הדרשה, הגברה, מגנטים והמוזמנים: כל בר מצווה חייבת דו”ח מסכם

1.

בבוקר שאחרי בר המצווה ניגשתי בחגיגיות למחשב, פתחתי קובץ וורד חדש ושמרתי אותו תחת השם “בר מצווה נתנאל – סיכום”. זה מנהג קדוש שאני מקפיד עליו אחרי כל שמחה או אירוע.

החיסון לילדים בני 5-11 מומלץ על ידי הרופאים: שו”ת מיוחד להורים

זה בלתי נתפס: פציעה, רעב וצמא • אז איך כן צריכים ללכוד עכברים?

כל אחת מאמצת מתחסנת אחת: שכנעת כבר חברה, שכנה או קרובה?

במחשב שלי, בתיקייה מסודרת, תוכלו למצוא סיכום בר מצווה של הבכור, סיכום בת מצווה שנה אחר כך, סיכומי שבעי ברכות שערכנו, סיכומי סיומי מסכת ועוד שורה של אירועים קטנים וקטנים יותר.

מי שמכיר אותי יודע שאני הכי לא טיפוס של אקסלים ודו”חות. אז מה פתאום פה, דווקא אחרי אירוע משפחתי כל כך מרגש, אני מקים על הבוקר ועדת בדיקה בלתי תלויה שתגיש את מסקנותיה על השתלשלות האירוע?

התשובה פשוטה ופרקטית, ובה בעת מרגשת: אני כבר בשמחה הבאה. בעזרת השם ובחסד השם, יש לנו בעוד שנה ושמונה חודשים ושבוע שוב בר מצווה. יש תאריך יעד מדויק. אז למה שבחודש אב תשפ”ג נתחיל הכול מהתחלה ולא נלמד קצת מניסיון העבר, כלומר ההווה? מה לעשות, לפעמים הטיפוסים המתוקתקים המעצבנים האלה צודקים.

ואז חשבתי לעצמי שזה יהיה קצת אגואיסטי מצידי לשמור את הדו”ח המסכם במשך שנה ושמונה חודשים ושבוע. הרי יש אנשים שיש להם בשעה טובה ומוצלחת בר מצווה עוד הרבה קודם, אז למה לא לשתף אותם במסקנות שלי, שאומנם נכתבו בראשי פרקים אבל אפשר וראוי להרחיב אותן לתועלת ציבור המברמצים?

2.

אז נתחיל? הנושא הראשון בשמחה, בכל שמחה, הוא סוגיית המוזמנים. וזאת חתיכת סוגיה. מי מוזמן? מי לא מוזמן? יש לעניין הזה השפעה על אופי השמחה יותר מכל גוון של מפיות. וזה גם עניין רגיש מאוד. אני חייב לומר, בכנות, שאני עוד לא הגעתי לנוסחה המדויקת. בימים שלפני השמחה אני נע תמיד בין “מי ייעלב כי לא יוזמן?” ובין “מי לא יבין למה בעצם הוא מוזמן?”. ולפעמים ההבדל בין הרשימה הראשונה, של מי שחוששים לפגוע בו, לרשימה השנייה, של מי שחוששים לנג’ס לו, הוא כחוט השערה.

אפשר לכתוב טור שלם רק על הדילמה הזאת. אני חושב שהיא כל כך רגישה ומסובכת, כי היא בעצם יושבת אצלנו על סיפור היסטורי טעון מאוד. הרי בית המקדש שלנו נחרב בגלל עניינים כאלה של הזמנה ואי־הזמנה לשמחה.

אבל בשורה התחתונה חשוב לזכור: לכל מוזמן יש מחיר. ולא רק מחיר המנה. אם הייתם אצילי נפש והזמנתם מישהו שבעצם לא קשור לאירוע, רק כדי לא להעליב אותו – הנוכחות שלו והיחס שתצטרכו לתת לו בזמן השמחה, עלולים לבוא על חשבון היחס הראוי למי שמאוד קשור לשמחה. והרי איך זה עובד, לפחות אצלי? באופן טבעי, לחברים הקרובים שבאמת קשורים לשמחה אני הרבה פחות מתייחס, כי אני מרגיש טבעי איתם, אז שיסתדרו. במקום זה אני משקיע זמן ואנרגיה במעגלים היותר רחוקים.

הקורונה אילצה אותנו לעשות אירועים קטנים מאוד. הקורונה לימדה אותנו עד כמה האירועים שעשינו לפניה היו גדולים מדיי. הלוואי שאחריה נדע למצוא את האיזון למספר המדוייק של המשתתפים בשמחתנו.

