1.
הם ישבו לצד אחד השולחנות במזנון החלבי של הכנסת והתפלמסו בערנות. לא ממש הקשבתי, אבל ראיתי תנועות ידיים נסערות.
החיסון לילדים בני 5-11 מומלץ על ידי הרופאים: שו”ת מיוחד להורים
שרי, בואי שבי איתנו, ביקש אחד מהם. ואז שמתי לב לזהותם: אנשי ליכוד שהתקבצו אל המשכן מכל קצות הארץ, קצת אחרי שסיימו לשבת באולם ירושלים – שם התכנסה סיעת הליכוד, כמו בכל יום שני. כעת התיישבו להכניס משהו לפה, ולדבר בלהט.
עשה רושם, שהם מאוכזבים. ניסיתי לדובב אותם. מתברר, שהם עשו מאמץ, הגיעו מרחוק כדי להשתתף בישיבת הסיעה, ציפו ליחס חם ואוהב מצד המנהיג האהוב עליהם, “אבל הוא, אפילו לא הסתכל לעברנו”.
אחר הוסיף: “לאף אחד בסביבתו לא ממש אכפת. מירי רגב נכנסת, רואה אותנו מרוכזים בפינת החדר, לוחצת ידיים, טופחת על שכם, מחייכת, הוא נכנס, מבט צונן, נאום ואנחנו מתבקשים לצאת החוצה”.
עצוב לי עבורם. למען האמת, אני אומרת להם, נגעתם בדיוק בסיבה שבגללה ביבי לא ראש הממשלה היום. יחסי אנוש, זה שם המשחק. על זה הוא נפל. אם ישכיל לתקן, עם זה הוא גם יצליח להתרומם חזרה.
אילו השכיל לפרגן לאביגדור ליברמן כשר בטחון, לאפשר לו להצליח, להשחיל עליו מילה טובה במסיבות עיתונאים, אולי היחס של יו”ר ישראל ביתנו היה אחר. בתחושה של ליברמן, נתניהו שם לו רגליים, מנע ממנו מלהצליח. זה בדיוק מה שסיפר לי בראיון שקיימתי איתו לכבוד חג סוכות. נכון או לא נכון? חובת ההוכחה על ראש הממשלה, שהיה צריך לעשות הכול כדי ששר הביטחון שלו יהיה מרוצה. בשביל הסיבוב הבא. בשביל העתיד.
אם היה מניח בצד את הכעס על הצמד נפתלי ואיילת, למרות החתולים השחורים שעברו בין שני הצדדים אחרי שעזבו את לשכתו, אולי הגלגל היה מסתובב אחרת. הרי בפוליטיקה, אתה צריך לחייך גם אל האויב כל בוקר מחדש. השניים השתלטו על הבית היהודי, והיו שחקן משמעותי בקואליציה השלישית שלו. ידעת שתצטרך אותם גם בממשלות הבאות שלך. אז למה לא התאמצת יותר?
ערב הסיבוב הרביעי של הבחירות שב נתניהו ותקף אותם. לטענתו, הם ניהלו מו”מ עם כחול לבן, להרכבת ממשלה. הם הכחישו, אבל הנה נניח שזה נכון והם אכן התכוונו לכך (בסוף, בל נשכח, הם אכן הרכיבו ממשלה עם כחול לבן) – תחבק אותם, תתחנף, קח אותם לצדך, תוציא מליבם את החשק לחבור לצד השני. זה לא מה שקרה.
ואז זאב אלקין, אחד הנאמנים היותר גדולים של נתניהו, ומי שהיה יו”ר קואליציה מבריק, קיבל כתף קרה.
בקיצור, הרשימה ארוכה. לכן, אם נתניהו חפץ חיים, גם את הליכודניקים ‘שלו’ אסור לו לקחת כמובנים מאליהם. שמור עליהם. בשבילך. למענך. לא למענם.
ואז הם ירו את שאלת מיליון הדולר: כמה זמן תחזיק, לדעתך, ממשלת בנט-לפיד מעמד?
כמה זמן? טוב, אז אני כל בוקר מתעוררת, תוך שאני אומרת לעצמי: גם היום אל תופתעי אם יקרה אחד מחמשת התרחישים.
2.
התרחיש הראשון:
בוקר טוב (או רע, תלוי בעיני המתבונן), ובצג הטלפון שלי הודעה: היום ב-20:00 בערב הודעה דרמטית של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.
והוא מודיע – אני פורש. המשחק מכור מראש, ברורה לי מה תהיה דעת השופטים בסופו של ההליך, אני מעדיף לשאת הרצאות, לעשות לביתי, לקיים מסעות הסברה למען מדינת ישראל בכל רחבי העולם וכן על זה הדרך .
הליכודניקים (כלומר, לא הח”כים שנושאים עיניים לכתר), אלא הישראלים שתומכים בנתניהו יזילו דמעה או שתיים, אבל תוך יום-יומיים כולם יירגעו; תיפתח מלחמת העולם השלישית בליכוד, מישהו יכבוש את הראשות, בבחירות הבאות התנועה תידרדר למספר עלוב של מנדטים – אבל השמש תמשיך לזרוח גם ביום המחרת.
קואליציית בנט-לפיד, הרעועה גם ככה, תקרוס. הפאזלים יורכבו מחדש, המפה הפוליטית תשתנה. איילת שקד תתחרט שלא נכנסה לליכוד רגע לפני המפץ הגדול; לגדעון סער וחבריו יראו את הדלת הנטרקת (“בוגדים, בוגדים”, יקראו הליכודניקים בזעם); אלקין ינסה להסביר שלא הייתה לו ברירה ויתפלל שיסלחו; ליברמן יחזור אולי אל חיקו החמים של הימין הפוליטי.
והחרדים? אחרי שיגמרו לשבת ‘שבעה’ פוליטית על החבר לדרך שהלך, ינסו להשתלב במבנה החדש שיוקם.
אני יודעת שהליכודניקים נשבעים שזה לא יקרה, שנתניהו נשבע שפניו לא לשם. אני גם מודעת לכך שנתניהו עצמו מכחיש, מעל כל במה ושיחה שהמהלך הזה עלול/עשוי לקרות אי-פעם. “בחיים לא”.
אבל תאמינו או לא, מאחורי הקלעים יש רחש-בחש. יש מי שהתנגדו נחרצות למהלך כזה והתנגדותם קטנה ולו במעט, יש מי שסירב אפילו להקשיב והיום מטה אוזן. אמנם רק את קצה האוזן, ועדיין.
הסיכויים? נמוכים. אבל לא אפול משום כיסא אם אקום בוקר אחד לתרחיש הזה.
3.
התרחיש השני:
שר הביטחון בני גנץ מקבל סקר לפיו רוב העם אינו שבע רצון מ’ממשלת השינוי’, וכי אם וכאשר הוא יהיה זה שיפרק אותה – המנדטים, בבחירות הבאות, יחייכו אליו קצת יותר.
יישב גנץ עם עצמו, ויאמר: נכון, אני לא ‘מת’ על נתניהו, יש מצב שהוא אפילו רימה אותי בסיבוב הקודם (על פי גרסת נתניהו, תוך מספר שבועות מהקמת הממשלה היה זה ניסנקורן שהפר סיכומים). מצד שני, לקבל את יאיר לפיד בראשות הממשלה זו גם לא מציאה גדולה. להסתובב עם בטן מלאה בכ-10 מנדטים גג, גם לא ממש נחמד. אז אם אפשר לשפר עמדות, למה לא לעשות זאת ויפה שעה אחת קודם?
נכון, יהיו כ-40 אחוז מהעם שינטרו לו טינה על כך. נכון גם, שלשבת תחת מטריה אחת עם נתניהו כחלופי, זו לא מציאה גדולה עבורו. אז מקסימום, חותרים לבחירות. אם אכן הוא משפר עמדות בסקרים – למה לא.
הסיכויים? כמעט לא קיים. נכון לעכשיו, כי הסקרים עדיין לא מחייכים אליו בשום סיטואציה. אבל לא אפול משום כיסא אם אקום בוקר אחד לתרחיש הזה.
4.
התרחיש השלישי:
מחמוד עבאס, מלך מלכי המלכים של הקואליציה הנוכחית, קם לסקרים פחות מחמיאים, לפיהם המשך הישיבה בקואליציה לא מטיבה איתו, אלא דווקא עם הרשימה המשותפת.
קום, תכריז שדי לך עם ההישגים שהשגת, תודיע שהממשלה הזו מאותת ימינה מדי, שהתאכזבת, שתמיד צריך לנסות, אבל צריך אומץ לצאת ברגע שהניסוי לא צלח – ואופס, יוצאים לבחירות.
