לא להאמין, גם צבי חקק במברכים את הראשל”צ
1.
לאחר עלעול בעיתוני סוף השבוע, לא יכולתי שלא להתרשם כי היה זה שבוע המלפפונים של התקשורת החרדית.
ולא כי לא היו אירועים מסעירים ברקע. אחרי הכול, הלחימה בדרום עדיין בעיצומה. בין קרקעית לחיסולים, לקרקעית ב’. אלא שנראה כי הכתבים העדיפו את חופשתם ואת הבילוי עם הילדים בבין הזמנים, על פני השקעה בעבודה – והתוצאות בהתאם.
קשה היה למצוא כתבת שטח טובה אחת לרפואה. עברו הימים בהם שיגר עיתון משפחה את כתביו לזירות הנפילה השונות, לבתים הנטושים בעוטף עזה, ו/או להצצה אל שדה הקרב הדרומי. עיתון בקהילה, כמו תמיד, אפילו לא התיימר לנסות. גיליון החדשות הורכב כמעט כולו מאסופת ידיעות חדשותיות שהופיעו במהלך השבוע באתרים השונים. שום-כלום מקורי. והמון יח”צ.
היחיד שטרח היה כתב השטח של עיתון יתד נאמן, שהפליג דרומה, נמרץ כהרגלו, לסקר את פתיחת שנת הלימודים העתידית במוסדות החינוך החרדיים. כתבת שטח וצבע טובה, כולל תמונות יפות, תחת הכותרת המבריקה של “א’ זה (צבע) אדום, ב’ זה בית ספר” (שדות נגב, סעד, כרם שלום – כל המקומות הלוהטים).
הצל”ש מגיע לכתב השטח, אבל בהחלט גם לעורך, שהביא עמו את משב הרוח של הימים הטובים במשפחה אל בית יתד נאמן.
בהמודיע לא התיימרו לספק כתבת שטח, למרות שחובה לציין כי הכתבות פרי עטו של הכתב הצבאי, היו בהחלט מעמיקות ורציניות.
והתחום הפוליטי? שם השיממון בלט יותר מכל. מה שהופיע, אם הופיע, היה רדוד ושטוח, פרי עטם של ממלאי מקום מזדמנים. הוא אשר אמרנו: יצאנו לחופשה, נשוב בהקדם.
ואם כך, סתם שאלה: מדוע הקוראים אמורים לשלם מחיר זהה על ‘עיתון בחופשה’ כמו על עיתון גדוש מפרי עטם של כתבים מומחים?
2.
ל’יום ליום’ אין כתב צבאי מומחה בתחומו, כמו למשפחה או המודיע למשל, אבל מצאתי תופעה מעניינת: לפחות בשתי כתבות היה אזכור של דברים אותם אמר “גורם בטחוני בכיר” לכתב כזה או אחר של העיתון.
האמנם טרח גורם בטחוני להשקיע בעיתון הנחשב למגזרי ולהקדיש זמן לכתבים שאינם כתבים צבאיים מוגדרים? תמהני.
3.
אפרופו ‘יום ליום’.
על מודעת הברכה לראשל”צ על הולדת נכדו (מזל טוב נשגר גם מבמה זו) חתומים צוות העיתון, העורך, המנכ”ל, וגם…צבי חקק – יו”ר הוועדה הרוחנית.
לא יכולתי שלא להיזכר ביום בו התבשרתי על פיטוריו, כאשר לאחר ידיעה חריפה ומבקרת שפרסמתי בנושא הובטח כי האיש יוחזר מיידית לתפקידו. מה שלחץ תקשורתי יכול לעשות.
תהיתי: האם בעקבות הביקורת שפרסמתי השבוע, על אי הכללתם במודעה על אירועי ‘אשכבתי דמרן’ של בני הרב החשובים, הרב משה יוסף והרב אברהם יוסף, ימהרו להזמינם? – ימים יגידו.