3.

אני יודע שאולי למי שלא עשה שמחה, השורות האלה נראות קצת משונות. מה אתה עושה עניין? תגיד יפה מזל טוב לכולם ותפסיק להתפלסף. אבל זה לא נכון. הזמן שלנו בשמחה מאוד מוגבל. אנחנו מחכים לאירוע חודשים, מקדישים שעות להכנות אליו, ובסופו של דבר מדובר בערב של פלוס־מינוס ארבע שעות. משמונה בערב ועד חצות. ובתוך כל זה יש עוד את הטקס עצמו שלוקח לא מעט זמן: בחתונה זוהי החופה כמובן, בבר מצווה זו הדרשה של חתן הבר־מצווה. תוסיפו את עניין הצילומים ונשארתם ביד עם משהו כמו שלוש שעות.

איך אמר לי עמוס גואטה, הדוד המצחיק של אשתי, בכניסה לאולם?

“ידידיה, יש לך עכשיו שלוש שעות לתת יחס ל־300 איש שטרחו להגיע לשמחה שלכם. זה אומר פחות מדקה לאורח. זו משימה לא פשוטה, אני יודע. אז הנה, בוא נסגור שאיתי גמרת תוך עשר שניות בלבד! אתה יכול לסמן וי עליי, ואפילו נשאר לך עודף… יאללה, לך תמשיך בעבודה, מזל טוב”.

צחקתי צחוק משוחרר מהבדיחה המדויקת, אבל האמת? גם הייתה לי צביטה קטנה בלב. כי הייתי שמח לחוות את הבר־מצווה קצת יותר מעשר שניות עם דודים יקרים. בטח עם דוד כמו עמוס, שבא במיוחד לאירוע מרומא.

4.

נמשיך. אני מאמין שעוד זמן לא רב הטיפ הבא יהיה מיותר. ואולי יש כאלה שכבר עכשיו הוא מובן מאליו בשבילם: יש לכם שמחה משפחתית בקרוב? חתונה, בר מצווה, בת מצווה, ברית מילה? אפילו יום הולדת לסבתא? תסגרו עם צלם מגנטים. זה ממש חובה. הרי ברוב השמחות משקיעים לא מעט כסף במזכרת מהאירוע. אין מזכרת יותר מקסימה ויותר מאריכת חיים (בפרט אם לקחתם צלם טוב שמדפיס על חומר איכותי) מתמונה שנתלית אחר כך על מקררי כל המשתתפים ומזכירה את האירוע זמן רב אחרי שחלף.

אני חי עד היום את החתונה של מתן ותמר (שכבר הורים לילדה), את הבת־מצווה של רוני (שלא הייתי בה אפילו, אבל אשתי הביאה מגנטים לרוב) וכמובן את החלאקה של משה (הוא עוד מעט בר מצווה, ואם שם לא יהיו מגנטים הוא יישאר לנצח בן שלוש על דלת המקרר שלנו).

5.

ואפרופו מקררים: היום כידוע כבר לא מדפיסים הזמנות, בטח לא לבר מצווה. הכול עובר בווטסאפ. זה מדהים, כי בסך הכול חלפו ארבע שנים מאז הבר מצווה הקודמת שלנו, אבל בעניין הזה העולם ממש השתנה. אני זוכר את עצמי משקיע זמן בחיפוש כתובות של קרובים־רחוקים שעברו דירה, כותב בריכוז מספרי מיקוד על מעטפות, הולך לבית הדפוס לבחור נייר להזמנות. כל זה פשוט נעלם מן העולם. אתה שולח מאות הזמנות בלחימת כפתור (חשוב רק לוודא שההזמנה אכן הגיעה ליעדה ונקראה).

ובכל זאת הלכתי לבית הדפוס כדי להדפיס כעשרים הזמנות. למה? כי עם כל הכבוד לווטסאפ, רציתי להנכיח את השמחה בחיי היומיום בבית. גם בבית שלנו וגם בבית של הסבא והסבתא משני הצדדים. הזמנה היא לא רק הזמנה. כשמדובר באנשים שבאמת מחוברים לשמחה, מומלץ לא להסתפק רק בהכנסת התאריך ליומן, אלא גם לתת נייר פיזי שאפשר לתלות על המקרר, להיתקל בו (ליד המגנטים) בשכבנו ובקומנו – בבוקר כשמוציאים חלב לקורנפלקס של הילדים, ובלילה כשגונבים בשקט גלידה מהפריזר – ולשמוח.

6.

