אחרי חופשה קצרה השוק קרץ לי יותר מתמיד. פגשתי חברים רבים שלא ראיתי, ובעיקר כאלו שחיכו לדבר איתי על תמונות שעלו או שצלמתי ולא עלו. לכולם הקדשתי את הזמן. אבל בנינו? לפעמים התמונות יותר חשובות. אז ניגש היישר לעבודה.
בכניסה לשוק, עם השקיות מלאות הקניות בידיו, הוא מחפש מה עוד הוא צריך לקנות. המבטים שלו רצים, בידיו שקית מלאה בננות, והוא פונה למוכר ושואל: האם הפרי הוא מהעונה? המוכר שכבר מבין את נפש הקונה, צועק לו: “זה שהחיינו”.
תוך כדי הבייביסיטר השבועי שלו, הוא קולט שמצלמים. הוא עוצר את השיחה הערה, ומנסה לשאול למה ולמי צלמתי. אך חברו שלהוט לסיים את השיחה מושך את תשומת ליבו שוב, וככה אני ממשיך לדרכי בשוק.
שיהיה לך יום כתום. מי שהמציא את הסלוגן כנראה לא הכיר את הבחור הזה, שהפך כולו לכתום – מהשתייה ועד השיער. יפה לך כתום, אמרתי לו אחרי שצלמתי. לקח לו זמן להבין שהתכוונתי לכל המכלול יחד.
“פרחים בעשר, ורדים בעשר. לאישה, לבית, לאימא”, כך זעק המוכר בבאסטה. הוא ביקש ורדים. “למי זה מיועד?” שאל המוכר. הקונה לא הבין למה הוא מתערב. משנתרצה לענות, כי הפרחים לאישה, שלף המוכר זר ורדים אדומים – ואמר: “אלה הכי יפים. היא ממש תאהב אותם”.
“מה אתה מצלם אותי סוחב את העגלה?” שאל קבע. עניתי לו: עצם עשיית החסד שלך מעניינת. “זה לא מעניין”, אמר. “תצלם אותה, היא בעלת חסד גדולה. בגיל שלה היא עומדת שעות ליד סירים ומכינה אוכל לנזקקים, ולאנשים שאין להם, וביום שישי מביאים לה בעלי הבאסטות את מה שנשאר. זה חסד אמיתי”.
מהשפלה לירושלים, ועוד לטבורה של ירושלים. הם נראו כאובדי דרך, מחפשים את עצמם בלהט השוק. האב היה נראה כמי שמצא עניין בכל השוק הסוער, אך את הילדים זה כבר לא עניין. הם רצו כנראה שקט, או שבכלל תרגלו רק לרעש של ‘צבע אדום’.
קודם הם שיגרו חיוך רחב למצלמה, ואחר כך הזדהו: “אני פינקל, תכתוב”, אמר הכתום הראשון. “ואני”, אמר הכתום השני, “אל תכתוב בכלל. מי שמכיר יודע”. והשלישי אמר: “בשביל מה שאומר את שמי? אין לי כתום בכלל, לא בשיער, לא במיץ ולא קניתי גזר”.
ממהר לדרכו, את העודף אסף והכניס לכיסו, שניה לאחר שכבר יצא מהחנות. הוא ממש מיהר, רק בא לקנות מפות חד-פעמיות לשולחן שבת. אפילו בגדי שיראין הוא כבר היה לבוש. מזל שלו שהשוק קרוב לבית.
גם אתה כתום? שאלתי את המוכר בעודו פותח את הבירה. “כן, יש בעיה?” שאל. ואני, בחיוך, ממתין לבירה, אומר לו: ממש לא. פשוט רציתי לדעת אם אתה תגיע לכינוס של הג’ינג’ים בקיבוץ גזר בשבוע הבא? “את האמת?” ענה. “אני שוקל את זה בחיוב”.
“אי אפשר לעשות לך שני לייקים בפייסבוק, אז כעת תצלם שאני עושה”. מאושרים, העולם עודנו לפניהם, כל יום שישי אנחנו כאן, ואני פוגש אותם השבוע במצב רוח מרומם. מה קרה? שאלתי. “הא, הגענו מוקדם, יהיה יותר זמן שוק…”
זה לאופניים, השרשרת? שאלתי. והוא, במבט כועס, מנסה לפנות דרך בשוק לו ולכלי רכבו, מסרב לענות, ממהר. האברך שלידו ממתין מעט שיתרחק, ובלשון הקודש מפזם לי את הפסוק: “אסירי עני וברזל יושבי חושך וצלמוות…”
“אתה לא עז עד שאתה מעז”, צחק לעברי אחרי שצילמתי אותו עם חברו. לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו, והוא עונה לי: “תסתכל על החולצה”. העפתי מבט, ראיתי את הכיתוב ‘ריבוק’ , ושוב לא הבנתי. עד שחברו אמר לי: “מה אתה עז? על החולצה שלו תסתכל…” אתם הבנתם.