כך או כך, בתגובה שניתנה יום לאחר מכן ל’מעריב’, התנצל גורם בסביבתו של דרעי על המחדל וטרח להסביר כי המודעה לא הייתה לנגד עיניו של יו”ר התנועה, שמבחינתו, העדיף שלא תכלול שמות של רבנים…
סוג של התקפלות ראשונית, שתמשיך לכניעה מוחלטת?
4.
מאוד הסתקרנתי כיצד ינהג העיתון עם פטירתו של עו”ד דוד גלס, האיש שנחשב למקורב ביותר למרן הגר”ע יוסף זצ”ל.
מחד, כתבת מגזין נרחבת תיחשב להאדרת מורשת מרן, מה שבש”ס העכשווית לא ממש מתאמצים לעשות (אלא אם כן נתקלים בביקורת תקשורתית). מאידך – להתעלם אי אפשר.
אז הייתה שם כתבת חצי עמוד (כולל התמונות), גם קטע נוסף בטור פוליטי (לא, אלי ישי לא נראה בתמונות), אפילו דברי הספד קצרים של ישי נכללו בידיעה.
ציפיתי ליותר, הגם שיכול היה להיות גרוע יותר. התעלמות מוחלטת.
5.
מאוד אהבתי את הקטע הבא ב’יום ליום’:
כל כך צדק הכתב כשהזכיר לכולנו איך במוצ”ש (הקודם) ערך מחנה השמאל הפגנה בכיכר רבין נגד הלחימה ובעד חידוש המו”מ המדיני.
“ההפגנה החלה בשבת קודש”, הוא מזכיר. “בשמאל, מראש מוותרים על הדתיים ולא רואים בהם שותפים למהלכי השלום”.
אבל מה שמעניין יותר: קריאת הכתב ליוזמת ז’נבה ולארגוני השמאל “להפסיק להטריד עיתונאים חרדיים בישיבות טרחניות ובדיונים שונים”.
בבחינת, לא רוצים אותנו – אז לא, תודה.
6.
מאז הקמת הקבינט הנתנייתי, פרי עטו של הכתב קובי לוי (שהתגלה בשמו האמיתי לפני כשבועיים, כפי שכבר סופר במדור זה), איני יכולה שלא לאהוב את המדור הקטן הזה.
בז’רנו מהעירייה, אלפונסו על המטאטא, רפי מהנגריה ויוזף הקבצן – דנים על עניינים שברומו של עולם. מבריק!
אם היו אלה דיוני אמת, הייתי שמחה להשתתף בהם ולתעד…
7.
עוד סוג של כתבות שקשה שלא לאהוב אותן הן כתבות ‘משפחה’, אשר בהם סוקרת הכתבת את הריכוזים החרדיים, תוך פירוט מפת האפליה (או אי האפליה) השוררת בקבלת תלמידים/ות לבתי הספר.
הפעם השתפר המצב. ברוב המקומות.
מה שמרגיז – כמו בפעם הקודמת, לפני מספר שבועות, גם הפעם מדלגת הכותבת (בכוונה תחילה?) על מודיעין עילית. בפעם הקודמת, כשהדבר קרה, היא סיפרה לי על אי שיתוף פעולה מצד העירייה.
טענתי בפניה כי דווקא אי שיתוף פעולה צריך להביא למאמץ עילאי לחשיפת הנתונים הקשים (יש אפליה! יש בנות שעומדות לשבת בבית בעוד שבוע).
אז או שהכותבת אינה קוראת את המדור או שלא הצליחה לעלות על הנתונים ‘החשאיים’.
כשמדובר במודיעין עילית, הכול אפשרי…
8.
אם כבר החלטתם, הכתבים הפוליטיים, ללכת על חופשה, אנא השאירו דפים לבנים ריקים, מלאו אותם בחומר מעניין אחר, מה שתרצו – רק אל תמלאו אותנו בחומרי יח”צ, בלי למסגר אותם ככאלו.
