גיבוש? העתק מביבי אבל עם פחות כישרון: שר בממשלה פותח פה

את המילים החריפות הבאות לא אמר גורם באופוזיציה. גם לא מישהו שקשור לנתניהו או לליכוד, אלא שר שרואה את הנעשה סביבו וכבר לא יכול לשתוק. אם לא יהיה שינוי, לא בטוח שיוכל להמשיך להיות שר בממשלה שזו דעתו עליה.

פיקוד העורף בתרגיל גדול: אתם מוכנים לשעת חירום? כך תעשו זאת

מבהיל: 75% מהנפטרים מנגיף הקורונה עד גיל 60 לא היו מחוסנים

מעסיקים יכולים לקבל תמריץ כספי של עד 22,250 ש”ח. איך? כנסו

אבל בינתיים הוא מחכה. לשינוי או לנפילה שלדעתו ממש לא מופרך שתבוא בקרוב.

“נפתלי בנט מנסה בכל הכוח לשחזר את ההילה הבינלאומית שהיתה לנתניהו והוא לא מצליח”, הוא אומר. “זה מגיע לרמות אחרות של גיחוך. בכל ארבעה משפטים הוא צריך לדחוף שתיים-שלוש מילים באנגלית. זה פתטי. נתניהו לא צריך לשלב שתי מילים באנגלית בכל משפט כדי שיזכרו שהוא יודע אנגלית. הוא נסע לאו”ם, נתן את הנאום הזה ונפל על הפרצוף. נסע למוסקבה ופוטין ‘כפכף’ אותו. הוא צריך לחזור הביתה לפני שבת והוא יושב ומורח אותו. זה מכוון, שלא תהיה טעות. הוא רוצה להראות לו מי הבוס.

“אני יודע שהם מציגים את זה הפוך: שהפגישה התארכה בגלל הכימיה, החברות והכבוד ההדדי. שטויות במיץ עגבניות. אם המטרה היתה לשמור על הסטטוס קוו ולשמור על חופש פעולה בסוריה, אפשר לסגור את זה בתוך שעתיים ולגמור עניין. אבל אם מה שמעניין זה תמונה כמו ילד צעיר, אז פוטין טוחן אותו. הוא מגדיל כך את המחויבות הישראלית כלפיו.

מישהו קונה את זה שהוא התאהב בבנט? עכשיו, אחרי הפגישה, לפני כל דבר בסוריה בנט יצטרך לעדכן את פוטין, ואם יהיה מקרה שפוטין יגיד לו לא, הוא יהיה בבעיה. זה לא שפוטין העניק לו חיבוק דוב, אלא הוא ישב עליו. כך גם היה עם ביידן. אין חיבוקים חינם. מה אנחנו, באגדה של וולט דיסני? רק חבר’ה לא מנוסים, צעירים, שצובטים את עצמם שהם נמצאים בתפקיד, מאמינים בשטויות שאומרים להם”.

אותו שר מותח ביקורת גם על ההתנהלות הפוליטית של ראש הממשלה ושל בכירי הקואליציה.

“כולם מרגישים את התזוזות באדמה”, הוא אומר, “זו ממש מגלומניה לרצות להביא (-לאירוע גיבוש הקואליציה) 61 ח”כים עם עוד 61 בני ובנות זוג, כלומר אירוע של 120 איש, ובנט יעלה על הבמה וידבר כאילו זה נאום בפני המפלגה שלו. אין לו שלושה מנדטים. מילא אם היה מזמין רק את השרים, מילא, הם מחויבים. אבל להזמין את כל הח”כים? מה אכפת להם בכלל ממנו. הוא לא מעניין אותם. זה העתקה של מה שהיה אצל נתניהו רק עם פחות כישרון”.

בנוגע להצבעה על התקציב שמתוכננת לשבוע הבא אומר השר: “כשאתה סופר את האצבעות לתקציב אתה יכול להגיע לא רק ל־61 אלא ליותר. אבל לכל אצבע יש מחיר. לנושאים עקרוניים כמו לבנות את אביתר לא תצליח להשיג תמיכה בקואליציה הזאת, אבל להעביר את התקציב – מה הבעיה? תמורת המחיר הנכון, גם ברשימה המשותפת יתמכו מבחוץ”.

החיכוכים הפוליטיים, בעיניו, קשים יותר ממה שמשתקף בתקשורת. “בנט בחיים לא היה לוקח את אלקין לרוסיה”, אמר, “הוא לקח אותו כדי שלא יברח לו. הוא צריך אותו בשביל לתרגם? מה, אין שגריר? אין אנשי משרד החוץ? זה הכל כדי לרצות אותו שלא יברח. מבחינת בנט הוא שור מועד. אלקין הביא לבנט את השלטון ובתמורה הוא רצה להתמנות ליו”ר הכנסת. בנט לא קיים, ועכשיו הוא מנסה לרצות אותו, לכן לקח אותו.