לכאורה, לא יקרה. עבאס עדיין לא התייאש מ-52 מיליארד השקלים שממתינים לו. עד שלא יראה אותם ביד, ויוציא עליהם הודעות בשרשרת לתקשורת הערבית – הוא שם, עמוק בפנים.
ועדיין, לא אפול משום כיסא אם אקום בוקר אחד לתרחיש הזה.
5.
התרחיש הרביעי:
בתרחיש הזה הופכת איילת שקד מהדמות השנואה במעוזי הימין לאסתר המלכה, ועוברת חזרה לימין. כמו אורלי לוי אבוקסיס בפורים של הסיבוב הקודם.
לא משנה כמה הליכודניקים נשבעו שלא יקבלו אותה, אחרי כל מה שעוללה להם – אל תאמינו להם. “זה היה בימי הקמת קדימה. החברים בליכוד נשבעו שכל חבר שערק למפלגתו של אריק שרון – לא חוזר. האמנתי בליבי, שכך יהיה”, שח לי ליכודניק בכיר, שעוד זוכר את הימים הנפיצים ההם. “אני לא צריך לספר לך איך צחי הנגבי מכובד אצלנו במפלגה, והוא רק אחד מיני רבים”.
לכן, כשליכודניקים נשבעים ‘לא נקבל אותה’, צריך לקחת אותם בערבון מוגבל. במיוחד שהיא לא גדעון סער. היא מעולם לא נלחמה חזיתית בנתניהו, ואם היא תהיה זו שתפרק את ‘ממשלת השינוי’ – יאמרו לה ‘סלחנו’.
למה שהיא תעשה צעד כזה? לכאורה, היא לא קורצה מחומרים מספיק אמיצים בשביל לבצע את הצעד. עוד לכאורה, הקשר האמיץ שלה עם נפתלי בנט לא יאפשר לה זאת. היא שמרנית מדי כדי שכל הטוב הזה (או הרע, תלוי בעיני המתבונן) יהפוך למציאות.
וזה עוד בלי לאמץ את גרסת הטוענים ש”היא ורק היא אדריכלית ממשלת השינוי, ‘כאב הבטן’ שלה זו הצגה”.
האם זה עלול/עשוי לקרות? אני מאותם אלו שלא האמינו שאיילת שקד תזחל פנימה אל ממשלת השינוי. עדיין לא עיכלתי את המהלך. כך שאני פסולה מראש מלחוות דעה על היתכנות צעד הפוך. כנראה שהוא לא מציאותי.
מצד שני, איילת חכמה. גם היא מבינה שלימינה אין עתיד. לא בימין, גם לא במרכז. הסקרים יכולים לחייך מפה ועד 10 מנדטים. בפועל, הזוי לחשוב שצעיר תל-אביבי יצביע לנפתלי בנט רק כי הוא זה שהזיז את ביבי מהשלטון. והימניים? שבו חצי שעה בכל ישוב ימני ותחזרו עם תובנות: נפתלי די סיים את הקריירה הפוליטית שלו כראש מפלגה. הוא יוכל אולי לזחול למפלגה קיימת (לא סביר להניח שבליכוד יש לו סדק להיכנס דרכו), נניח אם לפיד יגלה רוחב לב, אבל גם זה ממש לא בטוח. ספרים, הוא יוכל לכתוב, ובשפע.
אז למה לה, לאיילת, לצעוד אחריו אל התהום? למה לא לבצע אקזיט רגע לפני שיאיר לפיד הוא ראש הממשלה? כבר אמרנו. שמרנית, כאב בטן וכו’.
אבל אם זה יקרה, אל תגידו שלא אמרנו קודם. מהכיסא, כאמור, לא אפול.
6.
ויש את התרחיש החמישי, זה שאליו מתעוררים אזרחי מדינת ישראל כל בוקר מחדש, מזה חצי שנה.
ובתרחיש הזה, שום כלום לא קורה. הממשלה ממשיכה להתנהל, ליברמן ממשיך להיות יצירתי (‘הורים יקרים, היוגורט יוזל’, בישר השבוע בישיבת סיעת ‘ישראל ביתנו’), עבאס ממשיך לחייך במזנון, החרדים ממשיכים להכריז על כינוסי ‘געוואלד’, ונתניהו ממשיך להתראיין בערוץ 14 ולנסות לכבוש את השטח.
ימים יגידו, חודשים יגידו, אבל אולי גם ארבע שנים יגידו.