בונה החנוכיות, מהי החנוכייה הכי יפה שיצרת אי-פעם? • סיפור לחג

מידי שנה, כשכל הקהל מזמר עם החזן את תפילת הגשם, והחזן נותן קולו בשיר ומראה את כוחו כשמלביש לחן חדש למילים ‘לברכה ולא קללה’, הוא עומד במקומו בבית הכנסת, מכוסה בטלית צהובה ישנה שציציותיה בקצוות השחירו, ומזמר לעצמו כבר עשרות שנים, בלחן של שיר הילדים על חנוכה ‘לביבה חמה ומתוקה’ – את המילים מתוך תפילת הגשם ‘לברכה ולא לקללה, לשבע ולא לרעב, לרצון ולא לרזון, לחיים ולא למוות…’

יום לאחר מכן, בזמן שהנכדים מכניסים את קישוטי הסוכה למחסן, הוא פותח את השולחן שראה ימים טובים, כשרגל אחת מרגליו היא בכלל צמיג ישן של רכב, שולף את הברגים, ומסדר אותם בגדלים שונים בראש השולחן. אחר כך פורש את מפת הבד האדומה שראתה ימים טובים יותר, ומתחיל לשיר לעצמו את שירי חנוכה בלב מתרונן.

חלון המחסן עובר בדיוק בשפת הרחוב שמעליו, שקוע יותר מחציו פנימה באדמה, ורק הקשת של החלון מציצה מעל. הרחוב מוביל לתלמוד תורה שכונתי, שם יודעים כל הילדים שאפשר מידי יום, עד חנוכה, להציץ אל תוך חלונו ולראות אותו במלאכתו.

וכך מידי יום הוא מרכיב, לאט-לאט, בסדר איטי אך קבוע, קנה אחר קנה לחנוכיה.

מעמיד את רגליה המעוצבות כרגלי אריות תרשישים, מכניס את מוט הקנה המרכזי, ומפלס אותה אט-אט לימין ולשמאל עד שתתמרכז, מרכיב את שושנות הגביעים ומזמר לעצמו בכל פעם מחדש את השיר ‘שושנת יעקב’ משירי הפורים. אך מיד, כאשר הוא מרכיב את הגביעים הנראים ככדים, הוא  חוזר לשירי החנוכה ומזמזם לעצמו ‘כד קטן שמונה ימים שמן נתן..’. וצוחק לעצמו כשנזכר איך פעם בתו הקטנה, שהייתה לצידו בעבודה, הייתה מתקנת אותו בשיר הילדים הידוע..

•

בכל יום חנוכיה.

גם במוצאי שבת וימי שישי. השתדל כל שנה שלא להמעיט מ-44 חנוכיות כמספר נרות החנוכה שאנו מדליקים. באותה שנה שבה שבר את רגלו, כשירד שלג כבד בירושלים, הוא אושפז ולא הספיק לבנות 44 חנוכיות. באותה שנה אשתו חלתה ונפטרה. העצב היה ניכר בו בכל פעם ששאלו אותו כמה חנוכיות הספיק להרכיב, והאם בכל שנה זה אותה כמות.

רוכשי החנוכיות, שהיו מגיעים אליו, מתכופפים היו מתחת ענפי עץ התאנה בדרך אל המחסן הקבור באדמה. כי אל ביתו איש לא נכנס. כך, מלבד ילדיו ונכדיו, איש לא ידע שבבית נוספה בכל שנה עוד חנוכיה חדשה לאוסף – לצד עוד חנוכיות ישנות ממקומות שונים בעולם שאסף במשך השנים.

בשנה האחרונה הבטתי בו מרכיב את החנוכיה, לאט, בסבלנות ועם חיוך. כששאלתי אותו איזו חנוכיה הכי אהב מכל אותן שיצר, הביט בי וחייך חיוך ענק, עיניו התכולות כמו ים נעלמו בחיוכו הגדול, שיניו בלטו על רקע זקנו הלבן, והוא אמר: אני אוהב את כל החנוכיות, כולן. אני יודע כמה שמחה הם מכניסים בלבבות, וכמה ילדים בוהים באורות שהם מעניקים.

התעקשתי: אבל יש בטח אחת שאתה ממש אוהב. הוא הביט בי, חיוכו נמוג, עיניו התרחבו. אפשר היה לטבוע בהן.

הוא קם בכבדות, גורר את רגליו, נעלי הבית משתפשפות על הרצפה ברעש חורק. קם ופנה אל תוך הבית, ומשראה שאני משתהה מלהיכנס פנימה – כי לא הבנתי אם הוא מכניס אותי אל המקום שאיש לא נכנס – סימן לעברי בידו שאכנס אחריו פנימה.

צילום: בועז בן ארי

עלינו את המדרגות, נכנסו למטבח. ריח קלוש של ארוחת בוקר עוד היה באוויר. שב-שב, אמר לי. התיישבתי על הכיסא הסמוך. הוא התכופף אל ארון המטבח, שלף מתוכו חנוכיה פשוטה שניכר היה כי היא מעשי ידיו, הניח אותה מולי. שם, בין רגלי אריות החנוכיה, ראיתי אותיות בולטות.

התכופפתי לקרוא והוא כבר לחש לי: ‘נחמה, כתוב שם נחמה. זה שם רעייתי ע”ה וזו החנוכיה הראשונה שיצרתי. את החנוכיה הזו יצרתי בשנה הראשונה שהתחתנו. לא היה לנו כסף לקנות אחת מפוארת.

“נחמה ביקשה שאבנה לה חנוכיה ואכתוב את שמה עליה. זה מה שעשיתי ומאז לא הסכימה להחליף אותה באחרת. היא החנוכיה הכי יפה שעשית אי-פעם, תמיד אמרה לי. היא החנוכיה שאחרי שהגשתי לה אותה, אמרה לי: ‘אתה ‘בונה החנוכיות’ הכי טוב בעולם. תבנה עוד המון כאלו. אבל זו שלי. זו החנוכיה שאני הכי אוהבת’. ואני הכי אוהב אותה, את החנוכיה ואת מי שאני מתגעגע אליה – רעייתי היקרה’.

•

בחנוכה הגעתי אל ביתו.

בנר שמיני, קצת לאחר השקיעה, חושך בחוץ. אך בביתו אור רב, בדלת הכניסה עמדו עשרות נכדים, היו שם צעקות, שירים, וכמה מבניו  מנסים לשיר ‘מעוז צור’, לצד אמהות שמכרבלות את ילדיהם מגוננות עליהם מהקור.

והוא יושב על כיסא, מביט בחנוכיה הקטנה, ומחייך לעצמו באושר רב, מכורבל כולו ועטוף נגד הקור ששרר בחוץ.

‘בונה החנוכיות’, צעקתי לו. הוא הרים את מבטו, חייך את החיוך המקסים שלו, ומיד נעלמו שוב עיניו התכולות בתוך לחייו הגדולות, וזקנו עטור השיבה הציץ מבעד לשמיכות שעטפו אותו.

‘חג שמח’,  ראיתי את שפתיו לוחשות – והוא הניף את ידו באושר רב.

‘חג שמח בונה החנוכיות’, לחשתי לעצמי.

חג שמח!