מדורת האוטו-דה-פה שבערה בכיכרו של הרחוב החרדי משכה אליה רבים מן המקומיים. המוני החרדים והחרדיות, הצעירים הצעירות, הילדים והילדות עמדו בפנים משולהבות, מאושרות סביב האש, והביטו בהוצאה להורג. הידוען התורן, עלה בלהבות ונשם את נשימותיו האחרונות. הילדים הביטו בנשימה עצורה, אצל המבוגרים היא היתה דרוכה. כאשר תם הטקס, ורוחו של החשוד הכריזה כי היא פורשת מהבליו של העולם הזה, נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית.
עשינו את זה, אמרו ההמונים המאושרים. הצלחנו, לחשו זה לזה. מי היה מאמין. הם המשיכו להביט בגיצים והתקשו לנטוש את הכיכר המפוייחת.
התיאור הציורי הזה, התרחש השבוע בדיוק, לא פחות ולא יותר בליבה של הכיכר החרדית – כשסופר מוכר נחשד במעשים חמורים. המדורה וההמונים – באופן סימבולי בלבד – קיבלו את צגיהם של רשתות הווטסאפ והפייסבוק החרדיות, והמוות הוכרז עם הודעת פרישתו של הידוען מהחיים הציבוריים. אלא שעם התאדותו של אחרון הגיצים הפיזיים נותרה תהיה סוציולוגית חמורה אחת: מהיכן השמחה לאיד [הוציאו כבר את ספריו מהמדפים]? מה הוא האושר המופלא [התאבד? מה אשתו אומרת]? כיצד הפכו מאות אלפי ההתכתבויות הפנים-חרדיות בשבוע האחרון לעיסוק צבעוני, אובססיבי שלא לומר אכזרי בגורלו של האיש? מה טיבו של האירוע היחידני הזה ששינה את פניו של השיח החרדי?
והתשובה העצובה לתמיהה הזו היא ילדותיותו של המגזר. הקטנוניות, הנקמנות, והחצרנות שכה מאפיינים אותו. ביום בו התכונות הילדותיות-קולקטיביות הללו נוצחו, אפף את הרחוב אושר מסוג בלתי מוכר.
אושר אמיתי אבל גם דביק וסמיך. כזה שגם גובה מחיר. אולי מחיר גבוה מידי.
הרחוב החרדי מורכב כידוע מאין סוף זרמים, דעות, אמונות ותפיסות עולם. את רובם מאפיינת שנאה, תיעוב וביטול לאחר. שורה של רבנים ובתי דין משתייכים לקבוצה אחת, שורה אחרת לקבוצה היריבה. כל אחת מן הקבוצות מוכנה להישבע שהשניה אינה ראויה, אולי אפילו לא אורטודוקסית, ובחסות הקונספציה הזו הופך הרחוב החרדי מטבע הדברים – גם לילדותי וקטנוני, וגם לאחראי ללא מעט פשעים חמורים הנושאים בחובם מפגעים חברתיים ארוכי טווח. ככלות הכל, בסבך החצרות, השנאות והזרמים לאיש אין פנאי לעסוק בדברים החמורים באמת.
המקרה האחרונה הוא דוגמה מובהקת להתנהלות הזו.
על פי החשדות לפחות, רבנים ובתי דין ידעו היטיב על מעשיו החמורים. אלא שהם בחרו שלא לחשוף אותם בשל טעמים שונים. גם לאחר הפרסום ב’הארץ’, דממה המדיה החרדית שלא לומר תלמודי התורה והסמינרים, וכל רב בכיר לא יצא בקריאה לפיטוריו. רק לאחר הטירוף בשטח הוכרחו אלו לאלצו לפרוש. הם, באופן שהפתיע גם אותם, גילו כי הווטסאפ והפייסבוק החרדי חזקים משחשבו, והם אינם יכולים להתעלם מהם. בפעם הראשונה, ניצח השטח ‘הבריא’ את הילדותיות, את החצרנות, את הפחד.
מכאן האושר האמיתי
אלא שהוא כאמור, היה סמיך, דביק ולעתים גם דוחה. הידוען הפך לבובה שהועלתה על המוקד לקול מצהלות ההמונים שלא חדלו לפשפש ברשתות הווטסאפ על מנת לגלות אם הוא כבר התאבד, והאשמים האחרים כמו הרבנים שהסתירו, השיטה הרקובה, ההתעלמות החינוכית ובעיקר הילדותית שנוצחה בקושי על ידי הווטסאפ והפייסבוק, ימשיכו להתקיים.
רבים תמהו השבוע? מדוע לא יוקם ברחוב החרדי פורום מופת כמו ‘תקנה’ הדתי-לאומי? פורום שהיה עוצר את הטירוף לו היינו עדים לפני שנים? ובכן צריך לומר שוב: אנחנו עדיין ילדותיים, ופורום מן הסוג הזה גדול עלינו: האם מישהו יכול לדמיין, פורום חרדי בוגר שמסוגל להכיל בתוכו שלשה רבנים מזרמים שונים מהרב שרלו ועד הרב שפירא? מהרב אריאל ועד הרב סתיו? שנשים חרדיות חשובות כמו הרבנית פיוטרקובסקי שמבינות ופועלות בתחום תשבנה בו בצוותא – כשוות בין שווים? שתהיה לו זכות קיום פומבית הכוללת קריאה ציבורית לנפגעים לבא ולהופיע בפני הוועדה? שגורם על כל שהוא ינצח את הילדותיות, את החצרנות, את הקנטרנות? בחייכם.
פורום כזה אגב, היה מונע שאלה שגם עלתה השבוע, אם כי בקול חלש מאד: האם מישהו הקשיב בכלל לתגובה של הידוען גופו? האם הוא הוזמן לבית דין כל שהוא? האם בדפוס בו פועל הרחוב החרדי – התעלמות מחד והעלאה על המוקד מאידך היתה לו יכולת כל שהיא להגיב? האם הוצע לו, למשל, לפני שנים – במידה והחשדות מבוססים – לנטוש את תחום החינוך בו הוא הפך לכהן הגדול?
אבל הילדותיות החרדית-קולקטיבית לא היתה מאפשרת זאת. היא העדיפה להותיר את המצב כמות שהוא. כאשר הבועה התפוצצה, חשו כאמור הכל אושר עילאי.
גם אנחנו יכולים. גם לנו יש me too, זהרו עיני ההמונים. אלא שהאושר הזה מסתבר, עולה במחירים יקרים.