האיש שעצר את השמש דום: מה אנחנו יודעים על התפילה של בּוּנִי?

1.

לא בכל יום זוכים לריגוש כזה: להיפגש מחדש, כאדם בוגר, עם סיפורים מכוננים ובלתי נשכחים ששמעת לראשונה בגן הילדים. סיפורים שכבר עשרות שנים לא קראת.

אני לא מתכוון לסיפורי המקרא, כמו הסיפור הדרמטי – הכי דרמטי בתורה – שנקרא השבת בבתי הכנסת. נכון, אומנם אנחנו מכירים את הסיפור של יוסף ואחיו מגן הילדים, אבל מאז, שנה אחרי שנה, אנחנו קוראים מחדש את הפרשה וגדלים ביחד איתה.

אני מתכוון לסיפורי הגמרא. בימים האחרונים לומדי הדף היומי בכל העולם היהודי נפגשו מחדש, יום אחרי יום, עם סיפורי הילדות שלהם. מסכת תענית, שמסתיימת ביום שני הקרוב בשעה טובה ומוצלחת, מאגדת בתוכה חלק משמעותי מהסיפורים של ‘כה עשו חכמינו’.

אם מזכירים את סדרת המופת של הסופרת יוכבד סגל ז”ל, שחינכה דרך סיפורי חז”ל דורות של ילדים לתורה, לדרך ארץ שקדמה לתורה, לתפילה ולאמונה, ראוי לציין עוד שם אחד, הרבה פחות מוכר: יגאל סרי־לוי. קריין ושחקן בחסד, שהיה חבר בלהקת פיקוד מרכז בימיה הגדולים ואז שיחק בהצגות תיאטרון נחשבות ובתסכיתים בקול ישראל.

באמצע שנות השמונים, אחרי שחזר בתשובה, הוא הקליט בקולו את סיפורי ‘כה עשו חכמינו’. הקלטות שלו היו להיט גדול בבית שלנו, ונדמה לי שלא רק אצלנו. שמענו אותן בלופּים. ואני מדבר על קלטות אודיו, כן? לא וידאו. קשה להאמין אבל בדור ההוא ילדים יכלו לשבת בריכוז ולהאזין במשך חצי שעה לקלטת. ואז להפסיק לרגע, להפוך צד, ולהקשיב לעוד חצי שעה.

ומה שמדהים הוא שבעצם כבר הכרנו את כל הסיפורים האלה מהספרים שיצאו לאור הרבה קודם והיו בכל בית, אבל סרי־לוי הפיח בהם חיים. פתאום הדמויות קיבלו קולות, אופי, אישיות. זה היה מופע מהפנט של איש אחד, ששיחק לבדו את כל הדמויות. הוא היה גם רבי יהודה הנשיא וגם אנטונינוס הקיסר, גם הלל הזקן וגם הנודניק שרצה לעצבן אותו, גם אלישע בעל הכנפיים וגם החייל הרומי האכזר שתופס אותו, גם שמעיה וגם אבטליון, גם קמצא וגם בר קמצא. והכול היה מבוצע ברמה גבוהה, בלי להתיילד, בלי להתדבל.

בניגוד לחלק מקלטות הילדים שיצאו בשנים מאוחרות יותר, שלא לדבר על סרטים לילדים, היה בסדרה הזאת משהו מאוד רציני שנתן המון כבוד לסיפורים הגדולים וגם למאזינים הקטנים.

2.

וממפעל ההנגשה הקסום של ‘כה עשו חכמינו’, אל מפעל ההנגשה הקסום של שוטנשטיין, שבעזרתו אפילו תלמיד מתקשה כמוני יכול ללמוד את הדף היומי, ובמקרה של מסכת תענית גם למצוא עוד ועוד רבדים בסיפורים המוכרים.

זוכרים את השם נקדימון בן גוריון? איך אפשר לשכוח את היהודי העשיר ההוא שדאג לרווחת תושבי ירושלים בתקופת בית המקדש.

אלא שקריאה מעמיקה בסיפור שלו מגלה אישיות מרשימה הרבה יותר. אחד מגדולי אנשי המעש והאמונה שקמו לעם היהודי, דמות מופת שראוי להתעכב עליה וללמוד מאורחותיה.

“תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: ‘הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עיינות מים. ואם איני נותן לך – הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף’. וקבע לו זמן”.

אנחנו מדברים על סוף תקופת בית שני, בית המקדש עדיין עומד על תילו, עולי הרגל מגיעים בהמוניהם לעיר ויש מחסור במים. מהיכן היה לנקדימון בן גוריון את הביטחון שיוכל להשיב להגמון ההוא כמות אדירה כזאת של מים? הרי אלה לא היו מעיינות שנובעים מעצמם אלא בארות שמתמלאים ממי גשמים, והשנה היא שנת בצורת קשה וגשם לא נראה באופק.