ואם מדברים על שמחה, מהי המצווה הראשונה שנער הבר־מצווה מקיים עם הגיעו למצוות? הרי ברגע אחד הילד הקטן הופך לבוגר שמחויב ב־613 מצוות (אלא אם כן אתם נוהגים לפי ספר המצוות של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי), מה הראשונה שבהן? תפילת ערבית אחרי צאת הכוכבים והתקדש יום הבר־מצווה? ברכת המוציא על החלה בסעודה החגיגית?

החתם סופר כותב כך: “המצווה הראשונה שמקיים הנער מיד בכניסת שנת י”ד בצאת הכוכבים: הוא שש ושמח שזוכה לקבל עול מצוות השם אלוקיו. והשמחה של מצווה היא מצוות עשה דאורייתא – לעובדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כול”.

איזה מקסים. לשמוח. לשמוח במצוות. זאת המצווה הראשונה בחיים.

7.

טוב, נחזור לטכני. בבקשה, אני מתחנן בפניכם, תחסכו בהכול: באוכל, בעיצוב, בבגדים. מי אמר שההצלחה של השמחה היא פונקציה של השקעה כספית? אבל בדבר אחד אתם חייבים להשקיע: הגברה.

למה זה חשוב, אתם שואלים? כולה בר מצווה עם קלידן וכמה דרשות. למי אכפת הסאונד? זה לא פסטיבל צמאה פה.

אני אגיד לכם למי אכפת – לכל הנוכחים באולם. לא בטוח שכולם יידעו להגיד לכם ולעצמם שיש בעיה עם הסאונד. אבל אם לאורך כל הערב, במהלך הנאומים והמוזיקה, הרמקול יעצבן עם כל מיני צפצופים מרגיזים כי סמכתם על ההגברה שאמרו לכם שיש באולם בית הכנסת, אז האירוע שלכם יהיה אירוע של צפצופים מרגיזים. גם אם הוא מאוד מושקע בדברים אחרים. הגברה היא בעצם כמו ריח. זה משהו שחופף על הכול. אז אל תחפפו איתו.

ותזכרו מה שאני אומר לכם: ההגברה ההיא של אולם בית הכנסת? אי אפשר לסמוך עליה. לעולם לא. תמיד יש איתה איזו שהיא בעיה או שהיא לא ברמה שמתאימה לאירוע שלכם. ואני אומר את זה באופן גורף על כל האולמות של כל בתי הכנסת בארץ, אפילו אם זה חושף אותי עכשיו לתביעה ייצוגית של גבאים.

8.

ועניין אחרון (לטור זה. אשמח אם תשלחו לי למייל המופיע כאן טיפים מניסיונכם בשמחות שונות לתועלת הציבור. אין חכם כבעל שמחה): צריך לזכור שבעצם הבר־מצווה לא נגמרת במסיבה עצמה. טוב, הכול רק מתחיל אז, זה ברור, כל החיים לפניו, כל המצוות לפניו. אבל אני מתכוון למשהו אחר: לזה שאם אתם עורכים את הבר־מצווה בליל התאריך שבו נולד הילד, זה אומר שצריך לזכור גם את יום המחרת, הרי הוא־הוא התאריך שבו מלאו לילד 13 שנים. ואם כל יום הולדת הוא זמן מסוגל לתפילה, לברכה, להחלטה טובה, אז קל וחומר שכך ביום ההולדת הכי חשוב בחייו של האדם, היום שבו הוא הופך למצווה ועושה.

אז אפשר, ביום החשוב הזה, ללכת לתפילה חגיגית בכותל (אם יש לכם כוח למרות שהלכתם לישון נורא מאוחר), ואפשר להפוך את מה שבין כה עושים – לתפילה חגיגית.

מה עושים למחרת הבר־מצווה? פותחים את המתנות. ולכל מתנה הרי מצורף פתק עם הקדשה אישית. יש הקדשות מושקעות ומקוריות שאנשים ישבו וטרחו לנסח בביתם, ויש כאלו ששורבטו בחופזה בהמולת השמחה, בעמדת המעטפות שליד הכספת. את אלו וגם את אלו כדאי לתת לחתן הבר־מצווה להקריא בקול – ושכל בני הבית יענו בכוונה אמן. במעמד כזה, ביום כזה, גם הברכה הכי קלישאתית יכולה להפוך למרגשת מאוד. שלא לדבר על הרושם שזה יעשה בשמיים. אל תהי ברכת משרבט קלה בעיניכם.

אז שיהיה בהצלחה, ושניפגש תמיד רק בשמחות. תגידו בקול אמן!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’