זיכרונות מהפסקת האש

 יום חמישי, חמש בערב, יער האיילים במושב אודם, רמת הגולן. זה נראה כאילו הישראלים הבינו שהחופש הגדול כולו הצטמצם לכמה ימים ספורים של הפסקת אש, ולכן הגיעו לכאן עכשיו, ביחד. דתיים וחילונים, יהודים וערבים, כולם חיפשו השבוע בגולן דבר אחד: צל. אני לא יודעת מי הלך לבקר ברפת, אבל אנחנו עמדנו עם רבים בתור ברפת הרובוטית, הממוחשבת, שכמובן אינה תחת השמש. לא ברור מי טייל בבניאס, כי יותר מ-1,000 איש הגיעו ביום אחד למפעל שוקולד ממוזג ביישוב עין זיוון.

לפנינו בתור, בדרך לראות איילים, יעלים וצבאים, עמדה משפחה משדרות, שקיבלה כמובן הנחה. אחרינו עמדה משפחה מגדרה, שתהתה למה בעצם היא לא מקבלת גם. לפני שהסיור בין החיות מתחיל, אחד הילדים מצביע ושואל איפה המרחב המוגן פה. המדריך מסביר בחיוך שכאן בגולן אין דבר כזה. רק לפעמים, מרחוק, שומעים יריות ופיצוצים ממלחמת האזרחים בסוריה. לילד אחר, חרדי, הקרניים של כל האיילים מזכירות שופר. חודש אלול מתקרב.

 יום ראשון בצהריים, מרכז המבקרים “קסם הפרי” במושב נוב. עומדים בתור כדי לעלות על קרונות עץ ולנסוע לסיור במטע הגדול, לראות מקרוב קצת טבע. בתור לנסיעה – משפחה אחת מניו יורק, אחת מגבעתיים ואחת מירושלים. כולן בהרכב של שלושה-ארבעה דורות. במטע עצמו, בין התאילנדים הרבים, אנחנו מגלים להפתעתנו גם פועלים ישראלים.

“אלה אנשי הפלמ”ח החדש,” מסביר לי אחר כך אברהם שדה, מבעלי בית האריזה הענק הזה. “שם קצת מוזר, הא? הם מקימים מחדש את הפלמ”ח. ברצינות. הם ביקשו לעבוד כאן, וקיבלנו אותם כמובן. יהודים רוצים בדרך כלל משרות ניהוליות, אבל החבר’ה האלה מבקשים עבודה פיזית”.

יואב אלקין, ממקימי הפלמ”ח החדש, עונה לשאלה שלי מתי החלה ההתארגנות הזאת בשיא הרצינות: “קמנו כבר ב-1941. אנחנו המשך ישיר לפלמ”ח של פעם. מדובר ב-70 צעירים שחיים בכמה קומונות באזור, ושבאים לעסוק בחקלאות גם בתור עבודה מועדפת אחרי צבא, אבל זה הרבה יותר מזה. יש פה התחייבות לשיתופיות, יש פה אמירה חינוכית וחברתית”.

אני מזכירה לו שהפלמ”ח בעצם פורק עם קום המדינה, והוא עונה: “הרוח לא פורקה מעולם. פעם המטרה הייתה להקים צבא עברי, ועכשיו המטרה היא לחבר צעירים לאדמה וליצור כוח עבודה עברי”.

יום העבודה שלהם מתחיל לפנות בוקר, ועד שלוש-ארבע הם עוסקים בעבודת כפיים נמרצת. אחר כך, במסגרת הקהילתית, הם מכינים יחד אוכל וגם לומדים יחד, בעיקר את “ספר הפלמ”ח”. אלקין, חניך הנוער העובד והלומד, תל אביבי במקור, מספר על חיבור חדש ומופלא אל הטבע. “לחזור לתל אביב ולראות עגבנייה בסופר זה כבר לא אותו דבר. אני יודע מאיפה היא מגיעה”.

 “מרכז מורשת גוש קטיף בגולן”, מכריז השלט המסקרן בכניסה למושב אבני אית”ן. גוש קטיף? בגולן? מתברר שכמה עשרות משפחות מגוש קטיף בחרו אחרי ההתנתקות להשתקע דווקא שם. חלקם אפילו ממשיכים לעסוק בחקלאות, והקימו בגולן חממות על פי אותה טכנולוגיה שהפעילו בחבל עזה.