ובכן, נקדימון בן גוריון, כפי שנראה מיד בהמשך הסיפור, לא היה דמות תורנית. הוא היה איש עסקים מצליח, אבל הייתה לו אמונה יוקדת עם תודעה היסטורית חזקה. המהרש”א כותב שלכן הוא הלך על שתים עשרה עיינות מים. כי הוא חי את הסיפור של בני ישראל במדבר. גם שם לא היו מים – ואז “ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים”.

נו, אז אם הקב”ה ארגן משום מקום שתים עשרה עינות מים באמצע המדבר, אחד לכל שבט, למה שהנס הזה לא יחזור על עצמו גם עכשיו, 1200 שנים אחרי, בירושלים?

האמונה היוקדת הזאת לא גורמת לנקדימון להיות פסיבי. הוא הרי קם ועשה מעשה וקנה מים מכספו. אבל אין לו ספק שהקב”ה יחזיר לו את מלוא הסכום, עד כיכר הכסף האחרונה, עד הקוב האחרון.

3.

החג חולף, עולי הרגל חוזרים שמחים ולא צמאים לביתם, ונקדימון נשאר בירושלים תקוע עם החוב. “כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: ‘שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!’. שלח לו: ‘עדיין יש לי זמן – כל היום כולו שלי הוא!’. בצהריים שלח לו: ‘שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!’. שלח לו: ‘עדיין יש לי שהות ביום!’. במנחה שלח לו: ‘שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!’. שלח לו: ‘עדיין יש לי שהות ביום'”.

מה זה השיח המוזר הזה, שבו בעל החוב משחק אותה פוקר עד הרגע האחרון? מלחמת כבוד מי ימצמץ ראשון בין שני אנשי עסקים מפוצצי אגו? לא. כלומר, כן. אבל לא על הכבוד של עצמו שומר פה נקדימון, אלא על כבוד שמיים, תרתי משמע. הוא רואה את זמן הפירעון מתקרב בצעדי ענק, הוא רואה את שמי הנחושת, ובטוח שהקב”ה יעשה נס ברגע האחרון. לא יכול להיות אחרת.

אבל הרגע הזה לא מגיע, ובינתיים ההגמון כבר מתחיל להסתלבט. “לגלג עליו אותו הגמון, אמר: ‘כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?!’. נכנס לבית המרחץ בשמחה”.

שימו לב, ההגמון לא הולך לשחק גולף, למרות שהיו לו מן הסתם כמה מגרשים. הוא גם לא הולך לאיזו מסעדה רומאית טובה. בית המרחץ – זה המקום שהכי יעצבן את נקדימון ביום המתוח והיבש הזה. אתה הולך עוד מעט לשלם לי שתים עשרה כיכרות זהב, כי אין לך מים, ואני, יש לי כל כך הרבה מים שאני יכול לשיר במקלחת.

והגמרא ממשיכה בתיאור הציורי שכמעט לא השאיר ליוכבד סגל עבודת כתיבה: “עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב”.

וואו. אני ממש יכול לדמיין את נקדימון נכנס ללקסוס שלו ואומר לצעיר החסידי שנוהג לו וגם עושה לו שליחויות: “יואלי, היום לפני שיורדים לפגישות בתל אביב, יש לי משהו בבית המקדש”.

4.

יואלי נשאר ברכב עם מנוע דולק, ליד הכניסה התחתונה של ישיבת אש התורה, ושקע בקבוצות הווטסאפ שלו. נקדימון פסע לבית המקדש. אם עד לרגע זה, למרות הכול, הוא שמר על מצב רוח טוב, כאן הוא נשבר. הגמרא כותבת שחור על גבי לבן שהוא היה “עצב”.

למה עצב? בגלל שהוא הולך להפסיד המון המון כסף? לא. “נראה דלאו משום ההפסד של המעות”, כותב הרב חיים גריינמן בספרו ‘חידושים ובאורים’, “שעשיר גדול היה, כמו שכתב רש”י, אלא שהיה בדבר מעין חילול ה’. דהוא בטוח שהבורות יתמלאו, ולכך הרבה לו בשכרם הרבה יותר משוויים, ועכשיו כשלא נתמלאו נתמעט כבוד שמיים”.

והגמרא מכניסה אותנו לתוך בית המקדש: “נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: ‘ריבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי, שיהיו מים מצויים לעולי רגלים!'”.

איזו פנייה ישירה לבורא עולם. אנחנו מדברים על איש עסקים, כן? זה לא חוני המעגל שמופיע בגמרא במסכת תענית דף אחד קודם לכן. חוני, כפי שאומרים מפרשים רבים, היה הצדיק של הדור. זה לא התחיל ונגמר בתפילות על הגשם. איך הוא אומר שם בשעה שעג עוגה ומכריז שלא יצא ממנה? “בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך”.

חוני היה הכתובת לכל הצרות. אנשים עמדו שעות בתור על מדרגות ביתו הצנוע כדי יברך אותם, אפילו שרק יגיד בראשי תיבות: בו”ה. ולמה? המפרשים אומרים שהוא היה גם תלמיד חכם עצום “שמצער עצמו להבין דברי תורה ולרדת לעומקה של הלכה” וגם צדיק שידוע בתפילותיו.