“רואים אותי? רואים?” שאל החבר מאחור. בקושי, עניתי. התמונה יצאה שרופה. “מצוין”, ענה חברו. “ככה לא יראו את מה שיש לי ביד”. אתה אופטימי, אמרתי לו, דווקא את זה כולם יראו. והוא, בצחוק רחב, אומר: “רק מי שיש לו עיניים ורודות יראה ויבין”.
הוא נמצא בדרך כלל מהצד השני של המצלמות. עשרות עברו דרך העדשה שלו, אבל אותו כמעט לא מכירים. קבלו את דביר עדני, חיוך רחב, שקט ובעיקר צנוע, נתפס ככה בעדשה עם החיוך השקט והמבויש שלו.
אברימי גולדשמידט, בעלי רשת החנויות 280, הגיע לשוק מחנה יהודה יחד עם בתו לטייל, לראות ובעיקר כמו כל ירושלמי אמיתי לחוש את השוק ביום שישי. דקות לאחר מכן כבר היה עסוק עם בתו, להראות לה שכלב גדול לא בהכרח נושך. ניסיון לדבר איתו על משקפיים ומחירם נענה בתשובה אחת: “המחיר תמיד 280. השאלה אם נמצא לך צבע כמו שאתה רוצה”. את התשובה אדע שבוע הבא.
לפני שלושה שבועות הם צולמו כאן במדור. ויינברג וביטון, צמד-חמד? כתבתי אז שביטון נדחף לתמונה של ויינברג. הפעם תפס אותי ביטון ואמר: “למה כתבת שאני נדחפתי, הוצאת אותי לא בסדר, תצלם עכשיו ותכתוב שויינברג נדחף”. צילמתי כתבתי. מעניין מה יהיה בעוד שבועיים.
שלומי כהן, צלם ככר השבת, הגיע לשוק באיחור אופנתי. איפה המצלמה שלך? שאלתי והוא ענה מטוב לב ובירה: “ביום שישי אני נח, מעדיף להסתובב עם הבירה ביד וחברים טובים ליד”.
כל אחד והמבט שלו, כל אחד עסוק במחשבות על הקניה שלו. האחד עם פרחים ביד, ולפי זה אתה כבר יודע מה מצבו המשפחתי, והשני קליל, מחייך לעצמו – ואתה יודע שעדיין הוא מתכנן לכבוש את העולם. בהצלחה.
ואת הפרחים קנית לאישה? אני קורא לעברו כשהוא עובר עם חברו לידי. הוא ממשיך, ואז חוזר מחייך כולו, אומר לי במבטא זר: “רובם יגידו לך שהם קנו את זה לאויב כדי שיהיה שלום, אני אגיד לי שקניתי את זה כי אני אוהב. שבת שלום”.
הזמר החסידי יידל ורדיגר הגיע לשוק מחנה יהודה בשעות מוקדמות, עשה סיבוב מהיר, הוא כמובן לא הלך לבד, אבל זה לא למדורנו. ויתרנו על תמונה שלו, נמתין שיוציא דיסק שיצדיק. בינתיים מי שכן רצינו לצלם – זה את הכפיל של יידל, שהגיע הפעם עם בנו. כששמע שיידל בשוק, אמר: שרק לא יפנו אלי. ובנו בכלל לא הבין למה אנחנו מתעקשים לצלם. כשיגדל – יבין.
אלעזר שימרון וזאב פליישמן הגיעו ביחד לשוק. פליישמן, מימין, בחיוך רחב צוחק: “אל תעמדו ליד, אני יעד לחיסול. מחסלים את כל מי שהיה קשור לגלעד שליט”. ואלעזר שימרון אומר: “דווקא תצלם, אולי תהיה לך תמונה אחרונה”.
“תצלם וידאו, שיראו איך אני מנגן, ותשלח לי”. לא היה לי מספיק זכרון במצלמה לוידאו אבל תמונות עשיתי. אני יכול להבטיח לכם שהוא ממש מנגן יפה. לכו תשמעו את קבלת שבת שלו בשוק, כחצי שעה לפני שבת, בסגנון קרליבך.
“גברים מקדימה, צלמת?” שאל והמשיך ללכת עם העגלה המלאה בכל טוב שוק מחנה יהודה, ואוצר אחד יקר בתוך העגלה. כי ככה מבלים הזוגות הצעירים ביום שישי בירושלים.
היישר מהמקווה או הים – לשוק, ממהר להגיע לחנות בה התריס הורד לחצי התורן, הוא לא הספיק לקנות כלום, הכל כבר סגור וארוז. כנראה ששבת הבאה יגיע יותר מוקדם.
“תשלח לי את התמונה?” שאל. אמרתי לו שאני לא מתחייב, אך מקווה שאם יש לו חברים טובים – הם ישלחו. “רגע, זה חרדים?” שאל, ומיד מיהר להסתיר את העיתון, “שלא יראו שאני קורא משהו אחר שלא יתד נאמן”. צלמתי ואמרתי: באמת עכשיו אתם נראים כמו זוג ממאה שערים שבא לטייל בשוק.