“בנט הוא סטרטאפיסט, כלומר – לא יותר ממוכר חלומות. רץ למשקיעים ואומר תביאו לי כסף, ומרגע שהם מביאים, לא מעניין אותו אם זה יצליח או לא. הוא את שלו עשה. כך זה כאן עם ראשות הממשלה. כולם התאחדו סביבו והגשימו לו את המטרה. כל השאר לא מעניין אותו. הוא לא צריך אותם יותר. השאלה הנוגעת ליציבות הממשלה היא לא אם יעבור התקציב או לא, אלא עד כמה הח”כים בימינה ובתקווה חדשה בטוחים שהממשלה הזאת תחזיק. והם לא בטוחים. כולם יודעים שבמבחן הצבאי הראשון שיהיה לממשלה, חלילה, נגמר הסיפור שלה”.

היום שאחרי התקציב

מי שמביא לחוסר היציבות הפוליטית, לדברי אותו השר, היא הממשלה עצמה: “חוסר הביטחון שבנט וראשי הקואליציה משדרים הוא מטורף. כשעידית סילמן מתחילה לחשוב הלאה, מה הוא עושה? הוא שולח את מזכ”לית המפלגה לשלוח לה מכתב. הרי אין מפלגה כזאת באמת ימינה. אין משרדים, אין מענה טלפוני או משהו. אין כלום. לבית היהודי יש, לימינה אין. ימינה בתהליך התפרקות וזה אומר שבכל רגע נתון אפשר ליפול על משהו. כולם בטוחים שיש תקציב, אני לא לגמרי בטוח. לדעתי נתניהו לא אמר את המילה האחרונה בהקשר הזה והוא עובד חזק בימים האלה.

“עידית סילמן לא לבד. לפחות שלוש מפלגות בקואליציה לא רואות את העתיד שלהן בלי שהן משוריינות ב’יש עתיד’ בבחירות הבאות: מרצ, העבודה וישראל ביתנו. נוסף על ימינה ותקווה חדשה, גם המפלגות הללו בחשש מפני אי־מעבר אחוז החסימה. המפלגות היחידות שבוודאות של מאה אחוז עוברות הן יש עתיד וכחול לבן.

“במצב כזה אני לא מזהה ברזל פלדה שבטוח התקציב עובר. גם הח”כים ה’נורבגיים’ יודעים שאין להם מקום בכנסת הבאה. ימינה לא קיימת. את נפתלי בנט לא מעניין כלום. הוא רוצה להיות שנתיים ראש ממשלה, להיכנס להיסטוריה כמי שעשה את זה וזהו. הוא עשה את האקזיט, הכסף כבר בבנק”.

לא בטוח אם באמת ישנה סכנה אמיתית לכך שהתקציב לא יעבור, אבל דבר אחד בטוח וזה שהתקציב הוא לא המבחן הגורלי האחרון של הקואליציה הזאת. בתקשורת ממעטים לדווח, וגם כשכן, זה נעשה בעצימות נמוכה, כמעט כלאחר יד, אבל הבקיעים שמתגלים מדי שבוע ואף מדי יום – הופכים רציניים ומשמעותיים. על ענייני נימוסים והליכות, דת ומדינה, מערכת המשפט וכיוצא באלה, אפשר להתגמש ולהתפשר. הרבה רעש אבל מעט מאוד אידיאולוגיה.

אבל בנושאים מדיניים הארד קור, כמו מו”מ מדיני, בנייה ביו”ש, רצון לרצות את האמריקנים – על הנושאים האלה יכולה להתפתח בתוך הממשלה מלחמת דת.

הבייס של מרצ והעבודה מאבד סבלנות. סילוק נתניהו היה חשוב וראוי, אבל זה לא יכול להכשיר לדעתם בנייה של אלפי יחידות דיור ביו”ש, הקמה של יישוב חדש וסכסוך עם הממשל הדמוקרטי של ביידן.

הצעות החוק הפרטיות של האופוזיציה, הליכוד מצד אחד, והרשימה המשותפת מצד שני, מטריפות את הנהלת הקואליציה. לתת חופש פעולה לצד אחד, פירושו גרירת הממשלה לסיטואציה של כאוס מוחלט ואובדן שליטה. השבוע עוד היה מוכן השר עיסאווי פריג’ להתעמת עם חבריו מהרשימה המשותפת. אבל יש גבול ליכולתו לספוג מתוך הקהל הביתי שלו. בפעם הבאה כבר יצביע איתם.

• הטור מתפרסם ב’ישראל היום’