אבל נקדימון? עם כל הכבוד, מדובר בביזנס־מן. השבוע גיליתי להפתעתי בגמרא את מה שלא כתוב ב’כה עשו חכמינו’: במקור בכלל לא קראו לו נקדימון. את השם החשוב הזה הוא קיבל רק אחרי הסיפור שאנחנו כרגע בשיאו. השם האמיתי שלו היה, שימו לב: בּוּנִי.

5.

מיסטר בוני נכנס לבית המקדש, משחרר קצת את הקשר של העניבה האדומה, ומתחיל להתפלל. מתוך עצבות ושברון לב, ובעיקר מתוך אמונה חזקה. וזה עובד. “מיד נתקשרו שמיים בעבים, וירדו גשמים, עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו”.

והנה בסצנת הסיום נפגשים שני גיבורי העלילה זה מול זה: “עד שיצא אדון מבית המרחץ, נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה אמר לו: ‘תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך!'”.

הופה. מסתלבט מי שמסתלבט אחרון. אתה הלכת לשיר שירי־עם רומאיים במקלחת? עכשיו נראה אותך משלם לי, על העודף. הרי מילאתי לך את הבארות יותר ממה שהם היו מלאים כשנתת לי לשאוב מהם מים לפני כמה חודשים. קדימה, שלם.

אבל ההגמון לא פראייר (ברור שלא, ראיתם פעם הגמון פראייר?). “אמר לו: ‘יודע אני שלא הרעיש הקב”ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי: שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו'”. קבענו שאם אתה לא מחזיר לי מים עד הערב אני פודה את צ’ק הפיקדון, ועסק זה עסק. עם כל הכבוד למבול שיורד עכשיו בירושלים, אנחנו כבר אחרי הדד־ליין. קדימה, שלם.

6.

ושוב נקדימון מנתק את הטלפונים ונכנס לבית המקדש. “חזר ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפילה”. ופה ממש התרגשתי לקרוא את התיאור בדף היומי. אנחנו מכירים הרבה תפילות שנאמרו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, תפילות של כל גדולי האומה. מאברהם אבינו, יצחק ויעקב, דרך תפילת חנה, אליהו בהר הכרמל, יונה במעי הדגה וכל הצדיקים, החסידים, הישרים והתמימים.

אבל נקדימון, זאת אומרת בוני, נותן חתיכת נוסח תפילה. קצר אבל מרגש מאוד. מוזר שלא משתמשים בו היום: “אמר לפניו: ‘ריבונו של עולם: הודע שיש לך אהובים בעולמך!'”

וזה שוב עובד.

והפעם הנס הרבה יותר גדול: “מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: ‘אילו לא נקדמה החמה, היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי'”. ומסיימת הגמרא: “תנא: לא נקדימון שמו אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון? שנקדמה חמה בעבורו”. כלומר, שבשבילו השמש נקדמה, התעכבה בקדם, במזרח, ולא שקעה.

ואחרי הסיום הניסי הזה מגיעה עוד שורה מדהימה לא פחות: “תנו רבנן: שלושה אנשים נקדמה חמה בעבורן: משה ויהושע ונקדימון בן גוריון”.

זה מטורף. בוני נמצא ברשימה אחת לא עם חוני המעגל אלא עם משה רבנו ויהושע בן נון. לשלושתם השמש עמדה דום.

7.

מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? קודם כול שכדאי לחזור ולקרוא את סיפורי הגמרא גם בגיל מבוגר. לא להיתקע ב’כה עשו חכמינו’. וכמובן, לא רק את הסיפורים. ביום שלישי השבוע מתחילים מאות אלפי חברי מועדון הזהב של הדף היומי את מסכת מגילה. זאת הזדמנות נהדרת להצטרף ללימוד קצר, יומיומי ומשנה חיים של מסכת שהיא גם קלה במיוחד וגם קצרה במיוחד. שלושים דף – וסיימתם מסכת.

בט”ו בשבט תוכלו לעשות סיום. אתם יודעים איזה סיפוק זה? אז לא תצטרפו? לא לכל הדף היומי, רק למסכת מגילה. אחר כך נדבר.

אבל לעצם הסיפור: הרב נתן מאיר וכטפוגל, המשגיח של ישיבת לייקווד בארצות הברית, היה מרבה לדבר על דמותו של נקדימון בן גוריון. “תראו אילו מושגים גדולים היו לו”, הוא היה אומר שוב ושוב. “אנחנו, אם היינו חיים אלף שנה, היינו מבקשים הרבה בקשות, אבל לא היה עולה בדעתנו לבקש לעצור את השמש! אצלנו, אדם שהיה מתפלל לעצור את השמש, היו מאשפזים אותו… אבל לנקדימון בן גוריון היו מושגים אחרים של אמונה, של תפילה, של אכפתיות לכלל ישראל, של כבוד שמיים. מושגים אחרים ביחס לקדוש ברוך הוא, שיש לו אהובים בעולמו”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’