דיין יפצה אישה שהוצא נגדה ‘כתב סירוב’ ב-60 אלף ש”ח

בית משפט השלום בפתח תקווה קיבל את עמדת המדינה וחייב את הרב שמעון גוטמן, בן 44 מאלעד, דיין בבית דין פרטי קהילתי, לשלם פיצוי בסך 60 אלף שקלים לתושבת עירו – שבית הדין הוציא נגדה “כתב סירוב”.

החיסון לילדים בני 5-11 מומלץ על ידי הרופאים: שו”ת מיוחד להורים

‘כתב הסירוב’ הוצא בתגובה לכך שתושבת העיר הגישה תביעה לבית משפט אזרחי  בגין סכסוך שכנים.

פסק הדין ניתן לאחר שבמסגרת הסדר טיעון הודה הרב גוטמן בעובדות כתב אישום מתוקן  – בעבירות של איומים ושיבוש מהלכי משפט, והוסכם כי ייקבע שהוא ביצע את העבירות אך לא יורשע, בעיקר נוכח העובדה שכתב האישום הינו תקדימי ושהמעשים בוצעו בטרם פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בתחום זה של ‘כתבי סירוב’.

מדובר בכתב אישום ראשון ותקדימי מסוגו הנוגע לסוגיית ‘כתבי סירוב’ שהונפקו על ידי בתי דין דתיים – ממלכתיים או פרטיים, אשר דנים בסכסוכים אזרחיים שונים בהסכמת הצדדים לסכסוך.

‘כתבי סירוב” מוצאים נגד אדם בגין סירובו להתדיין בפני בית הדין ומפורסמים בפומבי, ובמסגרתם מוטלות על האדם סנקציות חברתיות, קהילתיות ודתיות או גינויים מסוג זה, במטרה לכפות עליו ולהרתיע את יתר חברי הקהילה להסכים להתדיין רק בפני בית דין דתי ולהימנע מפנייה לערכאות שיפוטיות אזרחיות בישראל.

יודגש, כי בתי דין אלה הינם חסרי מעמד או סמכות ממלכתית, שלטונית או עירונית.

במרץ 2013 פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, המחדדת את דרכי הטיפול של רשויות אכיפת החוק ב’כתבי סירוב’, ואת האיסור הפלילי שבהוצאתם.

כתב האישום הוגש זמן קצר לאחר מכן. מכתב האישום המתוקן, שהוגש על ידי עו”ד רועי רייס מפרקליטות מחוז מרכז (פלילי), עולה כי המתלוננת ובעלה נקלעו לסכסוך עם שכניהם אשר הרחיבו את מרפסתם ללא היתר, באופן המהווה מטרד וסיכון בטיחותי.

בהמשך לכך, קיבלה המתלוננת אישור של רב מבית דין קהילתי פרטי אחר, להגיש בקשה לצו מניעה בבימ”ש אזרחי נגד שכניה, זאת לאחר שפניותיה למשטרה ולעירייה לא הועילו.

עם היוודע הדבר לשכן, הוא פנה לבית הדין ‘הישר והצדק’ והלין על פניית המתלוננת לערכאות אזרחיות. יובהר, כי גם בית הדין הקהילתי הפרטי ‘הישר והצדק’ באלעד הינו נטול סמכות שלטונית כלשהי, אך חרף זאת נהג בית הדין לפעול תוך שימוש בסממנים שלטוניים ולפרסם את פעילותו באופן ממנו השתמע כי הוא משתייך מהותית ללשכת הרבנות בעירייה, לנהל דיונים במבנה לשכת רב העיר, ולשלוח מסמכים כשהם במעטפות ועליהן לוגו לשכת הרבנות באלעד.

בעקבות פניית השכן, במשך מספר ימים הפעיל הנאשם, במסגרת תפקידו בבית הדין, מסכת אינטנסיבית של לחצים על המתלוננת, במטרה להביאה לבטל את ההליך האזרחי, ובמטרה להביאה להתדיין בנושא בבית הדין הרבני.

משהלחצים לא נשאו פרי, נמסר למתלוננת כתב סירוב החתום על ידי הרב גוטמן ושני דיינים נוספים, בו נאמר, בין היתר, כי היא “הרימה יד בתורת משה”. כתב הסירוב הופץ ברבים באזור מגוריה של המתלוננת ובמקומות ציבוריים נוספים, לרבות בתי כנסת ולוחות מודעות ברחבי העיר.

כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת ובני משפחתה נזקים חברתיים קהילתיים, משפחתיים ואף רפואיים-נפשיים. המתלוננת העידה כי פרסום ‘כתב הסירוב’ ברבים הביא להרס חיי המשפחה, שנאלצה להתמודד עם חרם ונידוי –  שמשמעם חוסר יכולת להתפלל בציבור וצורך להעביר את בנותיה לבית ספר מחוץ ליישוב.

בית המשפט קיבל את עמדת הפרקליטות שניתן לסיים את ההליך באופן חריג ללא הרשעה, משום שמדובר בכתב אישום ראשון ותקדימי מסוגו בישראל; משום שהמעשים נעשו טרם פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שחידדה את דרכי הטיפול של רשויות אכיפת החוק בכתבי סירוב; וכן נוכח העובדה שהנאשם נטל אחריות ואף פעל לתקן את מעשיו, בכך שביה”ד פרסם ברבים את התנצלותו בפני המתלוננת ומשפחה על הנזקים שנגרמו לה וכן שהם מקבלים את הנחיית היועמ”ש בנושא.

כמו כן, קיבל בית המשפט את עמדת הפרקליטות באשר לפיצוי המתלוננת בגין הנזקים שנגרמו לה ולמשפחתה, וחייב את הנאשם לפצותה בסכום כבד של 60,000 שקלים.

בהמשך לאמור ציינה השופטת אליאנא דניאלי, כי אינה מתעלמת מכך שהנוהג של הוצאת כתב סירוב “נהוג מימים ימימה, הן מאז קום המדינה והן עוד קודם לה בקרב הקהילות השונות”, אולם לא ניתן להשלים עם ההתנהלות שנחשפה בפניה, ושבה הודה הדיין, לפיה נעשה ניסיון כוחני ובלתי חוקי לכפות על מתלוננת שאינה חפצה בכך להתדיין בפני בית דין פרטי.

“זכות הגישה לערכאות היא כאמור זכות יסוד, ופגיעה בה, בוודאי כאשר היא נעשית על ידי דיין, על ידי מי שפועל תחת כותרת של סממן ממלכתי או עירוני, על ידי מי שעושה כן באופן מתוזמן, מתוכנן, תוך הפעלת אחרים בעל פה ובכתב ובאופן מתמשך, הינה פגיעה משמעותית וקשה, עמה לא ניתן להשלים”, ציינה.

לעניין זה הדגיש ביהמ”ש כי לצורך דיון בבית דין פרטי מסוג זה, נדרשת הסמכתם, בקשתם ורצונם המלאים של שני הצדדים המסוכסכים, לפתור את הסכסוך שביניהם באמצעות בית הדין הפרטי בעוד שבמקרה הנדון אין חולק כי המתלוננת “לא רצתה, לא ביקשה ולא הסכימה כי כך יהיה, וההפך הוא הנכון….ואף על פי כן “נעשה ניסיון כוחני ובלתי חוקי לכפות על מתלוננת אשר אינה חפצה בכך להתדיין בפני בית הדין הפרטי”.

ביהמ”ש מצא לנכון להדגיש: “יש לקוות כי אכן להליך הנוכחי הייתה השפעה מרתיעה על בית הדין הספציפי ובכלל, למען יידעו כולם כי לא ניתן למנוע את זכות הגישה לערכאות. יש לקוות כי לא יוצאו עוד כתבי סירוב בדומה לכתב הסירוב האמור”, וכן ציין לשבח את עמידתה האיתנה של המתלוננת על זכויותיה ואת השינוי לו גרמה המתלוננת עצמה בקבלת הנחיית היועמ”ש על ידי בתי הדין העצמאיים האמורים, הן במסגרת המישור הפלילי, והן במסגרת עתירה מקבילה שהגישה לבג”צ במישור המנהלי, בסיומה ציין בית המשפט העליון את תרומתה החשובה בהצפת הסוגיה הנידונה ובקידום לו תרמה לפתרון ראוי.

ההודעה שנדרש בית הדין לפרסם במסגרת ההסדר: