האתגר המרכזי של העם היהודי בימינו הוא לשמור על זהותו הייחודית מול התרבות העולמית. בימי קדם החשיפה לתרבויות האחרות הייתה מצומצמת יחסית, וקל היה לדבוק בתרבות שלך ולשמור על זהותך.
כיום התרבות העולמית שוטפת את כולנו בעוצמה רבה, והיא פורצת אלינו מכל עבר. כך האתגר הזה נעשה קשה יותר ויותר.
למרבה הצער יש מי שנסחפים ברצון או בלי דעת אחרי האופנות המתחלפות. נדמה להם שהערך העליון הוא להיות ‘עכשווי’. אם מישהו הצליח להוביל גל כלשהו, והמונים נסחפו אחריו, צריכים גם הם להצטרף לעדר. לא בודקים אם הוא נכון וראוי, ובמיוחד אם הוא עולה בקנה אחד עם הערכים היהודיים. העיקר להיות ‘כמו כולם’.
יהדות או ניו-אייג’
יש המבינים את הסכנה שבהיסחפות חסרת בקרה אחרי האופנות העכשוויות, ובכל-זאת גם הם רוצים להיות ‘עכשוויים’. הפתרון שהם מוצאים הוא בשילוב האופנות האלה בתוך אורח החיים היהודי. אם שיר כלשהו מטפס בטבלת ההשמעות העולמית, בואו ניקח אותו ונשלב אותו בתוך התפילה.
תופעה זו קיימת גם בתחום הרעיוני. בתקופה הקומוניסטית, למשל, היו יהודים שניסו להכניס את הקומוניזם לתוך היהדות. הם מצאו ציטוטים כמו “שלי שלך ושלך שלי”, ובעזרתם ביקשו להוכיח שבעצם גם תורת ישראל מכירה ברעיון הקומוניסטי. כך נוצר מעין ‘קומוניזם יהודי’.
בימינו אנחנו רואים את חדירת רעיונות ‘העידן החדש’ (ניו-אייג’) לתוך היהדות. אתה שומע מרצים שמדברים כביכול על פרשת השבוע, אבל בעצם מעבירים רעיונות של ‘העידן החדש’, שמקורן בתרבויות מזרחיות. כשאתה מאזין לדברים אינך יודע אם אתה מקשיב לרב או למורה של תורות הודיות.
גם זו היסחפות אחרי הזרמים העכשוויים. אולי היא איטית יותר, אבל בסופו של דבר גם היא מביאה לידי טשטוש הזהות העצמית. כאשר מתחילים להיסחף, קשה לשלוט בעוצמת הזרם, וייתכן שהדור הבא כבר יתנער מכל הבלמים.
אכן, לאורך הדורות אנחנו רואים שהיהדות ספגה השפעות מסוימות מסביבתה (בלבוש, במוזיקה, במטבח, בעיצוב בתי הכנסת ותשמישי הקדושה וכדומה), אבל הדבר נעשה בזהירות רבה.
התלמוד מספר על רבי מאיר שידע להפריד בין הבר לבין המוץ – “תוכו אכל, קליפתו זרק” – אבל בשביל זה צריך להיות רבי מאיר, ולא כל אחד יודע לשמור את הגבולות.
המקור הטהור
חנוכה מלמד אותנו את סכנתה של הפתיחות לרעיונות זרים. עם ישראל שרד בזכות דבקות בלתי-מתפשרת בזהותו ובמורשתו. יש לנו תרבות שהיא שלנו, וממנה אנו שואבים השראה ועוצמה רוחנית. תורת ישראל היא המצפן שלאורו העם היהודי הולך, ואין לנו צורך בפזילות החוצה.
לא לשווא הנס של חנוכה קשור בפך השמן הטהור, החתום בחותמו של הכוהן הגדול. יש כאן מסר סמלי עמוק – סוד כוחו של העם היהודי הוא החיבור עם המקור הטהור, זה שהשפעות זרות לא נגעו בו. עם התורה הקדושה, כפי שהיא עוברת מדור לדור, ממשה רבנו ועד ימינו, עד ביאת משיח צדקנו.