מחיאות הכפיים למהלך המכונה “פלאן 3” של דרעי קצת מעושות. אז נכון, הוא הולך על מהלך של עצרות בכל רחבי הארץ, ולכן מה? לכן תיפסק המחלוקת בש”ס? לכן אלי ישי (לא אלי, אנשיו) כבר לא יתכננו פיצול ומפלגה חדשה תחת מטריה כזו או אחרת? לכן מחנות שונים בש”ס לא ירגישו מקופחים (אנשי הרב עמאר, אנשי בית הרב זצ”ל)?
אז נכון שיש הסתייגות. “קשה לדעת אם העצרות שהקסימו מאות אלפים בשנות התשעים ידברו גם לקהל הצעיר של 2014”, אבל כשזה מופיע לצד שיר הלל על כך שדרעי “רשם על שמו בטאבו את קץ האפליה בירושלים (לא, זה לא שי פירון, שר החינוך, שהטיל את אימתו על המנהלים ואיים להקפיא תקציבים), ועוד מלוא חופניים השבח וההלל לברקת (כש’יתד נאמן’ ונציגי ‘דגל’ לא מפסיקים להתלונן על חילולי שבת ושאר מרעין בישין, אבל איך אמר דרעי לכותב השורות? “אני לא קורא יתד נאמן”) – זה קצת מצחיק…
כן, דרעי מסתובב בשטח, “שומע את רחשי הלב של הציבור ויודע שש”ס לא בנויה למחלוקת.. יש לנו אופי של שלום, של אחדות”, שהרי “מעולם לא הרחקתי איש”.
טוב, אז בתור התחלה, אני רוצה לראות הזמנת כבוד משוגרת לבנו חביבו של הגר”ע יוסף, האיש שעומד בראש ‘בד”צ בית יוסף’, בה יוזמן להשתתף בעצרת לזכרו של…אביו. סתם ככה, כי ש”ס לא בנויה למחלוקת, סתם כי היו”ר שלה “שומע את רחשי הלב של הציבור”, וכי “יש לנו אופי של שלום, של אחדות”.
9.
אפרופו כתבת שטח, גם ‘יום ליום’ ניסה להתאמץ. הכתב שלו הפליג עד לחיפה הצפונית והרחוקה רק כדי לבדוק למה אין בית כנסת ברמות ספיר.
עצה טובה? כתבה מהסוג הזה שווה לעשות טלפונית. חבל על הדלק, זו לא מוגדרת כתבת שטח קלאסית. במקומה, הייתם משגרים אותו מאה קילומטר דרומה, אל מעבר ארז, רק לדוגמה, או לתצפית על עזה, איפה שהוא ליד העיר שדרות.
אותנו, הקוראים, זה היה מרתק הרבה יותר.
10.
אז נכון שכתבות שטח מרתקות לא היו במשפחה’ (כתבת הלל ליו”ר מועצה דתית בירושלים לא מרתקת אותנו, גם כתבה על ארגון ‘הידברות’ מזכירה קצת כתבת יח”צ – גם אתם שם, ביתד נאמן, תפנימו – כתבת יח”צ לארגוני כשרות לא ממש מעניינת ככתבת מגזין), אבל קשה להתעלם משלוש כתבות מרתקות במגזין משפחה, שהפעם הוא זה ש’שם בכיס’ את ‘בקהילה’ (בדרך כלל זה הפוך, כשמדובר במגזין) – שלושה ראיונות עם אישים מעניינים. שאפו!
גם ב’בקהילה’ מצאתי אחת כזו, מוצלחת מאד: כתבה על אב ותינוק, חיירי אל שאנגאלי ובנו הקטן, שנמלטו מאימת דאעש (על הארגון, בכתבות טובות ונרחבות, קראו ב’יום ליום’ וב’יתד נאמן’).
האב שוהה בבית אבן עתיק בירושלים, הילד בזרועותיו, אוכל שוקולד לבן, מטופל בבית החולים וולפסון, שם עבר הפעוט ניתוח בחזה.
שווה קריאה.
-
עושה בית ספר לכל העיתונים !