השוק מתרוקן לאט-לאט. בקצה השוק הסגור, בקטע הסמוך לרחוב אגריפס, הוא ניצב, קונה זר אחד כתום לאישה. שיהיה לה יום כתום אני מפטיר לעברו. הוא צוחק ומבקש זר נוסף במחיר מוזל. זר בצבע אפרסק מצטרף לחברו, והוא ממשיך את הסלוגן שהפטרתי לעברו: זה שיהיה לנו יום מלא בצבעים.
“הכול ביחד 119 שקל”, אומר המוכר – ומושיט לעבר הלקוח שקית מלאה בכל טוב פיצוחי ארץ ישראל. “זה לבית כנסת?” שואל המוכר- והקונה עונה: “לא. זה מיועד לשבת בלילה, למפגש חברים מהצבא ומכל מקום”.”יהיו חיילים”, אומר המוכר, “טוב, אז תשלם רק מאה שקל, שייהנו ולך תקנה להם בירה”.
כל האוכל דג ביום דג ניצול מדג. חשבתי על זה בדיוק כשצילמתי את האברך בודק את ההכשר על קופסאות הטונה. בסוף, לאחר בדיקה מעמיקה בכל המדפים וקריאת כל האותיות הקטנות שעל גבי האריזות, הוא לקח טונה עם הכשר העדה החרדית.
מכל הטעמים שבעולם… שוקולד. זה הטעם שלעולם לא תתבגר כשתרצה ממנו, ולא משנה הגיל ובאיזה מצב. תמיד תרצה ממנו עוד. והפעם זה ממש הוכיח את עצמו: בדיוק הצטלמו במרכז השוק, כשהן טועמות את טעם השוקולד ממזרקי ענק.
הבאסטות נסגרות, קניות לשבת הם כבר עשו, ישבו, אכלו, שתו, וכעת הם ממהרים לרכב. ככה זה כשאתה זוג צעיר. אין לחץ ואתה לא מתארח. הכל עושים ביום שישי ונהנים מספיק.
כמה דקות לאחר שצלמתי את התמונה, ראיתי אותו ניגש בקצה השוק למקום בו הונחו עשרות שקיות עם מוצרים רבים עד בלי די. הכל הונח בשבילו, כדי שייקח ויחלק למשפחות שאין להם. יש אנשים שזה הבילוי השבועי שלהם – לעשות חסד עם אחרים.
שנה ראשונה, חופשי יהיה לביתו. ככה הם לא עושים שבת בבית ומתארחים, עוברים דרך השוק רק כדי לראות קצת צבע, לפני שיגיעו הביתה אל ההורים. היא חששה מהכלב, והוא הרגיע אותה: אל דאגה, לא יקרה כלום.
איפה יש עוד מקום בו כמה דקות לשבת תוכל לבוא עם האישה והילדים לחנות, למצוא מקום פתוח, שיהיה לך גם לקנות מטרנה לילד לשבת. “שכחנו לקנות וכעת משהספקנו, אנחנו עושים סיבוב קצר לפני שנלך הביתה”.
לקבוע נקודת מפגש במרכז השוק ביום שישי, זה קצת מסובך כדי למצוא אחד את השני. ככה הם נראו, אב ובנו. כל דקה מצביעים לעבר רחוב אחר בניסיון למצוא או לזהות את האיש שהמתינו לו. אני מקווה מאד שמצאו, כי כשהלכתי משם כמה דקות לפני הצפירה, הם עוד עמדו שם מצביעים ומסוככים על עיניהם בניסיון לראות את האופק.
בנצי גופשטיין ואיתמר בן גביר עשו את סיבוב השוק שלהם ביחד. איתמר הוא העו”ד שאמור לחלץ את הלקוח שלו בנצי מכל צרה, ובנתיים רק בהצלחה. הקניות התבצעו בשקט, ללא כל אמירות מצדם. “ביום שישי אנחנו משקיעים במשפחה”.
ביציאה מהשוק אני מצלם את המתארח עם המגש בידיו. הוא רואה וצועק לי: “רגע, אם אתה מצלם, תצלם שוב את מה שמגיע מאחורה. שם יש את העוגה, אצלי רק הדגים. וככה צילמתי את התמונה הזאת, בה אתם רואים גם את המנה הראשונה וגם את הקינוח.
בדרך לרכב, השוק ריק, הרחובות ריקים, רק פסיעות נעלי השבת מהדהדות ברחוב. חבורות של אנשים לבושים בגדי שבת צועדים לבתי הכנסת מוקדם. ניחוח שבתי בכל מקום יהודי.
ואז, ממש דקה לפני שאני רץ להתקלח לכבוד שבת, מגיע ריח החמין לאפי. אני מוצא בית כנסת שדלתו מוסתרת מאחורי וילון. אני משוטט בפנים, תר אחרי הריח. הגבאי שרואה אותי עם המצלמה בבית הכנסת שואל: “מה אני מחפש?”. ואני עונה: את הטושלנט. “אה, זה? טוב בא תראה, אבל זה לא מוכן. רק מחר יהיה מוכן. מנסה להניא אותי מלנסות לבקש צלחת כעת. לא בקשתי, למרות שנורא רציתי. אבל צלמתי את החמין, שאני מקווה כי אכן נאכל עד תומו.