איך מזהים את השליח הפרטי של קובי אריאלי מרחביה? ממש בקלות

בסוף השבוע הזה מתכנס בניו יורק אחד הכנסים הבינלאומיים הכי קסומים שמתקיימים בעולם: “כינוס השלוחים” של שליחי חב”ד בכל רחבי העולם.

פעם בשנה הם מתכנסים לשלושה ימי עיון ומפגש, השתלמויות, סדנאות, אירועי מורל, אירוע הצדעה מרכזי ותמונה קבוצתית אחת, שמאתגרת את מפתחי עדשות הצילום בעולם, כי משנה לשנה היא אמורה לקלוט עוד ועוד משתתפים שמתווספים לפורום הזה.

המפעל האדיר הזה, פרי יוזמתו של הרבי מליובאוויטש, הולך ומתפתח. בתשנ”ד, שנת פטירתו של הרבי, פעלו בעולם כ־1,500 שליחים. היום יש יותר מ־5,000, בכ־160 מדינות, בכל יבשת ובכל אזור זמן. כ־1,000 משפחות שלוחים פועלות בישראל במאות יישובים.

מפעל השליחות של חב”ד הוא מאורגן להפליא, אך לא פועל תחת הנהלה מרכזית. המרכז בניו יורק מפקח על השלוחים, אבל כל בית חב”ד הוא יחידה כלכלית וניהולית נפרדת. המודל הייחודי הוא פרי המצאתו של הרבי, שכינה אותו “נרות להאיר”: הנר מודלק בבית המדרש המרכזי, אך יוצא לפינה נידחת בעולם ומאיר אותה בכוחו הוא, כולל גיוס חומר הבעירה והדאגה שלא יכבה.

לא בכל מקום יש תנאים אופטימליים לחיים יהודיים ולחינוך יהודי לילדי השלוחים, אבל הם מתאמצים באופן יצירתי לקיים מצוות מסוימות, מחנכים את הילדים בבתי ספר וירטואליים (הרבה לפני הקורונה), והופכים את העולם כדי להשיג אתרוג או מצה בזמן. אבל העיקר הוא המנוע הפנימי, שנותן את הכוח לשלוחים ולשלוחות להחזיק מעמד ולהמשיך לקיים את שגרת השליחות, גם כשהיא לא

במפגשיי עם שלוחי חב”ד אני נוהג לספר להם על החוויה האישית שלי כמי שמכיר היטב את התנועה, אבל עדיין מוצא עצמו מופתע: לפני כעשור הגיע לשכונה הירושלמית שלנו, רחביה, שליח חב”ד, הרב ישראל גולדברג.

רחביה של לפני כעשור היתה אמנם מקום נוח יותר לשליח חב”ד מאשר טומסק או קמפלה (בשתיהן יש שליח פעיל), אבל מתברר שלא מכל הבחינות. ביום שישי הראשון של הרב גולדברג במרכז השכונה, עזה פינת מטודלה, הוא העמיד דוכן קטן והחל “לשווק” את מרכולתו: מבצע הנחת תפילין.

כדי לעודד אותו הבאתי לו בקבוק מים ושאלתי איך הולך. הוא השיב בחיוך: “לא משהו”.

בסוף היום ראיתי אותו מקפל את השולחן.

“נו ישראליק”, צעקתי לו, “איך השכונה? כמה אנשים הניחו תפילין?”

“אף אחד”, הוא ענה בעצב. “גוט שאבעס”.

הסיפור מבחינתי הוא שבשבוע שלאחר מכן הוא העמיד את השולחן וניסה שוב את מזלו, עם שיניים חשוקות ואמונה בשליחות. כיום כבר יש לו בית חב”ד פעיל עם עשרות ומאות מבקרים וחברים.

זה הסיפור על השליח שלי, אבל יש סיפור על כל אחד מהאלפים שמתכנסים בניו יורק, ועל כל אחת מהאלפים שתתכנסנה שם בעוד חודשיים. אז בהצלחה, חבריי שלוחי חב”ד, לחיים, ותמסרו ד”ש לישראל גולדברג. תזהו אותו בקלות: זקן שחור, מגבעת, קפוטה ואש בעיניים.

• מתוך הפייסבוק של קובי אריאלי. הטור פורסם ב’ישראל היום’