“כבר כשהיינו על הארגזים, בבתי המלון, התחלנו לדבר על מקום שבו ננצור את כל המורשת שלנו”, מסבירה טובה חדד, פעם מכפר דרום, היום מאבני אית”ן. “בחרנו לספר במוזיאון את סיפור חיינו בעצמנו, ויש פה גם אלמנט טיפולי. רוב השחקנים בסרטים שמקרינים במוזיאון גורשו מגוש קטיף, וגם את יצירות האמנות אנחנו עשינו”.

אחד הסרטים המרשימים במקום מציג את ההיסטוריה היהודית ברצועת עזה, שמתברר שהחלה בתקופת החשמונאים והמשיכה בימי המשנה והתלמוד. סרט ארכיוני, שהמדריכה נגה סולניק מגדירה אותו “אקטואלי להכאיב”, עוסק ברפתן נסים דגורקר מהיישוב עצמונה, שמספר על רפת שמנתה יותר מ-400 פרות. מתברר כי לפני יותר מעשור, כשהגיע בבוקר לרפת, דגורקר שם לב שהפרות נעות בחוסר שקט, כאילו משהו מפריע להן באדמה שעליה הן דורכות. חיילי צה”ל הגיעו לבדוק וגילו שם מנהרה שמחבלים מחאן יונס הסמוכה ניסו לחפור אל תוך הרפת, כדי לבצע פיגוע. בחדשות דיווחו אז בפליאה על התופעה החדשה.

אחרי יותר משעה במקום, שמתי לב שלא ראיתי תמונה אחת מהפינוי. לא חייל, לא שוטר, לא דמעה. הכול מאוד אופטימי ומלא חיים, כאילו לא הייתה התנתקות מעולם. וזו המטרה. כששומעים שם על היסטוריה בת אלפי שנים, נוצרת במבקר תחושה שההתיישבות היהודית בעזה נמשכה תמיד, עם הפסקות בדרך, וכך גם עתה. אז אם לא שם, בינתיים מתיישבים בגולן, או בשורת יישובים חדשים שהקימו המפונים בחבל לכיש. העיקר, כמו שכתוב באתר של המרכז הזה, “מתוך ציונות, שמחה ובנייה”.

האם זו התמונה כולה? לא. בירושלים, באותן שעות ממש של חופש גדול, גדשו מאות את המוזיאון המפורסם יותר לזכר ההתנתקות. מוזיאון גוש קטיף הירושלמי נפתח – לא סתם – בערב תשעה באב לפני שש שנים. יותר מ-100,000 ביקרו שם מאז, אבל זכו לחוויה אחרת לחלוטין. במוזיאון הזה לא מציגים רק אמונה וחלוציות על רקע הדיונות הלבנות והים הכחול, אלא מנסים גם לצרוב טראומה. בין היתר, בחדר שחור וחשוך, מוצג המאבק הסוער בימי הפינוי, המחאה הציבורית הנוקבת והרגעים האחרונים בחיי הקהילות. המון דחפורים, חיילים שסוחבים מתיישבים ותמונות של הרס וחורבן. יש פה ניסיון חד משמעי להתריע מפני נסיגה נוספת.

בתמונה המופיעה כאן למעלה, נראים חברי הכנסת שולי מועלם וזבולון כלפה מהבית היהודי, שביקרו במוזיאון לפני כמה ימים ולא הצליחו לעצור את הדמעות. מהמוזיאון הצפוני הם היו יוצאים בחיוך.

 מהגולן, אולמי “שמש אדומה” בראשון לציון נראו רחוקים מאוד. על החתונה של מחמוד ומורל התעדכנתי מהעיתונים שליד הקופה, במסעדה שביישוב האמנים אניעם. לכן אני רק שאלה: נראה שבדיון הציבורי נשמעו בעיקר שתי עמדות, או “מוות לערבים!” או “נישואים לערבים!”. מה עם מי שחושב שלא ככה ולא ככה?

 פרשת השבוע היא פרשת “ראה”. היא עוסקת בבחירה החופשית של האדם, בחיות שמותר ואסור לאכול מטעמי כשרות, ביחס אל העני, בשנת השמיטה ועוד. אבל בואו נודה, זו אחת הפרשות שילדי ישראל הכי פחות מכירים. ככה זה כשהגנים ובתי הספר סגורים. השבוע שמעתי ילד שואל בשיא הרצינות: “אימא, גם בחופש הגדול יש פרשות השבוע?”.

הסטטוס היהודי:

“מראש חדש אלול עד אחר יום הכיפורים — המה ימי רצון” (מתוך “קיצור שולחן ערוך”, על חודש אלול שיחל ביום רביעי הקרוב)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות