגד הגירוש מגוש קטיף לא הצליחו למנוע את המעשה הנפשע, וכנ”ל אם נלך אחורה לימי אוסלו או אפילו לימי ההפגנות נגד הספר הלבן – עצם קיום ההפגנה הוא ערך גדול. בשבילנו.

מי שזכה, למשל, להיות שבוע קודם בהפגנה הימין הגדולה בכיכר הבימה בתל אביב, מבין טוב מאוד על מה אני מדבר (ומי שלא היה, לא נורא. יש לי הרגשה שהתנהלות הממשלה תספק לנו עוד הזדמנויות להתכנס ביחד). נכון, למחרת בבוקר ידיעות אחרונות שם את הדיווח על ההפגנה בידיעה קטנה, פיצית, בעמוד 20 לצד מודעות האבל. זה מעצבן, וזה בעיקר לא עיתונאי.

השבוע נזכרתי איך בשנה שעברה התפללתי במניין החצרות שלנו ברחוב בן מימון בירושלים, ובין מנחה לערבית הלכתי בסקרנות לראות למה יש ניידות שידור בקצה הרחוב, מול בית ראש הממשלה. זה היה לפני כל מחאת בלפור. לא הייתה שם שום התרחשות שתצדיק דיווח בשידור חי, אולי כמה עשרות מפגינים עם שלטים. אתם יודעים, כמו שתמיד היו ליד בית ראש הממשלה. אבל עמד שם משה נוסבאום ואמר בפאתוס שמחר, יונית, צפויים להגיע לכאן אלפים למחות נגד ראש הממשלה.

למחרת היו שם רק מאות, אבל אז, אחרי עוד כמה שידורים חיים, ואחרי אולפנים שנפתחו בכל מוצאי שבת עם כתבים ופרשנים שמסקרים את מחאת ההמונים בבלפור – אכן הגיעו ההמונים. חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.

אז נכון, למאבק למען זהותה היהודית של המדינה אין את התקשורת. נו, איך יהיה? לכן לא תראו יותר מדי דיווחים על ההפגנות הבאות. אלא אם כן איזה טמבל משולי המחנה יחזיק שלט עם מסר בוטה.

הו, אז ההפגנה תגיע לראש הכותרות ואפילו לפגישות המדיניות שבין עמר בר־לב לתת מזכירת המדינה האמריקנית.

5.

נאומים רבים נישאו שם בכיכר. גם של פוליטיקאים וגם של פעילי שטח מסורים ואלמוניים. בכולם חזרה שוב ושוב המילה “יהדות” בהטיותיה השונות. הייתי כבר בהפגנות שבהן דיברו בלהט על ההתיישבות ונגד ההקפאה. זה חשוב מאוד. מצוות יישוב ארץ ישראל. הייתי בהפגנות שבהן דיברו נגד אוזלת היד מול הטרור. זה גם חשוב מאוד. פיקוח נפש. הייתי בהפגנות שבהן דיברו נגד שלטון בג”ץ. זה הכי חשוב, כי השופטים משפיעים על מה שקורה בחיים הציבוריים בכל התחומים. אבל אף פעם לא הייתי בהפגנה שבה דיברו בלי הפסקה על הנקודה המדויקת שעליה עומד הכול הכול: הזהות היהודית של המדינה. זה היה מעמד כזה של “מי לה’ אליי”.

“ערב טוב למחנה הלאומי, ערב טוב למחנה האמוני, ערב טוב ללבבות הפועמים למען היהדות של מדינת ישראל”, פתח הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, את נאומו.

אח, כמה זה מרענן, מחזק, מנחם – וכמה זה נדיר, לצערנו – לראות מישהו שעומד בראש מוסד גדול ולא שותק עוד מול הממשלה הזאת. כן, יש דברים חשובים יותר מהמענקים של משרד הדתות לישיבת רמת גן בשנת התקציב הבאה.

“כבר היו לנו משברים במלכות שלנו. כשהיה לנו משבר בימי שאול המלך עמד שמואל הנביא ואמר את המשפט ‘נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם’. אנחנו רואים איך אדם מתנחם ומשקר, איך אדם מחליף את דעותיו, אבל נצח ישראל לא יינחם ולא ישקר. עברנו בדורות האחרונים השכלה, שחלקה טוב וחלקה גרם להתבוללות. עברנו רפורמה. עברנו התרחקות. אבל עם ישראל חי. קשור למסורת אבותיו. קשור לנשמה היהודית שלו. הוא התגבר על כל אלה ובנה פה בעשר אצבעות מדינה נפלאה עם נשמה יהודית בקרבה.

היום לעם היהודי אין ממשלה. יש לנו מדינה יהודית, וממשלת כל אזרחיה. ריקבון של התבוללות לאומית כזו שלוקחת גויים כדי לכפות עלינו את דעותיהם. ששותפה עם תומכי טרור. זאת עקירת היהדות של המדינה. על זה אנחנו זועקים, ונצח ישראל לא ישקר. המדינה הזאת היא מדינה יהודית!”.

וכאן הקהל צעק בקצב קריאה שמעולם לא שמעתי בהפגנה: “מדינה יהודית!”, “מדינה יהודית!”. והרב יהושע שפירא המשיך: “אכן, מדינה יהודית. אנחנו נמצאים מול קואליציית הרפורמים והרפורמות, שרוצה לעקור את הקשר שלנו ליהדות, את הנשמה. אומרת הממונה על שירותי הדת: לא להתחשב בגדולי ישראל, לא להתחשב ברבנים.

הולכים עם כמה רבנים, שכלשון רבינו הרב יעקב אריאל, מגדולי הפוסקים של הציונות הדתית, הם ‘רבנים זוטרים וחריגים’, ועם זה רוצים לעקור את הרבנות הראשית. זאת פוסט ציונות. זאת חזרה לגלות. במדינה יהודית רוצים לעשות מאיתנו קהילות, כאילו אנחנו בקזבלנקה, בקרקוב? אנחנו בארץ ישראל. עם אחד, איש אחד, לב אחד”.

ושוב הקהל לא נשאר אדיש ושר בגרון ניחר “עם ישראל חי, עם ישראל חי”.

6.

תראו, עוד יש לנו מה ללמוד מהפגנות השמאל והארגון שלהן. למשל, פודיום לנואמים, זה דבר די בסיסי להפגנה, לא? אז זהו, שבהפגנה בהבימה לא היה דבר כזה. אפילו לא סטנדר ישיבתי. רק ארגז שחור של ציוד הגברה, שמישהו הפך והדביק עליו את דגל ישראל. עכשיו תדמיינו את כל הדוברים נדחסים בין שני הגלגלים של הארגז ההפוך ונואמים. טוב, ככה זה כשאתה לא מפוצץ בכסף של הקרן החדשה. אבל איך אומר הפתגם הסיני העתיק שהרגע המצאתי? “לאמת לא משנה הפודיום שעליו היא נאמרת”.

אבל עזבו רגע את הפודיום, או את הסיקור העלוב בתקשורת. כוחה של העצרת הוא, כאמור, קודם כול פנימה. ואני אומר לכם בכנות: זה היה אחד האירועים המרגשים שהשתתפתי בהם בחיי. עד כדי כך. כי היה שם משהו גדול באוויר. חיבור אמיתי, שלא היה קודם, בטח לא בעוצמה כזאת, באהבה כזאת, בין כל חברי המחנה המאמין שפתאום קם ומתעורר. מחנה שהוא רוב עם ישראל: חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים, וגם חילונים שחשובה להם זהותה היהודית של המדינה.

אלפי אנשים שכל כך שונים זה מזה, במוצא, במקום המגורים, ברקע הסוציאלי, אפילו בעולם התרבותי – אבל דבר אחד גדול ואמיתי מחבר ביניהם. וזה היה כל כך מרגש.

כל הזמן התנגן לי בראש הנאום המיתולוגי ההוא של בגין, שנישא לא רחוק משם, לפני ארבעים שנה: “אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים!”.

בסוף הערב יצאתי חזרה מתל אביב לירושלים בתחושת רוממות רוח שאפילו מחיר החניון לא הצליח להרוס.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’